ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- שבת
- נושאים נוספים
- שבת ומועדים
- הלכות שבת
- מלאכות שבת
אסרו חכמים בשבת לדון דין ולבצע את עונשי בית הדין. וכן אסרו לקיים בשבת אירוסין, נישואין, גירושין, חליצה ויבום. וגזרו חכמים על הדברים הללו מחשש שמא יבואו לכתוב (ביצה לז, א). וכן אסור לפדות את הבן הבכור בשבת, מפני שהפדיון דומה למקח וממכר, ואם היום השלושים ואחד חל בשבת, דוחים את הפדיון למחרת. וכן אסרו להקדיש או להחרים או להעריך דבר לבית המקדש, שעל ידי הקדשת החפץ הוא עובר לרשות גבוה, והרי זה כמקח וממכר. אבל מותר להתחייב לתת צדקה, כי בעצם ההתחייבות עדיין לא נעשה קניין. ואם קנה או מכר או עשה אחד מכל הדברים הללו בשבת, מה שעשה עשוי (משנה ביצה לו, ב; שו"ע שלט, ד).
אין מפרישים תרומות ומעשרות וחלה בשבת, שהמפריש דומה כמקדיש את הפירות לגבוה, ועוד שהוא נראה כמתקן את הפירות (ביצה לו, ב; רמב"ם כג, יד). ואם טעה והפריש בשוגג, מותר לאכול מהם בשבת. ואם הפריש במזיד, מה שעשה עשוי והפירות מותרים, אלא שאסור לכל ישראל לאכול מהם עד מוצאי שבת. (משנה תרומות ב, ג; מ"ב שלט, כה).
מי שחושש שמא לא יספיק להפריש תרומות ומעשרות לפני שבת, יכול לומר בערב שבת בלא ברכה את נוסח הפרשת תרומות ומעשרות על מה שיפריש ביום השבת, ובמה שיאמר בערב שבת יתחיל את תהליך ההפרשה, ועל ידי כך, גם לאחר שתיכנס השבת, יהיה מותר לו להפריש בפועל תרומות ומעשרות בנוסח הרגיל עם ברכה. וכן מי שחושש שלא יספיק להפריש חלה, יוכל להפריש באופן זה.
רק מי שהפירות שלו יכול להפריש מהם בשבת על ידי תנאי שעשה בערב שבת, היינו על סמך נוסח ההפרשה שאמר בערב שבת, אבל לאדם אחר אין התנאי מועיל. ואורח שחושש שמא המארח שלו ישכח להפריש תרומות ומעשרות, יכול לבקש ממנו בערב שבת שיעשה אותו שליח להפריש עבורו תרומות ומעשרות, וכך יוכל לעשות את התנאי מערב שבת ולהפריש בפועל בשבת (משנה דמאי ז, א וה; רמב"ם מעשר ט, ז-ט). 1
ו - טבילה ומדידה בשבת
כידוע יהודי שקנה או קיבל כלי מאכל מגוי, אסור לו לאכול בו עד שיטבילנו. ואם לא הטביל אותו לפני שבת: יש אומרים שאסור להטבילו בשבת, מפני שזה נראה כתיקון כלי, שלפני הטבילה לא היה הכלי ראוי לאכילה ועל ידי הטבילה נעשה ראוי (רא"ש). ויש אומרים שאם צריך לאכול בו, מותר להטבילו בברכה, שאין הטבלתו נחשבת לתיקון, כי בדיעבד, אם השתמשו בו בלא טבילה, המאכל כשר (רי"ף). ואם יש שם גוי נאמן, נכון לתת לו את הכלי במתנה ולבקש מהגוי רשות להשתמש בו, שבאופן זה מותר ליהודי לאכול בו בלא טבילה (שו"ע שכג, ז). ונכון לבקש אחר השבת מהגוי שיעניק לו בחזרה את הכלי במתנה, ויטביל אותו בברכה. 2
אבל אדם, רשאי לטבול מטומאתו בשבת לכל הדעות. ואף לסוברים שטבילת כלים אסורה, הואיל וטבילת אדם נראית גם כרחצה, הרי שאין הטבילה נראית בהכרח כמעשה של תיקון (לעיל יד, ט). אבל אין מטבילים את הגר בשבת, משום שעל ידי הטבילה הוא נעשה כאדם חדש, והרי זה כתיקון. בנוסף לכך, הטבילה צריכה להיעשות בפני בית דין, וכשם שאסור לדון כך אסור להטביל גר (יבמות מו, ב). ואם עברו והטבילו את הגר בשבת, טבילתו כשרה והוא נעשה יהודי (שו"ע יו"ד רסח, ד).
אסור לבצע מדידות בשבת, משום שהמדידה היא מעשה חול (שו"ע שו, ז, מ"ב לד). לפיכך, אסור לשקול אדם, ואסור למדוד את גובהו (שש"כ יד, מב). וכן אסור למדוד אורך ורוחב של רהיטים, או אורך ורוחב של חדרים.
לצורך מצווה מותר למדוד ולשקול, לפיכך מותר לבדוק אם יש במקווה שיעור ארבעים סאה. וכן מותר למדוד תרופה בשביל חולה, וכן מותר למדוד לו את החום (שו"ע שו, ז; שש"כ מ, ב). וכיוון שמותר לעשות לצורך תינוקות כל מה שמותר לעשות לצורך חולה, כאשר יש צורך, מותר למדוד את כמות האוכל הדרושה לתינוק. וכן כאשר צריך לבדוק האם התינוק הוסיף במשקלו אחר האוכל - מותר לשקול אותו (במאזניים שאינן חשמליות, שש"כ לז, ה).
ז - הליכה בנחת, ריצה וקפיצה
העולם שלנו מלא חסרונות, שכדי להשלימם אנו אצים ורצים בכל ימות החול לטרוח ולעמול במלאכות שונות. אולם ביום השבת, שהוא מעין עולם הבא, נצטווינו לשבות ממלאכה, כאילו הכל כבר מתוקן, ואין לנו יותר צורך להיחפז, אלא רק להתענג בקדושת השבת ולהתבונן במבט של אמונה על הצד הפנימי השלם של העולם כפי שבראו הקב"ה. ומצווה שעמדה רוחנית זו תבא לידי ביטוי גם בצורת ההליכה שצריכה להיות בנחת, וכפי שדרשו חכמים (שבת קיג, א): "וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ" (ישעיהו נח, יג), שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול.
לפיכך, אסור לרוץ בשבת, וכן אסור ללכת בצעדים גדולים. וכל זה בעת שאדם הולך לצרכי עצמו, שאז עליו ללכת בנחת לכבוד השבת. אבל ההולך לשמוע שיעור תורה או לתפילה, מצווה שירוץ (ברכות ו, ב; שו"ע שא, א). כי אין בריצה לדבר מצווה פגיעה בכבוד השבת, אלא להיפך ביטוי לאופייה של השבת, שיש בה מנוחה מטרדות העולם הזה ומתוך כך היא ממריצה לעבודת ה'.
מותר לרוץ ולקפוץ במקום שיש בזה תועלת אישית גדולה. למשל, מותר לרוץ כדי להינצל מהגשם. וכן מותר לקפוץ מעל שלולית, כדי שלא ללכלך את הנעליים. וכן מותר לרוץ לראות דבר מענג (שבת קיג, ב; שו"ע שא, ב-ג). וכן מותר לילדים ונערים שנהנים מריצתם להשתתף במשחקי ריצה, הואיל ואין בריצה זו טורח אלא הנאה (שו"ע שא, ב). וכן מותר למבוגרים לקפוץ להנאתם עם ילדים קטנים כדרך משחק.
ח - התעמלות ואופניים
אסור לרוץ לשם התעמלות, מפני שאין בריצה זו תענוג אלא טורח. ואף שהמתעמלים נהנים בעמלם, הנאתם היא מכך שהם שומרים על הבריאות והכושר הגופני ולא מעצם הריצה. וגם מי שכושרו הגופני מצוין, והוא רגיל לרוץ בכל יום ומתענג מכך, אסור לו לרוץ בשבת משום 'עובדין דחול' (מעשה חול), שבעיני הרואים הוא נראה כמזלזל בשבת ועושה אותה כיום חול. אמנם בתוך הבית, מותר למי שנהנה מהתעמלות לקפוץ ולהתעמל להנאתו. ובתנאי שלא יתייגע הרבה, ולא יתעמל על פי תוכנית מסודרת, ולא יתעמל על מכשירים, משום 'עובדין דחול'. וכן אסור לשחק בכדור משום 'עובדין דחול'. וגם לקטנים אסור לשחק בכדור שהגדולים רגילים לשחק בו, משום 'עובדין דחול'. 3
מותר ללכת בשבת לשם בריאות, ובתנאי שילך בהליכה רגילה, ולא ירחיב או ימהר את צעדיו. ואף שאין לעסוק בצרכי רפואה בשבת, כיוון שאין ניכר בהליכתו שהיא לשם רפואה, והרבה אנשים נהנים לטייל, מותר לטייל לשם בריאות ורפואה בשבת (מ"ב שא, ז). וכן מותר לעשות מתיחות קלות לשחרור העצמות והשרירים.
מוסכם על הפוסקים האחרונים שאסור לרכוב על אופניים בשבת. יש אומרים שטעם האיסור מחשש שמא יצא מחוץ לתחום, ויש אומרים, שמא תארע תקלה באופניים ויבוא לתקנם. והטעם העיקרי - משום 'עובדין דחול', שעיקר יעודם של האופניים כדי להגיע בעזרתם לעבודה או לצורכי ספורט. 4
ט - הליכה לצורך חול
גם כאשר אדם הולך בנחת, אסור לו ללכת לשדה או למפעל כדי לתכנן את מלאכתו לימות החול, והרי זה בכלל חפציו של אדם שאסור לו לעסוק בהם ביום השבת, שנאמר (ישעיה נח, יג): "וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ". אבל כשאין ניכר שכוונתו לתכנן את מלאכתו, אין בדבר איסור. לפיכך, מותר לאדם לטייל בדרכו בשבת, גם אם היא עוברת ליד השדה שלו. ומותר לו כדרך אגב להביט בשדה ולהרהר במלאכתו, ובתנאי שלא יהיה ניכר שהוא מתבונן בשדה לשם כך. ומידת חסידות שלא יהרהר אדם בשבת במלאכתו (שו"ע שו, ח, ועי"ש).
וכן מי שבונה בית, לא יתבונן בו בשבת, כי ניכר שהוא מתכנן את מלאכתו. וכן מי שמתכוון לשפץ או להרחיב את דירתו, אסור לו להתבונן באופן שניכר שהוא מתכנן את מלאכתו. וכן מי שרוצה לקנות דירה, אסור לו לבדוק בשבת דירות שעומדות למכירה. אבל מותר למי שרוצה לקנות דירה ללכת ברחוב שבונים בו בניינים חדשים, ואף שבכוונתו לראות אותם, כל זמן שהוא נראה כמטייל ואינו נעמד להתבונן בהם, אין הוא נראה כמתכנן את קנייתו. וכן מותר לאדם שמתכוון לקנות מוצרי חשמל להתבונן בעת הליכתו ברחוב היכן יש חנות למוצרי חשמל, אבל לא יתבונן במחירים (שש"כ כט, י). ומידת חסידות שלא להרהר בשבת בעניינים אלו כלל.
אסור לאדם ללכת לפנות ערב לסוף תחום השבת, כדי שמיד בצאת השבת יוכל לשכור שם פועלים למלאכתו. וכן אסור לאדם ללכת לפנות ערב לשדה או לחנות או למפעל, כדי שיוכל להתחיל לעבוד בהם מיד בצאת השבת. שהואיל וניכר שהוא הולך בשבת לצורך מלאכתו, הרי שהוא עושה את חפציו בשבת. אבל אם אין ניכר שהוא הולך לשם כך, כגון שרבים רגילים לטייל שם, גם אם אח"כ כשתצא השבת ילך לשכור פועלים או להתחיל במלאכתו, אין בדבר איסור, כי האיסור הוא רק כאשר ניכר שהוא הולך לצורך חול (שו"ע שו, א, מ"ב א, באו"ה 'שמעיין'; שו"ע שז, ט, מ"ב מ). 5
י - דיבור בענייני מלאכה וחשבונות
מצווה לכבד את השבת בדיבור, שנאמר (ישעיה נח, יג): "וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר", ופירשו חכמים (שבת קיג, א): "שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול". והכוונה, שלא ידבר אדם בשבת על מה שאסור לו לעשות. לפיכך, לא יאמר מחר אסע במכונית או אכתוב מכתב או אקנה דבר. וקל וחומר שאסור לאדם לבקש מחבירו שלמחרת יסע בשליחותו או יכתוב מכתב עבורו או יקנה דבר מה בשבילו (שו"ע שז, א). והאיסור הוא על מה שהוא מתכוון לעשות בעתיד, אבל על מה שכבר עשה מותר לדבר, ובתנאי שאין בכוונתו להדריך את חבירו כיצד לעשות מלאכה זו.
והאיסור הוא לדבר על דברים שאסור לעשות בשבת, אבל להרהר בהם מותר, שדרשו חכמים (שבת קיג, א): "וְדַבֵּר דָּבָר - דיבור אסור, הרהור מותר". וגם דיבור שרומז למלאכה נחשב כהרהור ומותר. למשל, אסור לומר: "מחר אדבר עם פלוני בטלפון", אבל מותר לומר: "מחר אדבר עם פלוני", למרות שברור שכוונתו לדבר בטלפון. וכן אסור לומר: "מחר אסע לירושלים", מפני שהנסיעה אסורה, אבל מותר לומר: "מחר אלך לירושלים", מפני שבהליכה אין איסור. ואף שירושלים מחוץ לתחום שבת שלו, כיוון שאילו היו עושים עירוב עד ירושלים היה מותר ללכת אליה, אין הדבר אסור לחלוטין, ולכן מותר לדבר על כך. ואף שהחבר מבין שהוא מתכוון לנסוע ואם ירצה יוכל להצטרף לנסיעתו, אין זה אלא רמז ומותר.
וכן מי שרוצה לנסוע במוצאי שבת במונית, רשאי לשאול את חבירו שיש לו מונית: "האם נראה לך שתוכל לבוא אלי בצאת השבת"? וכיוון שלא שאל אם יוכל לבוא עם המונית כדי להסיע אותו, למרות שחבירו מבין שלכך התכוון, אין בדבר איסור. אבל לא יאמר לו: "בבקשה תבוא אצלי במוצאי שבת", כי רמז בלשון ציווי אסור. וכן מי שרוצה לשכור פועל ביום ראשון, רשאי לומר לו בשבת: "אני מקווה לפגוש אותך ביום ראשון". אבל לא יאמר לו: "בבקשה תבוא אלי ביום ראשון" (שבת קנ, א; שו"ע שז, ז).
אסור לדבר על חשבונות שיש בהם תועלת עסקית, ומותר לדבר על חשבונות שאין בהם שום תועלת. לפיכך, אסור לדבר על התשלום שצריכים לשלם לפועלים, ועל מה שכבר שולם מותר לדבר. וכן אסור לספר בכמה מכרו בית למי שמתעניין בקניית בית דומה, אבל מותר לספר זאת למי שאינו מתכוון לקנות בית. וכן מותר לספר כמה יבול צמח בשדה בשנה הקודמת, וכמה הוא תקציב המדינה וכיוצא בזה, הואיל ואין לדיבורים אלו קשר לעסק שהמספר או השומע מתכוונים לעשות בחול (שו"ע שז, ו). 6
אלא שיש למעט בדברים בטלים בשבת. ומי שמתענג מסיפורים כאלה, רשאי להרבות בהם קצת והרי זה בכלל עונג שבת הגשמי שלו. אבל לא ידבר בהם יותר מדי, כשם שגם אין להרבות יותר מדי באכילה ושינה, כדי שלא לפגוע בשעות שצריך להקדיש בשבת ללימוד התורה. וכבר למדנו שלכל הפחות צריך ללמוד שש שעות תורה בשבת (שו"ע ורמ"א שז, א, מ"ב ד, ועיין לעיל ה, א).
יא - הליכה ודיבור לצורך מצווה
לצורך מצווה מותר לדבר בענייני מלאכה שאסורים בשבת, וכן מותר ללכת לראות דברים שצריך לעשות בהם מלאכה, וכן מותר לחשב חשבונות כספיים הקשורים לצרכי מצווה. שנאמר (ישעיה נח, יג): "וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר", דרשו חכמים (שבת קיג, א): "חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין". לפיכך, מותר בשעת הצורך ללכת להתבונן בבית כנסת שנמצא בתהליך בנייה. וכן כאשר צריך להכין צרכי כלה או צרכי מת, מותר ללכת עד קצה תחום השבת, כדי שמיד בצאת השבת יוכלו לטפל בהם. וכן מותר ללכת סמוך לחשיכה למקום שיסעו משם לניחום אבלים (שבת קנא, א; שו"ע שו, ג; שש"כ כט, יג).
וכן מותר בשעת הצורך לדבר דיבורי חול בעסקים של צרכי מצווה, כגון לחשב את העלויות הכספיות של סעודת חתונה וסעודת ברית מילה, שהן סעודות מצווה. וכן מותר לתכנן את שכירת התזמורת לחתונה ואת הכנת בגדי הכלה. אבל אסור לסכם את העסקה בפועל, כי מקח וממכר אסור גם לצרכי מצווה. ועל שכירת הצלם לחתונה ועל קניית בגדים להורי הכלה ואחיותיה, אסור לדבר כלל בשבת, מפני שאינם צרכי מצווה.
וכן מותר לערוך מגבית, שבה כל אדם מתחייב לתת סכום מסוים לצדקה או לבית כנסת. וכן מותר להורים לחשב את הסכום הנדרש עבור חינוך ילדיהם לתורה, מדע ומקצוע. וכן מותר לעוסקים בחינוך לדון בתקציב בית הספר והשיעורים השונים. וכן מותר למנהל לשאול מורה עם הוא מוכן ללמד אצלו, ולספר לו כמה יוכל להרוויח בחודש, אבל אסור לסכם עמו בפועל את שכרו. וכן מותר לדבר על צרכי ציבור, כמו סלילת כביש וקביעת מסים, שגם צרכי ציבור נחשבים צרכי מצווה (שבת קנ, א; שו"ע שו, ו). ונכון להקל בזה רק כאשר יש בכך תועלת למצווה, אבל כאשר בכל אופן הטיפול בצרכי המצווה יתבצע כראוי, נכון שלא לדבר בענייני חול או ללכת לראותם אף לצרכי מצווה (מ"ב שז, א).
בשעת הצורך מותר להכריז על אבדה בשבת, גם אם היא מוקצה כארנק, כדי שיוכלו לקיים מצוות השבת אבדה אחר השבת (שו"ע שו, יב). במקום שקשה למצוא מצות לפסח או ארבעה מינים לסוכות, מותר להודיע בשבת היכן ניתן לקנותם (מ"ב שו, נה).
^ 1.. מה שכתבתי שרק בעל הפירות או שליחו יכול לעשות תנאי ולהפריש בשבת, הכוונה לפירות טבל, שבוודאי אינם מעושרים. אבל פירות דמאי (ספק מעושרים) גם אדם אחר יכול לעשות תנאי (ארח"ש כב, סה-ע). נוסח התנאי בערב שבת הוא כנוסח הפרשת תרומות ומעשרות אלא שיאמר הכל בנוסח עתיד, היינו: "מה שאני עתיד להפריש" (חזו"א דמאי ט, יג, טו, כמובא בארח"ש כב, סב, והערה פו). בדיעבד אם יאמר: כל מה שאפריש מחר יהיה לתרומות ומעשרות, יצא, שכבר התחיל בהפרשה בערב שבת (עי' שש"כ יא, כג). לאחר שיניח את התרומה במקומה, לא יגע בה יותר כי היא מוקצה.
^ 2.. לב"י גם הרמב"ם מיקל כרי"ף, וכך משמע משו"ע שכג, ז, שבשעת הדחק מותר להטביל כלים בשבת. וכתב מהר"ם בן חביב בשו"ת קול גדול טו, שיטבילם בברכה (לוית חן עב, עה). ויש אומרים (זבחי צדק וערוה"ש) שהשו"ע ביו"ד קכ, טז, חזר בו, והפתרון היחיד להקנותו לגוי. גם הרמ"א בדרכי משה החמיר, וכ"כ שאגת אריה נו. ובדיעבד אם הטביל מותר להשתמש בכלי (מ"א ומ"ב שכג, לג). ובבאו"ה ביאר הסוגיה היטב. ואם הכלי נותר קנוי לגוי אבל בפועל הוא ברשותו של היהודי, יטבילו בלא ברכה. ולכן נכון לבקש מהגוי שיתן לו את הכלי במתנה חזרה, כדי שיוכל להטבילו בברכה (ט"ז ומ"ב שכג, לה).
^ 3.. אמנם לאול"צ ח"ב לו, יב, האיסור הוא רק כאשר מתעמלים כדי להזיע, למטרה רפואית, אבל מותר לרוץ לשם התעמלות, כשם שמותר לנערים לרוץ להנאתם (עפ"י רמב"ם ובניגוד לרש"י, ויעויין בבאו"ה שכח, מב). אולם למעשה נראה שיש צד של 'עובדין דחול' בהתעמלות, וכמבואר בתוספתא שבת יז, טז: "אין רצין בשבת כדי להתעמל, אבל מטייל כדרכו ואינו חושש ואפילו כל היום כולו". ואף שמותר לנערים שנהנים מריצתם לרוץ, זה מפני שהם נהנים מהריצה עצמה, אבל כאשר ההנאה משיפור הבריאות - אסור, וכפי שמבואר בשו"ע שא, א-ב; ט"ז א, וערוה"ש מד. וכ"כ למעשה ציץ אליעזר ו, ד; שש"כ לד, כב. אמנם מי שנהנה מן ההתעמלות עצמה רשאי להתעמל (מלמד להועיל או"ח נג, ורשז"א בשש"כ טז, הערה קו). ובתנאי שלא יעשה זאת באופן מסודר ומקצועי, משום 'עובדין דחול'. וכן נראה שאסור למבוגר שנהנה מריצתו לרוץ בחוץ, משום שהוא נראה כמזלזל בשבת וממילא גם זה 'עובדין דחול'. ועיין בהרחבות.
^ 4.. אמנם בשו"ת רב פעלים א, כה, התיר, משום שאין לגזור שמא יבואו מתוך כך לנסוע בקרון, ואין לגזור גזירות חדשות מדעתנו. אולם רוב ככל הפוסקים החמירו מהטעמים שנזכרו למעלה. וכ"כ קצות השולחן קי בדה"ש טז; ישכיל עבדי ג, יט; ציץ אליעזר ז, ל; שאלת יעקב מה; כה"ח תד, ח; שש"כ טז, יח. ובאול"צ ח"ב מב, א, כתב שאף שמעיקר הדין היה אפשר להתיר כיוון שנהגו לאסור - אסור.
כעין מקור לסברת עובדין דחול בביצה כה, ב: "תנו רבנן: אין הסומא יוצא במקלו... ואין יוצאין בכסא". רש"י - "במקלו - דהוי דרך חול, ואיכא זלותא דיום טוב. ואין יוצאין בכסא - שטוענין אותם בני אדם". ושם בגמרא מבואר שהאיסור בכסא הוא על הכתפיים, ומבאר רש"י שכאשר נושאים את הכסא על הכתפיים הוא נראה "דרך חול ופרהסיא ולהוליך למקום רחוק טפי משנושאים בין ידיהן בכסאו".
^ 5.. האיסור להחשיך על התחום הוא רק כאשר אין שום דרך לעשות את אותו הדבר בהיתר. אבל אם מטרתו להחשיך על התחום כדי להביא פירות קטופים שנמצאים מחוץ לתחום שבת, או כדי לבקר את קרוביו שנמצאים מחוץ לתחום - מותר, הואיל ואין בזה איסור עצמי, שכן אם היה שם עירוב, היה יכול להביא את הפירות ולבקר את קרוביו בשבת. אבל אסור להחשיך על התחום כדי להביא פירות מחוברים או פירות מוקצה, הואיל והאיסור הוא עצמי, שאין דרך להתירו בשבת. וכן לגבי איסור דיבור המבואר בהלכה הבאה, אם יש דרך שהדבר יהיה מותר, כגון על ידי עירוב, מותר גם לדבר על כך שמחר הוא מתכוון ללכת לשם או להביא פירות משם (שבת קנ, ב; שו"ע שז, ח, מ"ב לה. ובשועה"ר טז, באר את יסוד ההיתר. ובארח"ש כב, הערה ז, הובאו עוד טעמים).
^ 6.. כשיש צורך גדול לדבר בשבת בעניין משא ומתן, כגון שפגש אדם שלא יוכל לפוגשו ביום חול, ואם לא ידבר עמו יהיה לו הפסד מרובה, מותר לדבר על הדבר בלשון שינוי, כגון במקום לומר מאה שקלים אומרים מאה חלות (א"א בוטשאטש שז). שכן מצינו בכל איסור דרבנן, שכאשר עושים אותו בשינוי האיסור הוא 'שבות דשבות', ובמקום הפסד גדול התירו (שערים המצוינים בהלכה צ, ג, וקונט"א).
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
