ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- חושן משפט
- אבידה ומציאה
- משפחה חברה ומדינה
- דיני ממונות וצדקה
- השבת אבידה
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יוסף בן גרסיה
מצאתי ארנק קטן בתא שירותים בקניון ובארנק היה רק כסף. רציתי לדעת מה עלי לעשות? האם אני צריכה להחזיר למשטרה או לרשום פתקים על השבת אבידה?
תשובה:
הארנק הוא דבר שיש בו סימן, וכן המקום. לכן, אין ייאוש בעלים ממנו ועל המוצא להכריז עליו. כל זה נכון, אם מדובר במקום שרוב המבקרים בו הם אנשים שמחזירים אבידה לכן סביר להניח שהמאבד לא התייאש ומצפה שהמוצא יכריז על הארנק. אולם בקניון שרוב המבקרים בו אם ימצאו ארנק כזה יקחוהו לעצמם ולא יכריזו, הרי שהבעלים מתייאשים, ומן הדין אין חובה להכריז. אך לפנים משורת הדין, גם במקרה זה צריך להכריז. אופן ההכרזה הוא לתלות מודעות ברחבי הקניון ולכתוב שם ש"נמצא ארנק בתוך הקניון, ושהמאבד יקבלו על ידי סימנים", ולהוסיף כמובן את מס' הטלפון שלך. המאבד יצטרך לתת סימנים על הארנק וכן לומר מה היה בתוכו וכמה. צריך גם ליידע בדבר את משרדי הקניון ולתת להם את הפרטים שלך כדי שאם הבעלים יתקשר אליהם הם יוכלו להפנות אותו אלייך.
מקורות:
הגמרא (בבא מציעא כ"ד ע"א) אומרת כך: "וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר: המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס, ומן זוטו של ים ומשלוליתו של נהר, המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה, ובכל מקום שהרבים מצויין שם - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן. איבעיא להו: כי קאמר רבי שמעון בן אלעזר - ברוב נכרים, אבל ברוב ישראל - לא, או דלמא: אפילו ברוב ישראל נמי אמר?". למסקנת הגמרא, דברי רבי שמעון בן אלעזר שהבעלים מתייאשים במקום שהרבים מצויים שם, הם רק במקום שהרוב הם גויים שאינם מחזירים אבידה, אך במקום שהרוב הם ישראל 1 אין הבעלים מתייאשים מפני שחושב שישראל ימצא את האבידה ויחזיר לו. אם איבד את האבידה במקום שהרוב הם ישראל אך הם אנשים שאינם מחזירים אבידה אלא יטלוה לעצמם, דינם כרוב גויים בעניין זה והבעלים מתייאשים.
בטעם הדבר שהבעלים מתייאשים אף מאבידה שיש בה סימן, כתבו התוס' (כ"ד ע"א ד"ה כי קאמר) שהוא משום שהמאבד סובר שגויים מצאו אותה, ועוד שהוא סובר שאפילו אם ישראל ימצאנה לא יכריז כיון שיתלה שמרוב גויים נפלה. הרעק"א (שם) הסתפק כיצד להבין את דברי התוס', האם דווקא בצירוף שני הטעמים הוא מתייאש, או שכל טעם בפני עצמו הוא סיבה ליייאוש. מבואר עוד בתוס' שאם לא ידוע ממי נפלה האבידה יש לתלות שמרוב גויים נפלה, ואם כן יש להתירה אף אם לא היה ייאוש בעלים, וכן נראה דעת הסמ"ע (ס"ק ו',ט'). אבל הט"ז (ד"ה שרוב העוברים) כתב שכיון שאפשר לברר ע"י הכרזה אין לתלות את האבידה ברוב גויים, ויש לחשוש שמא מישראל נפלה, ואין להתירה אלא כשיש להניח שהיה ייאוש בעלים 2 .
אולם כל זה מעיקר הדין, אך הגמרא (שם כ"ד ע"ב) בסיפור הבא מלמדת אותנו כיצד יש לנהוג לפנים משורת הדין:
"רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דיסא, אמר ליה: מצא כאן ארנקי מהו? - אמר ליה: הרי אלו שלו. - בא ישראל ונתן בה סימן מהו? - אמר ליה: חייב להחזיר. - תרתי? - אמר ליה: לפנים משורת הדין".
דעת המרדכי (ב"מ סימן רנ"ח) היא שכופין על לפנים משורת הדין, אבל הרא"ש (ב',ז') כתב שאין כופין לעשות לפנים משורת הדין.
את עיקר הדין כתב השו"ע בחו"מ סימן רנ"ט סעיף ג': "כיצד, המוציא מציאה במקום שישראל מצויים שם, חייב להכריז, שלא נתייאשו הבעלים. ואפילו העיר מחצה עובדי כוכבים ומחצה ישראל, או אפילו רובה עובדי כוכבים, והוא מצאה במקום שרוב העוברים שם ישראל, חייב להחזיר. אבל אם רוב העיר עובד כוכבים, או אפילו רובה ישראל, ומצאה במקום שרוב העוברים שם עובדי כוכבים, אינו חייב, אפילו אם ידע שמישראל נפלה ויש בה סימן, שודאי נתייאשו הבעלים; וכגון שהוא מדברים שיש לתלות שידע מיד בנפילתו, וכמו שיתבאר".
ובסעיף ה' כתב כיצד יש לנהוג לפנים משורת הדין:
"אף על פי שמן הדין במקום שרוב עובדי כוכבים מצויים, אפילו נתן ישראל בה סימן אינו חייב להחזיר, טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין להחזיר לישראל שנתן בה סימן".
מלשון השו"ע "טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין", משמע שהיא מצוה אך לא חיוב.
^ 1.כדעת רוב הראשונים, ולא כראב"ד (מובא ברא"ש ב"מ ב',ז') שפסק כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל.
^ 2.עיין עוד בקונטרס "פתח השולחן" הל' אבידה עמ' 18, בהוצאת כולל שמעון הצדיק.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
