ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- פנחס
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
עמרם בן סולטנה
מהשכר שקיבל פנחס אנו מבינים את גודל מעשהו. וכפי שביאר רש"י בסוף פרשת בלק (כה, ז) על הפסוק, וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו:
ראה מעשה ונזכר הלכה. אמר לו למשה, מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו. אמר לו, קורא האגרת יהיה השליח, מיד ויקח רמח בידו וגו'." ע"כ.
כלומר, פינחס התעורר לקנא לשמו יתברך, ורק במצב כזה מותר להרוג בועל ארמית אך אם הורגו מפני פניות אישיות וכדומה, אין היתר להורגו, ולכן אמר פנחס למשה, כדאי שמשה עצמו יעשה זאת, שהוא בודאי מתכוון אך ורק לשם מצוה. ואמר לו משה, שכיון שהוא התעורר לכך במקום שאחרים לא שמו לב, עדיף שהוא יעשה זאת, כי מוכיח הדבר שקנאת ה' היא שמדריכה אותו. זה שמדגיש הפסוק פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, דהיינו, היותו בן אלעזר ונכד אהרן הכהן גרמו לו שיקנא לשם ה'. ולכן הוא ראוי למעשה זה יותר מאחרים שלא נזכרו בהלכה זו.
ואם כן יש להבין מה שכתב רש"י בריש פרשתנו (כה, יא), פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן:
לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה (יתרו שהיה כהן לעבודה זרה היה אבי אמו) והרג נשיא שבט מישראל. לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן. ע"כ.
מקור דבריו דברי הגמ' (סנהדרין פב, א). מה מקום ראו השבטים לא רק שבט שמעון, אלא השבטים, משמע, שבכל ישראל היתה תסיסה לגנות את פינחס על מעשהו, והרי הוא פעל לפי ההלכה. ואף על פי שהזכרת אבי אמו שפיטם עגלים לעבודה זרה, משמעותה, שאין מעשה הריגת נשיא שבט מישראל, גם אם עשה עבירה חמורה לבעול בת אל נכר, נובעת מקנאות לשמו יתברך, אלא ממניעים אחרים שאינם טהורים ושלצורך זה לא הותרה הריגתו. אך כיון שנאמר (בפסוק ח), "וידקר את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה, ותעצר המגפה מעל בני ישראל" ופירש יונתן בן עוזיאל:
"כיון שהוביל אותם תקועים ברמח במחנה, חבט והשליכם ומתו, ענה ואמר לפני רבון העולם, אפשר שבגלל אלו ימותו עשרים וארבעה אלף מישראל. מיד התגלגלו רחמי שמים ונפסקה המגפה". ע"כ.
הרי שישראל ראו שכתוצאה ממעשיו נפסקה המגפה, ואיך יתכן לבזות אדם כזה. וכבר אמר ר' חמא ברבי חנינא (מסכת סוטה יד, א), מפני מה נקבר משה רבינו אצל בית פעור (שנאמר ,( דברים לד, ו), ויקבר אותו בגי בארץ מואב מול בית פעור) כדי לכפר על מעשה פעור. ותוספות (שם) ד"ה מפני, הביאו מדרש אגדה, שבכל שנה ושנה בעת שחטאו ישראל בבנות מואב, באותו פרק, בית פעור עולה למעלה כדי לקטרג ולהזכיר עון. וכשהוא רואה קברו של משה חוזר ושוקע. שמשה רבינו שקעו בקרקע עד חוטמו, וכל שעה שעולה חוזר ונשקע למקום ששקעו משה רבינו. ע"כ. נמצאנו למדים, כי מעשה בית פעור חמור היה ביותר ולפיכך קנאתו של הקדוש ברוך הוא עמדה לכלות את בני ישראל, ופינחס שהפסיק חמה זו, לא זכה להערכתם של ישראל ואדרבה ביזהו על כך. ומדוע?
נראה, שהלכה זו שקנאים פוגעים בבועל גויה אינו רק עונש על מעשה חמור, אלא עיקרה באה כדי למנוע את המשך העבירה, ולפיכך כאשר הבועל פורש מהנכרית שוב אין היתר להורגו. וכיון שמדובר בנשיא שבט שבודאי היה אחד מגדולי ישראל, שאם לא כן לא היה מתמנה להיות ראש שבט בישראל. שכאשר הוא עושה עבירה, וביותר עבירה חמורה כזאת להשחית זרעו ברחם נכריה (כמו שכתב הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (פרק יד, הלכה ז), שעון זה יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו, שהבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל נחשב אף על פי שהוא ממזר. והבן מן הגויה אינו בנו, וכו'). מפני שלופתו יצרו הרע, כאשר יתקרר ויסבירו לו גודל עוונו, הרי יחזור בתשובה שלימה. ואם כן אין צורך להורגו.
לפי זה כוונת טענת ישראל, שפינחס הרג נשיא שבט בישראל, אינה להפלות בין דין נשיא או אחד מעם הארץ שבישראל, שבודאי מדין רציחה אין נפקא מינה ביניהם, שמעשה הריגתם חמור ושווה לכל אחד מהם. אלא הואיל ומדובר בנשיא שבט, שהוא בהכרח מגדולי ישראל יש לשמוע מה בפיו וגם אם הוא טועה אפשר להסביר לו ולבסוף יודה על האמת שחטא, ויעשה תשובה על כך, ואין צורך לנהוג באלימות כלפיו.
מכאן נבין פן נוסף בפנייתו של פנחס למשה, להזכירו ההלכה שלמד ממנו, שאינה רק חזרה על שלמד ממשה רבינו, אלא שאלה, אם מצב זה אכן מחייב קיום ההלכה בפועל או שיש להתאפק ולהוכיח את החוטא עד שישוב מרשעו. ובכך יובהר יותר גודל הנסיון שהיה נתון בו פינחס, שלא רק שסיכן את עצמו להסיר את החרפה מעל ישראל, אלא נכנס לפעולה בשעה שלאחרים לא היה ברור שצריך לפעול, שדבר זה בלבד מביא את האדם להניח שאין להחפז. אולם פנחס שקל את גודל חילול השם שהיה באותו מעמד וההפקרות שהשפיעה גם על אחרים במחנה, והגיע למסקנה שיש לפעול בנחרצות ובמהירות להרוג את החוטא ולממש את ההלכה שבועל גויה קנאים פוגעין בו. ואף סיכן את עצמו לקיים הלכה זו.
כאשר מידת הדין פוגעת בחוטא, וכל שכן כאשר הוא מגדולי ישראל, הדבר עושה רושם עצום על כלל האומה, כמו שדרשו חכמים על הפסוק, בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד (ע' ויקרא י, ג ברש"י). לכן מעשהו זה של פינחס השיב את חמתו של הקדוש ברוך הוא מעל בני ישראל ונעצרה המגפה ולא נפגעו כי אם עשרים וארבעה אלף מאנשי שבט שמעון החוטאים.
אכן חומר המעשה, שלאחר ארבעים שנה במחיצתו של משה רבינו העם התפתה לבנות מואב ונשמע להן להשתחוות לפעור, כדי לזנות אתן, עושה רושם ובכל שנה מתחדש קיטרוג על עם ישראל, ורק זכותו של משה הקבור מול בית פעור עומדת לישראל למנוע השלכות רעות על העם.
_________________________________
ניתן לרכוש כל ארבעת הספרים שיצאו לאור בזמן האחרון, בחנויות הספרים. או בטלפונים: 9972675 02. 050-7126758.
או באימייל [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
