ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- ויצא
"התרפים דִּבְּרוּ אָוֶן"
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יוסף בן גרסיה
רחל אימנו
מסרה את נפשה על ביטול עבודה-זרה, ואי ההתבטלות כלפיה. כוח זה השרישה בצאצאיה, ואכן בניה המשיכו בדרכה וביטלו את ערכם של כל הכוחות הזרים ששלטו בזמניהם, עד כדי מסירות נפש ממש.
בזכות אותם יחידים אשר מחזיקים במעלת "ידיד ה'" נזכה אנו לקיום סוף המדרש (המצוטט במאמר ומובא ברבינו בחיי על בראשית ל"א, י"ט): "[בזכות שרחל גנבה את התרפים] הקב"ה הבטיח לבניה להעביר עבודה-זרה מן העולם, הוא שכתוב (ישעיה ב', י"ח): 'והאלילים כליל יחלוף'", אמן כן יהי רצון, במהרה בימנו!
מסרה את נפשה על ביטול עבודה-זרה, ואי ההתבטלות כלפיה. כוח זה השרישה בצאצאיה, ואכן בניה המשיכו בדרכה וביטלו את ערכם של כל הכוחות הזרים ששלטו בזמניהם, עד כדי מסירות נפש ממש.
בזכות אותם יחידים אשר מחזיקים במעלת "ידיד ה'" נזכה אנו לקיום סוף המדרש (המצוטט במאמר ומובא ברבינו בחיי על בראשית ל"א, י"ט): "[בזכות שרחל גנבה את התרפים] הקב"ה הבטיח לבניה להעביר עבודה-זרה מן העולם, הוא שכתוב (ישעיה ב', י"ח): 'והאלילים כליל יחלוף'", אמן כן יהי רצון, במהרה בימנו!
"ותגנוב רחל
את התרפים אשר לאביה"
(בראשית ל"א, י"ט)
עניינם של אותם תרפים לא התבאר בכתוב בעצמו, אך הוא מבואר בדברי חז"ל (תנחומא ויצא, י"ב), וזו לשונם: "למה נקרא תרפים? לפי שהן מעשה תורף, מעשה טומאה. וכיצד היו עושין? מביאין אדם בכור ושוחטים אותו ומולחים אותו במלח ובשמים, וכותבין על ציץ זהב שם רוח טומאה ומניחין הציץ במכשפות תחת לשונו, ומניחין אותו בקיר, ומדליקין לפניו נרות, ומשתחווים לו, ומדבר עימם בלחש, זה שאמר הכתוב (זכריה י', ב'): 'כי התרפים דברו און'". עכ"ל. וכן כתוב בזוה"ק (דף קסד/ב ע"פ "מתוק מדבש"): "אמר רבי יוסי: מהו תרפים? אלא עבודה-זרה הייתה. ולמה נקראת תרפים? על שם גנאי, כמו שלמדנו במקום התורף (שהוא לשון ערוה וביזיון). ומנין שעבודה-זרה הייתה? שכתוב: 'למה גנבת את אלוהי', וכתוב: 'עם אשר תמצא את אלוהיך' (הרי שלבן בעצמו קוראו אלוהי דהיינו העבודה זרה שלו). ולבן היה מכשף היותר גדול מכל מכשפי העולם, וידע להוריד כוח הטומאה על התרפים, ובאלו התרפים ידע כל מה שהיה רוצה לדעת". ע"כ.
הרי התבאר שהתרפים היו מין עבודה-זרה. לפי זה נוכל להבין מדוע גנבתם רחל, וזאת: "להפריש את אביה מעבודה זרה נתכוונה" (לשון רש"י שם, וכך כתבו התנחומא והזוה"ק הנ"ל).
"למה גנבת את אלוהי"
כשנודע ללבן - כי העבודה-זרה שלו אינה נמצאת בביתו - הצטער מאוד על אבידתו "הגדולה", והתאמץ בכל כוחו להשיבה. בפוגשו את יעקב הלך מיד לתור בכל אוהליו שמא התרפים נמצאים שם. הייתה זקוקה להסבר מיוחד כדי לא לאפשר לאביה לערוך בדיקה בגמל אשר עליו היא רכבה. בוודאי שלא מדובר כאן בחיפוש אחר חפץ מסויים שנעלם ואבד. לא על כך יצא קִצפו של לבן ונעדרה מנוחתו. מסתתרת כאן משמעות עמוקה הרבה יותר. נשתדל בעזרת ה' לבאר את הדברים.
התרפים עבור לבן היו סמל לשיטת חיים כפרנית נטולת כל שמץ של אמונה. הסיבה שהיעדרות העבודה-זרה כל כך הפריעה ללבן היא, שאדם שהורגל לחיות את חייו בדרך סיבה ומסובב - באופן שעתידו תמיד ידוע לו מראש, קשה לו מאוד להסתגל למצב שעתידו מעורפל ולא ידוע. לבן לא היה מוכן לחיות כעיוור באפילה, הוא רצה "לשלוט על חייו" ולדעת מה עומד לקרות לו בעתיד. בזאת הרגיש שאין הוא מסור ביד כוח עליון טמיר ונעלם, ואת זאת השיג על-ידי התרפים שהגידו לו עתידות. ואכן זו עצמה הייתה מגמת רחל הצדקת - לעקור תפיסה זו מבית אביה, ולפתוח פתח לביטחון וחיסיון בהקב"ה.
בני רחל
אותה מסירות נפש של רחל - שסיכנה את עצמה על מנת לעקור ולשרש את ענין העבודה זרה מבית אביה - עברה בירושה לבניה. על יוסף בכורה נאמר (תהלים מ', ה'): "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו" - יוסף ראה את השגחת ה' בכל, ושם שמיים היה שגור על לשונו תדיר (עיין רש"י בראשית מ', כ"ג ודוק). גם בנה הצעיר, בנימין, נקרא "ידיד ה'" (דברים ל"ג, י"ב) על שם דביקותו וביטחונו הגדול בה' יתברך כמו שיתבאר בסמוך.
"ומרדכי לא יכרע"
אומרים חז"ל (ילקוט אסתר תתרנ"ד): "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה ... אמר לו (המן למרדכי):"והרי מצינו אבותיך שהשתחוו לאבותי (שיעקב אבינו השתחווה לעשיו) שנאמר: 'וישתחו ארצה שבע פעמים'? אמר לו: בנימין אבי במעי אימו היה ולא השתחווה, ואני בן בנו, שנאמר: 'איש ימיני', וכשם שלא כרע אבי, כך אני איני כורע ולא משתחווה".
ביאור הדברים הוא: יסוד אמונתנו הוא שאין עוד מלבדו יתברך, אין שום כוח בעולם היוצא מאחדותו יתברך שמו. כלומר, אין כוח בעולם הפועל באופן נפרד ובלתי תלוי במערכת הכללית המושגחת על-ידי הבורא. כל הכוחות הפועלים בעולם, כל המלכים השליטים והמנהיגים, הם שליחי הבורא הפועלים מכוחו ועל-פי השגחתו.
לאור השקפה זו פשוט וברור שאל להם ליהודים להתבזות ולגלות סימני התבטלות כדי למצוא חן בעיני שליטי הרשע ועוקרי הדת. שהרי התנהגות זו נראית כסותרת את האמונה בשלטונו הבלעדי של הקב"ה. אכן ישנן תקופות אשר על-פי הוראת חז"ל עלינו להראות פנים של אי התגרות בכוחות השולטים הגלויים, כמו שאומרים חז"ל (ברכות ז:): "אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו שנאמר: 'יחילו (יצליחו) דרכיו בכל עת' ...".
הוראה זו נכונה אומנם לגבי כלל האומה, אך ישנם יחידים שבהתאם לדרגתם הגבוהה במידת הביטחון, עומד האיסור להחניף לרשע בתוקפו גם במצבים שכאלה. בכלל יחידים אלו נמנה גם בנימין - בנה של רחל - אשר מעולם לא נכנע לכוחות זרים. ולכן סיבבה ההשגחה העליונה שכשהשתחוו השבטים לעשיו הרשע, טרם נולד בנימין. וזאת כדי שלא יאלץ להראות לאותו כוח היוצא מאחדותו יתברך - עשיו, ולו בצורה חיצונית בלבד, פנים של כבוד. וכמו כן מרדכי - אשר היה איש ימיני משבט בנימין - התעצם במידת אביו, ולא קם ולא זע מפני המן אשר עשה עצמו עבודה-זרה.
בנימין ידיד ה'
מיוחד הוא שבט בנימין שנפלה הזכייה בחלקו שבית-המקדש יבנה בשִטחו. שבט זה אף זכה להיקרא בתואר העליון והנשגב - "ידיד ה'" (דברים ל"ג, י"ב). ביאור תואר נעלה זה הוא: ישנם שני אופנים של יחסי רעות וחברות. יחס רגיל בין רעים הפועל בדרך של "שמאל דוחה וימין מקרבת" (סוטה מז.). במילים אחרות, התנהגות קבועה של קירבה המלווה בהתנהגות של דחייה לפרקים. אך ישנו סוג חברות הנקרא "ידידות", הנגזר מצירוף המילים 'יד' 'יד'. חברות זו היא עמוקה במיוחד, ופועלת באופן של 'ימין ושמאל (יד יד) מקרבים'. חברות זו קבועה וקיימת, ולא נדחית אפילו לפעמים. ואומנם בנימין דבק בה' בקביעות, ולא התנהג בשום זמן באופן של הסתרת הקשר - "ומרדכי לא יכרע", ובכן הוא זכה להיקרא "ידיד ה'", ידיד להקב"ה אשר - "חופף עליו כל היום" (שם) ומראה לו יחס של חברות באופן קבוע וקיים.
"בין כתפיו שכן"
"והיו עומדים ומחבטין לבנימין על כתפיו ואומרים לו: גנבא ברא דגנבתא (גנב בן גנבת), ביישתנו, בן אמך את, כך ביישה אמך את אבינו. ובשביל אותן המכות שהִכוהו בכתפיו, זכה שתשרה שכינה בין כתפיו, שנאמר (דברים ל"ג, י"ב): 'חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן'" (תנחומא מקץ, י').
חז"ל הקדושים מגלים לנו בדבריהם את הסיבה שבגללה זכה שבט בנימין שהשכינה תשרה בחלקו. חז"ל מוצאים את הסיבה בכך שהשבטים חשדו בבנימין שגנב את גביע יוסף במתכוון. ולכן הִכוהו וביישוהו ואמרו לו: "אוי גנב בן גנבת" - בנה של רחל שגנבה את התרפים מלבן. ובשל אותן מכות ה' השרה שכינתו בחלקו של בנימין - "בין כתפיו".
והנה מדרש זה מדרש פליאה הוא, והדברים צריכים ביאור גדול: מהי משמעות אותן מכות אשר ניתנו דווקא בין כתפיו של בנימין? ומה הקשר בין המכות שספג בנימין לבין השראת השכינה בחלקו?
ביאור דברי המדרש
נראה לבאר את דברי המדרש על-פי היסוד שנתבאר לעיל: השבטים סברו שבמצב הקשה אליו הם נקלעו במצריים - כאשר סכנת פיקוח נפש מרחפת על ראשם - אין להתגרות ביוסף העובד כביכול עבודה זרה . כאשר הם מצאו את הגביע בשקו של בנימין, הם חשדו בו שהוא הולך בדרכי אימו, וכשם שהיא בשעתה גנבה את התרפים מאביה, כך גנב עתה בנה את גביע יוסף. אמרו לו השבטים: "אוי גנב בן גנבת", הם התנגדו לאותה שיטה שאינה מתירה להראות סימני הִתבטלות לעובדי עבודה זרה בזמן שהשעה משחקת להם. הביטוי להתנגדות זו היה בכך שהשבטים היכו את בנימין "בין כתפיו" - במקום ששתי הידיים מתחברות - כדי להכניע אותה התנהגות הנקראת ידיד ה'", התנהגות של ידידות קבועה. למרות שהשבטים טעו בזה, ובנימין אומנם לא גנב את הגביע, בכל אופן היה בנימין צריך להתעצם בגבורה - שלא להתפעל מאותן מכות נאמנות שהיו מכוונות לבטל ממנו את דרגתו. ואכן בנימין לא נכנע כלל, והחזיק בדרגתו על אפם ועל חמתם של השבטים, ובזה התעלה עוד יותר בדרגתו, וזכה "שתשרה השכינה בין כתפיו שנאמר: 'חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן'"!
סיכום
למדנו איפוא שרחל אימנו מסרה את נפשה על ביטול עבודה-זרה, ואי ההתבטלות כלפיה. כוח זה השרישה בצאצאיה, ואכן בניה המשיכו בדרכה וביטלו את ערכם של כל הכוחות הזרים ששלטו בזמניהם, עד כדי מסירות נפש ממש.
בזכות אותם יחידים אשר מחזיקים במעלת "ידיד ה'" נזכה אנו לקיום סוף המדרש המצוטט לעיל (מובא ברבינו בחיי על בראשית ל"א, י"ט): "[בזכות שרחל גנבה את התרפים] הקב"ה הבטיח לבניה להעביר עבודה-זרה מן העולם, הוא שכתוב (ישעיה ב', י"ח): 'והאלילים כליל יחלוף'", אמן כן יהי רצון, במהרה בימנו!
(נלקט ונערך מתוך הספר "ממעמקים" מאמר כ"ו, עמ' 171 - 168,
עיי"ש גם במאמר כ"ז, עמ' 174 - 172 ).
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים

הכנות לשבת, כניסתה ויציאתה הלכות הדלקת נרות שבת
השיעור עוסק בטעמי מצוות הדלקת נרות שבת — כבוד שבת, עונג שבת ושלום בית — ובמנהגים השונים לגבי מספר הנרות שמדליקים. בנוסף, נידונה המחלוקת ההלכתית האם קבלת השבת חלה בעצם ההדלקה, בברכה או באמירה מפורשת, וכיצד נוהגים למעשה בשבת וביום טוב.

מידות הראי"ה תיקון פגם הברית ומידת הגאווה
ברית ג' - גאווה א'
השיעור עוסק בהשלכות הרוחניות של פגם הברית, הגורם להחשכה פנימית ולניתוק מחוכמת התורה, ובדרך לתקן זאת באמצעות תשובה מאהבה ועיון באגדה המהפכים זדונות לזכויות. בחלקו השני מוסבר כיצד סילוק אבק הגאווה מתוך הכרה שכלית וטהורה מביא לשלמות, לשפלות רוח אמיתית ולשמחה פנימית שאינה תלויה בהשוואה לאחרים.

תולדות סגולת יעקב, צמאון ולימוד תורה
שיחת מוצ"ש פרשת תולדות
השיעור עוסק בהבדל המהותי שבין הטבע הרוחני של יעקב לבין החיצוניות של עשיו, וכן במשמעות הפנימית של חפירת הבארות של יצחק כרמז לבתי המקדש. בנוסף, הרב מדגיש את הצורך בצמאון אמיתי לדבר השם, וקורא לתלמידים להמשיך ולהתמיד בלימוד התורה מתוך שמחה גם בימי החנוכה.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א שורש הכעס וזיכוך מידת הקנאה
טהרת הנפש והמידות י"ד - ט"ז
השיעור עוסק במקור הכעס הנובע מחוסר מימוש של כוחות רוחניים ובדרכים להתגבר עליו באמצעות איפוק, עבודה עצמית והרחבת הדעת. בהמשך נבחנת מידת הקנאה וההבחנה בין קנאה שלילית לאדם אחר לבין קנאת השם טהורה המביאה לשלום ולתיקון העולם

תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.

תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.

רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו

תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?

אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.

אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.

תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.

הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.










