ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- משיח בן יוסף
כאשר מעיינים בסוגית התלמוד, וכאשר מעמיקים במשפטים תמוהים שמשמיעים מלך ישראל ואנשיו – מתגלה שמה שהתרחש היה הפוך לגמרי. אלישע רצה שאנשים רבים יתפללו לביטול הגזירה, ואילו מלך ישראל התנגד לכך.
יש תפילות שהן בגדר תפילות שוא – שאסור להתפלל אותן. הנביאים יודעים את תוקף הגזירות, והם יודעים להבדיל בין מצב שלפני גזר דין לבין מצב שלאחר גזר דין. לפני שהקב"ה גוזר גזירה הוא מתייעץ עם הנביאים, והם משתדלים למנוע אותה; וכן מצאנו שהקב"ה הודיע לאברהם שהוא רוצה להעניש את סדום, ואברהם התפלל וניסה להציל את סדום. לאחר שתפילת אברהם לא התקבלה – נחתם דינה של סדום. אמנם גם לאחר גזרה כללית ניתן להציל אנשים בודדים מהגזירה בזכות הנביא (בראשית יט, כט): "וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה".
כאשר נגזרה גזירה כללית על הצבור כמו גזירת הרעב, אלישע פעל שאנשים בודדים יוכלו להינצל מהגזרה הזו. הוא עשה נס ומעט אוכל הספיק לאנשים רבים, והוא ריפא בדרך נס תבשיל מורעל, וכדומה. אולם אלישע התקשה להתפלל ולבטל את הגזרה הכללית. ההסבר הזה מבואר במסכת כתובות (דף קו, א); וזו לשון הסוגיה בתרגום חופשי:
"בתקופת רב יוסף היה חרון-אף, ביקשו ממנו חכמים שיתפלל ויבקש רחמים. אמר להם: ומה אלישע שכאשר תלמידיו היו קמים מלימודם בבית המדרש מספרם היה אלפיים ומאתיים תלמידים; אף על פי כן בזמן חרון אף - הוא לא היה מתפלל ומבקש רחמים. אני שמספר תלמידי מועט אתפלל ואבקש רחמים?!"
צריך להבין במה השתנה המצב כאשר המלך בא לאלישע? מדוע אלישע יכול היה כבר להתפלל ולחולל את הנס? אם נעמיק בכתוב, ניווכח שאלישע מעביר את המלך יהורם ואת העם - תהליך חינוכי ממושך בענין תפילה לביטול גזירה. הגעת המלך לאלישע היתה לאחר שלב חשוב בתהליך, והיא נתנה לאלישע את האפשרות להתפלל לנס.
החשיבה של יהורם בן אחאב
בספר מלכים (א יב-יג) מסופר שירבעם בנה מזבח בבית אל במקום המקדש שהיה בירושלים, ושהוא עלה בעצמו לחנוך את המזבח. לשיטת ירבעם, המלך שהוא האישיות החשובה שבממלכה נחשב כמו כהן גדול והוא נחשב לאישיות רוחנית. לאחר זמן רב, בהמשך ספר מלכים (ב ג) מסופר שיהורם מלך תחת אחאב אביו, ושיהורם דבק בחטאות ירבעם. התיאור דבק מופיע רק ביחס ליהורם, והוא מרמז שיהורם היה קיצוני בחטאת ירבעם, וגם הוא החשיב את עצמו לכהן גדול.
אנשים ידעו את גדולת עלי הכהן הגדול שהיה במשכן שבשילה, וידעו שברכותיו ותפילותיו היו מתקיימות. יהורם המלך הטעה את האנשים ואמר להם שהוא מקביל לעלי הכהן הגדול. אין להם צורך ללכת לנביאי האמת של ה', והוא עצמו יתפלל עליהם ויברך אותם. מדובר בתופעה ידועה שקשורה לרצון למלוך, וכך היא מתוארת בליקוטי מוהר"ן (מהדורא קמא, י):
"יש בַּעֲלֵי-גַּאֲוָה שאינם רוצים שילכו לצדיקים, ואומרים שהן בעצמם יכולים להתפלל, ומונעים גם אחרים כשיש להם צער או חולה לילך לצדיקים... זה הַבַּעַל-גַּאֲוָה מכונה בלשון אבימלך: אבי לשון רצון, כי הוא רוצה למלוך. ... אלו הַבַּעֲלֵי-גַּאֲוָה... חושבים שהתענו וסגפו את עצמם, ובזה הם צדיקים; אבל האמת אינו כן,... עדין נשארו אצלם כל תַּאֲוָתָם קשורים בשקם, הינו בגופם; ולא תַּאֲוָתָם בלבד נשאר קשור בגופם, כי אם גם תַּאֲוַת אביהם שיש אצלם משעת ההולדה..."
יהורם היה מחשיב את עצמו לצדיק ולנביא, והוא היה מכשיל את ישראל. אלישע נלחם בהנהגה הזו - ורצה לגלות לישראל את פרצופו האמיתי של יהורם. המאבק התפרס על פני תקופה ארוכה.
מלחמת שלושת המלכים במואב
מלך מואב מרד בישראל; ויהורם יצא ללחום בו יחד עם מלך יהודה ועם מלך אדום (מלכים ב ג):
"...וַיָּסֹבּוּ דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא הָיָה מַיִם לַמַּחֲנֶה וְלַבְּהֵמָה אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם: וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲהָהּ כִּי קָרָא ה' לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב: וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט הַאֵין פֹּה נָבִיא לַה' וְנִדְרְשָׁה אֶת ה' מֵאוֹתוֹ וַיַּעַן אֶחָד מֵעַבְדֵי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר פֹּה אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ: וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט יֵשׁ אוֹתוֹ דְּבַר ה' וַיֵּרְדוּ אֵלָיו מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט וּמֶלֶךְ אֱדוֹם: וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מַה לִּי וָלָךְ לֵךְ אֶל נְבִיאֵי אָבִיךָ וְאֶל נְבִיאֵי אִמֶּךָ וַיֹּאמֶר לוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אַל כִּי קָרָא ה' לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב: וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע חַי ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו כִּי לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ: וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה': וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר ה' עָשֹׂה הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים גֵּבִים... וְנָקַל זֹאת בְּעֵינֵי ה' וְנָתַן אֶת מוֹאָב בְּיֶדְכֶם:"
שלושת הצבאות הלכו דרך מדבר אדום ולא מצאו מים. הכתוב אינו אומר זאת במפורש, אך מסתבר שכל מי שהחשיב את עצמו כמאמין - התפלל למציאת מים; אלא שהתפילות לא הועילו. מלך ישראל חש שהדבר פגע במעמדו כ"צדיק הרשמי של ממלכת ישראל"; ולכן הוא הודיע בהחלטיות, שמדובר בגזירה שאי אפשר להתפלל ולבטל אותה: "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲהָהּ כִּי קָרָא ה' לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב".
המלך יהושפט לא התרגש מדברי "הצדיק הרשמי", והוא חיפש נביא אמיתי. כאשר שלושת המלכים באו לפני אלישע, אלישע פגע ב"צדיקותו" של יהורם בפני כל העם: "לֵךְ אֶל נְבִיאֵי אָבִיךָ וְאֶל נְבִיאֵי אִמֶּךָ". אלישע גילה לכולם, שהמלך יהורם אינו עובד ה' כפי שהוא מצטייר בעיני עצמו ובעיני רבים בעם. יהורם הוא ממשיך את דרך משפחתו, ולכן מוטב שיחפש לו נביאי שקר שמתאימים לו.
יהורם לא נכנע בפני אלישע: "וַיֹּאמֶר לוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אַל כִּי קָרָא ה' לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב". המשפט הוא תמוה. אם מתעמקים בו מבינים, שיהורם קובע שאלישע מתחמק בטענות סרק (אַל = אַל תתחמק). יהורם אינו מבקש מאלישע להתפלל, אלא הוא ממשיך וחוזר בפסקנות על דבריו הראשונים - שהקב"ה גזר לתת את שלושת המלכים ביד מואב.
אלישע מצדו, הוסיף להשפיל את יהורם ולפגוע ב"צדיקותו" בפני כולם: "...לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ". רק לאחר מכן הוא התפלל לנס. אלישע הראה בנס שהוא חולל, שיהורם אינו צדיק ש"מבין" בגזירות של הקב"ה; אלא שהוא שרלטן שגורם סבל לעם ישראל.
רפואת נעמן
חיילי ארם לקחו בשבי נערה מארץ ישראל, והיא שרתה את אשת נעמן שהיה מצורע. הנערה ספרה להם על גדולת אלישע, והציעה שאלישע יתפלל על נעמן שיתרפא. מלך ארם שלח מכתב למלך ישראל ובו בקשה כללית לרפא את נעמן מצרעתו (מלכים ב ה):
"וַיְהִי כִּקְרֹא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַסֵּפֶר וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר הַאֱ-לֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת כִּי זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ כִּי אַךְ דְּעוּ נָא וּרְאוּ כִּי מִתְאַנֶּה הוּא לִי: וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֱלִישָׁע אִישׁ הָאֱ-לֹהִים כִּי קָרַע מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת בְּגָדָיו וַיִּשְׁלַח אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ יָבֹא נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל:
מלך ארם לא פרט במכתב (הַסֵּפֶר) שרצונו שאלישע הנביא ירפא את נעמן, מכיוון שהיה ברור לו שאם נערה קטנה יודעת מגדולת אלישע וודאי שמלך ישראל יודע מכך. אך יהורם מלך ישראל החשיב את עצמו ל"צדיק הרשמי של ממלכת ישראל"; הוא היה משוכנע שכולם סבורים כמוהו, ושהפניה מכוונת אליו. אולם הוא לא היה צדיק אלא שרלטן, והדבר לא היה לפי כוחו. לכן הוא אמר שמלך ארם יודע שזו גזירה שאי אפשר להתפלל עליה; והוא מחפש תואנה לפגוע בו.
אלישע שמע על כך, ושלח להודיע ליהורם ש"יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל". הנביא הוא זה שמבין בגזירות שאפשר להתפלל עליהן, והוא זה שיכול להתפלל עליהן; וחבל שהמלך קרע סתם כך את בגדיו.
הַאֲשֶׁר שָׁבִיתָ בְּחַרְבְּךָ וּבְקַשְׁתְּךָ אַתָּה מַכֶּה?
אלישע ידע בכוחו הנבואי היכן גדודי ארם אורבים לישראל, והוא היה מודיע זאת למלך ישראל. הדבר נודע למלך ארם והוא שלח חיל כבד ללכוד את אלישע. אלישע התפלל לה' שיכה אותם בסנוורים; והוא הובילם לתוך עיר הבירה שומרון אל מלך ישראל (מלכים ב ו):
"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל אֱלִישָׁע כִּרְאֹתוֹ אוֹתָם הַאַכֶּה אַכֶּה אָבִי: וַיֹּאמֶר לֹא תַכֶּם הַאֲשֶׁר שָׁבִיתָ בְּחַרְבְּךָ וּבְקַשְׁתְּךָ אַתָּה מַכֶּה שִׂים לֶחֶם וָמַיִם לִפְנֵיהֶם וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיֵלְכוּ אֶל אֲדֹנֵיהֶם:... וְלֹא יָסְפוּ עוֹד גְּדוּדֵי אֲרָם לָבוֹא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל:"
יהורם המלך נהג כאן כבוד באלישע הנביא, והוא כינה אותו בתואר כבוד "אָבִי". אולם מסתבר שיהורם המשיך עדין להחשיב את עצמו ל"צדיק" שתפילותיו פועלות ישועות. יהורם התפלל מן הסתם שהוא יצליח במלחמותיו; והוא היה סבור שלתפילתו יש חלק בהצלחת לכידת הגדוד. לפיכך, היה חשוב לאלישע להדגיש שלתפילות יהורם - אין חלק בהצלחה הזו. המשפט "הַאֲשֶׁר שָׁבִיתָ בְּחַרְבְּךָ וּבְקַשְׁתְּךָ אַתָּה מַכֶּה?" נועד להזכיר משפט דומה שאמר יעקב ליוסף (בראשית מח, כב): "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי". יעקב לא כבש את שכם באמצעות מלחמה גשמית שלו; והחרב והקשת הם משל לתפילתו. אף כאן, החרב והקשת הם משל לתפילה. אלישע ראה חובה להדגיש ליהורם בפני כולם; שתפילת אלישע פעלה לבדה את הישועה, ולתפילתו של יהורם אין חלק בהצלחה.
המחלוקת בדרך ההתייחסות לגזירת המצור על השומרון
לאחר תקופה מסוימת של רגיעה. מלך ארם קיבץ את צבאו וצר על שומרון עיר הבירה, והיה בה רעב קשה מאוד. כאשר באים ייסורים על אדם או על קבוצה יש כמה דרכים כיצד להתייחס לייסורים. דרך אחת היא להתפלל ולבקש רחמים לביטול הייסורים. דרך אחרת היא לקבל אותם בהכנעה ובהבנה שהקב"ה הוא טוב; והייסורים נועדו לטובת המתייסר כדי למרק ולזכך אותו - לטובתו או לטובת הכלל. שתי הדרכים מרומזות בתפילה של המבקר את החולה. בימות החול המבקר מתפלל לרפואת החולה; ובשבת הוא אינו מתפלל אלא אומר (שבת דף יב, א) "שבת היא מלזעוק, ורפואה קרובה לבוא".
הרב קוק ביאר ב"עין איה" (שבת א, מג) את כוונת המשפט הזה; והוא הסביר שפעמים שהעבודה בדרך ההכנעה מסוגלת לזרז את הרפואה אף יותר מאשר התפילה. בשבת עבודת ה' היא בהכנעה לקבל את רצון ה' כפי שהוא; ואדרבא, אף על פי שאין זועקים – "רפואה קרובה לבוא!".
אלישע הודיע שיש חרון-אף גדול; אולם אפשר לבטלו אם רבים מאוד יתפללו לביטול הגזירה. אלישע רצה שגם תושבי העיר יצטרפו לתפילה ולא רק תלמידיו. אך המלך יהורם החשיב את עצמו ל"צדיק הרשמי של הממלכה", וכמי ש"מבין" בעניינים העליונים. הוא חשש שאם הוא יורה לתושבי העיר להשתתף בתפילות האלו, והתפילות לא יועילו; - מעמדו כ"צדיק" ש"מבין" בעניינים עליונים יפגע. לפיכך, הוא חלק על אלישע והודיע, שזו גזירה שאי אפשר לבטלה וצריך לקבלה בהכנעה. אדרבא, מי שיתפלל לביטולה, יראה שהוא אינו משלים עם מעשי הקב"ה והוא מורד בהחלטותיו – והדבר יגדיל את חרון האף. זו היתה "דרך בטוחה" מבחינת יהורם. אם המצור והרעב ימשיכו - הרי שהוא ה"מבין" וזו גזירה שאי אפשר לבטלה; ואם הם יחדלו – הרי שהוא ה"מבין" והעבודה בדרך של ההכנעה ביטלה את הגזירה.
כזכור, זו היתה תגובתו כאשר שלושת הצבאות לא מצאו מים. גם אז הוא הכריז שזו גזירה משמים. כבר מתחילת דרכו הוא נקט ב"דרך בטוחה" מבחינתו.
הריכוך הפנימי של יהורם
המצור נמשך זמן רב, והרעב רק החריף. יהורם המלך החל להתרכך, והוא רצה לקבל את שיטת אלישע. אולם עוזריו שסבבו אותו המשיכו לדגול בשיטתו הקודמת. מצאנו מצב דומה כאשר צדקיה המלך רצה כבר לקבל את שיטת ירמיה הנביא אך הוא חשש מהשרים הסובבים אותו (ירמיה, לח). אף כאן יהורם רצה כבר להתפלל לביטול הגזירה; אך הוא חשש מהסובבים אותו שהמשיכו לדגול בשיטתו הקודמת שאסור להתפלל לביטול הגזירה.
יהורם לבש שק מתחת לבגדי מלכותו כדי לצער את עצמו והחל להתפלל בסתר לביטול הגזירה. אולם באופן רשמי הוא המשיך להורות שאסור להתפלל לביטול הגזירה, וכך משמע מהכתוב:
"וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן וְהִנֵּה צָרִים עָלֶיהָ... וַיְהִי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עֹבֵר עַל הַחֹמָה וְאִשָּׁה צָעֲקָה אֵלָיו לֵאמֹר הוֹשִׁיעָה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ: וַיֹּאמֶר אַל יוֹשִׁעֵךְ ה' , מֵאַיִן אוֹשִׁיעֵךְ הֲמִן הַגֹּרֶן אוֹ מִן הַיָּקֶב:"
תגובתו הראשונית של המלך - "אַל יוֹשִׁעֵךְ ה' " – היא מוזרה; מדוע שהקב"ה לא יושיע אותה?
התגובה המוזרה מלמדת על מחשבתו. המלך המשיך להחשיב את עצמו לצדיק שפונים אליו כדי שיתפלל ויפעל ישועות. הוא היה בטוח שהאשה פנתה אליו שיתפלל לביטול הגזרה. אך הדבר היה נגד ההדרכה הרוחנית שלו - שתפילה לשינוי הגזרה נחשבת למרידה ברצון הבורא. לפיכך, הוא ענה לה, שאדרבא בגלל בקשתה לתפילה, ראוי לה שה' לא יושיע אותה. אולם מיד הוא התעשת, והבין שהאשה לא ביקשה שימלא את תפקידו כ"צדיק" - אלא כמלך; ולכן הוא אמר לה שאין לו מהיכן לספק לה מזון.
הצביעות שהתגלתה במערומיה
האשה ספרה לו על ההסכם שעשתה עם חברתה כדי לאכול את ילדיהן, והיא בקשה ממנו שישפוט ביניהן. כאשר המלך שמע זאת הוא נחרד וקרע את בגדיו
"וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי הָאִשָּׁה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וְהוּא עֹבֵר עַל הַחֹמָה וַיַּרְא הָעָם וְהִנֵּה הַשַּׂק עַל בְּשָׂרוֹ מִבָּיִת: וַיֹּאמֶר כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף אִם יַעֲמֹד רֹאשׁ אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט עָלָיו הַיּוֹם:"
כאשר המלך קרע את בגדיו, הצביעות שלו התגלתה לעיני כל העם. המלך הורה לכל העם שלא להצטרף לאלישע לתפילות לביטול הגזירה. הוא אף כעס על האשה כשהיה סבור שהיא בקשה ממנו להתפלל לביטול הגזירה. אולם בסתר, הוא עצמו נענה לבקשת אלישע והוא היה מתפלל לביטולה.
המלך יהורם היה צריך לכעוס על עצמו - על הצביעות שהוא נוהג בה. אולם הוא מצא פתרון קל, והחליט להרוג את אלישע. הוא החליט שאלישע אשם בגרימת הביזיון הזה.
עדין נשארו אצלם כל תַּאֲוָתָם
אלישע הנביא ידע את שהתרחש:
"וֶאֱלִישָׁע יֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ וְהַזְּקֵנִים יֹשְׁבִים אִתּוֹ... וְהוּא אָמַר אֶל הַזְּקֵנִים הַרְּאִיתֶם כִּי שָׁלַח בֶּן הַמְרַצֵּחַ הַזֶּה לְהָסִיר אֶת רֹאשִׁי רְאוּ כְּבֹא הַמַּלְאָךְ סִגְרוּ הַדֶּלֶת וּלְחַצְתֶּם אֹתוֹ בַּדֶּלֶת הֲלוֹא קוֹל רַגְלֵי אֲדֹנָיו אַחֲרָיו:"
כאשר יהורם המלך קרע את בגדיו התגלה לכולם שגם הוא מצער את עצמו ומתפלל לביטול הגזרה. לאלישע חשוב היה להדגיש שהתפילה ולבישת השק האלו, אינם נחשבים לכלום אצל הקב"ה; וכפי שהתבאר בדברי ליקוטי מוהר"ן שהובאו לעיל: "עדין נשארו אצלם כל תַּאֲוָתָם קשורים בשקם... גם תַּאֲוַת אביהם שיש אצלם משעת ההולדה...". אלישע הדגיש שתאוות הרציחה של אחאב נשארה קשורה ביהורם בֶּן הַמְרַצֵּחַ למרות התענית; והיא מתגלית כעת לעין כל, כשהוא שולח לרוצחו.
המלאך של המלך והשקפת עולמו
"עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְהִנֵּה הַמַּלְאָךְ יֹרֵד אֵלָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה זֹאת הָרָעָה מֵאֵת ה' מָה אוֹחִיל לַה' עוֹד:"
השליח (הַמַּלְאָךְ) הגיע לבית אלישע, והוא הכריז בתוקף על השקפתו הרוחנית הרשמית של המלך ואנשיו: "הִנֵּה זֹאת הָרָעָה מֵאֵת ה' מָה אוֹחִיל לַה' עוֹד". כוונת דבריו היתה, שהתופעה הָרָעָה שנשים אוכלות את ילדיהן במצור - היא גזירה רָעָה שמפורש בתורה שהיא באה מֵאֵת ה' (דברים כח, נב-נז). לפיכך, אין זה הגיוני להתפלל לה' שיבטל אותה – "מָה אוֹחִיל לַה' עוֹד?!".
השקפת העולם הרשמית הזו היתה נפוצה בקרב אנשים רבים. לא רק אלישע הנביא ניסה להילחם בה. גם יחזקאל הנביא ניסה להילחם בה בתקופה מאוחרת יותר (יחזקאל יח):
"וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיַּעַשׂ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה הוּא אֶת נַפְשׁוֹ יְחַיֶּה:... וְאָמְרוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲ-דֹנָי הַדְּרָכַי לֹא יִתָּכְנוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵן:"
לפי השקפתם הטועה, כאשר הקב"ה גזר גזירה, היא תפגע בחוטאים או בבני החוטאים גם אם הם יתנהגו במשפט וצדקה. לפי טעותם, הדרך החילופית שהנביא מציג בפניהם, שניתן לבטל את הגזרה - אינה דרך של יושר: "לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲ-דֹנָי".
אף כאן, תפילת הרבים שאלישע ניסה לארגן היתה סוג של תשובה שמועילה לביטול הגזירה 1 . אולם לשיטת אנשי המלך, לא יתכן שהקב"ה יבטל עקב כך את הגזירה שנגזרה עליהם.
הסגן של המלך והשקפת עולמו
האנשים הקרובים למלך, חזרו והכריזו את ההשקפה הרשמית של המלך. אולם העם שראה את השק שתחת בגדי המלך הקרועים; הבין – שבסתר גם המלך סבור כמו אלישע. באותה העת, התפרסם בעם שאלישע צודק; ואנשים רבים החלו להתפלל לביטול הגזירה. אלישע הנביא חש בכך, וכשהוא ידע שיש מספר מספיק גדול של מתפללים, הוא הצטרף לתפילתם והתפלל וניבא:
"וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע שִׁמְעוּ דְּבַר ה' כֹּה אָמַר ה' כָּעֵת מָחָר סְאָה סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׁעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן: וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ נִשְׁעָן עַל יָדוֹ אֶת אִישׁ הָאֱ-לֹהִים וַיֹּאמַר הִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל:"
תגובתו של הַשָּׁלִישׁ (שהיה גם סגן המלך) היא תמוהה וטעונה ברור. הוא מאמין למה שכתוב בתורה ובספר תהילים שהקב"ה פתח דלתות בשמים והמטיר מזון לעם (תהלים עח, כג-כד): "וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח: וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל". הַשָּׁלִישׁ אומר בלשונו, שהקב"ה מסוגל לעשות זאת: "הִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם". אך למרות זאת הוא ממשיך ואומר, שדברי אלישע על המזון שיהיה מחר בשערי שומרון לא יתכנו: "הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה?!". הסיום הסותר של דבריו מקביל למשפט שאמרו בני דורו של יחזקאל: "לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲ-דֹנָי!". לשיטתם, דברי הנביא שאפשר לבטל גזירה של הקב"ה באמצעות תפילת רבים – סותרים את הנהגות הקב"ה. (הבנה דומה מבוארת בשל"ה שמובא בהערת השוליים 2 )
יהורם המלך עצמו שתק כשהוא שמע את נבואת אלישע. השק שבצבץ מתחת לבגדיו הקרועים, העיד עליו שבסתר הוא כבר קיבל את שיטת אלישע. רק הַשָּׁלִישׁ נשאר אדוק בשיטתו הישנה של מלכו; והוא חזר והצהיר שאי אפשר לשנות גזירה של הקב"ה - "הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה?!". אך הַשָּׁלִישׁ חרץ רק את גזר-דינו שלו. רק הוא מת, ולא נהנה מהגזרה שהשתנתה לטובה.
בסכום המאמר נמצאנו למדים, שאלישע רצה כל הזמן להתפלל לביטול גזירת הרעב והמצור מעל שומרון; אלא שכדברי רב יוסף – אלישע ידע שרק תפילת רבים תוכל לבטל את הגזירה. מי שהתנגד לתפילת הרבים היה יהורם המלך שהיה נגוע בתאווה, שמוגדרת בליקוטי מוהר"ן כ"תאוות אבימלך"; תאוות שרלטנות למלוך ולהכריז - שאני צדיק שמבין בענייני שמיים.
^ 1.כעין כך מבואר ב"עין איה" (שבת א, מג) שהוזכר לעיל: "פעמים רבות כאשר פעלה המחלה את תעודתה המוסרית כראוי, ע"י שבהתגבר האדם בתפילה, החולה עצמו או קרוביו ומיודעיו, הטיב עכ"פ למצב המוסרי בכלל, ונתקרבו לבבות רבים אל ד' ונתרככו ומדותיהם נזדככו, הנה הגיעה למטרתה ובזה תלך לה והאדם ישוב לאיתנו."
^ 2.של"ה (שער האותיות אות הקו"ף – קדושה): "ואמר החכם רבי אברהם הלוי, שראה במדרש כתיבת יד בארץ המערב, דהשליש שנענש, שאמר 'הִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה', כך אמר, ודאי ה' יכול לעשות, אך הדור הזה כדור המבול,... ואיך אפשר שלדור רע כזה יהיה נעשה נס גדול כזה".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
