חטא נדב ואביהו | הרב אליהו ממן | בית המדרש

משפחה חברה ומדינה
הקשר הזוגי

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

6 דק' קריאה

בספר "שבט מיהודה" (ח"א, סי' ל"ה) כתב מה שנדפס בספר "יוסף דעת" (עירובים סג.) וזהו תוכן דבריו בקיצור (עיי"ש באורך): מצינו כמה דעות בחז"ל ביחס לחטא נדב ואביהו, וכתב החיד"א ("פתח עיניים" עירובין סג.) שהם בראשי תיבות "אש זרה": אש זרה הקריבו, שתויי יין נכנסו לעזרה, זרע לא היה להם, רחיצה לא רחצו ידיהם ורגליהם, הוראה הורו בפני משה [ומה שהורו גם-כן היה טעות (ותלוי בדעות מה הורו) ומכל-מקום לא היו מתים אילולא היו מורין כן בפני משה רבנו (חידושי המאירי). אך מכל-מקום גם אם היו מורין אמת היו נחשבים מורין הוראה בפני רבן]. עכ"ד. אומנם מצינו במדרשים עוד כמה דעות בזה, ובספר "שתי ידות" [פר' שמות (הובא ב"כתית למאור" עירובין סג.)] כתב רמז אחר בתיבות הנ"ל: אש מן ההדיוט, שתויי יין, זנו מזיו השכינה, רווקים היו ולא נשאו נשים, הורו הלכה. ע"כ. הרי שהוסיף החטא שזנו עיניהם מהשכינה, אך השמיט זה שלא רחצו. וגם יש מי שאומר משום שלא נשאו נשים ויש מי שאומר משום שלא היו להם בנים,ומשמע שהם שני טעמים. ודו"ק. ועוד החסירו כמה טעמים מן המדרשים, לכן נראה לעניות דעתי סימנם: "בהקריב"ם א"ש זר"ה". "הקריב"ם": המעיל לא לבשו, קודש הקודשים נכנסו לפני ולפנים, ראו א-לוהים ואכלו, יחידים היו בלא נשים, בעוון עגל שעשה אביהם, מתי ימותו זקנים הללו ואנו יורשים מקומם (ומובא שלכן נכנסו לחותמיהם שני עמודי אש ולקחום - אחד כנגד משה ואחד כנגד אהרן כאילו באו הם ליפרע מהם), אמרו על משה ואהרן. "א"ש זר"ה": אש זרה הקריבו, שתויי יין נכנסו, זרע לא היה להם, רחיצה לא רחצו, הוראה הורו בפני משה (חיד"א שם).
וכתב החיד"א (שם) ש"אלו ואלו דברי א-לוהים חיים", ולכן כולם נרמזו בכתוב "[בהקריב"ם] א"ש זר"ה" (לפי תוספת שאר הפירושים וכדלעיל). וכתב ה"כלי יקר" [ויקרא י', א' (עיי"ש באורך)] שדברי כולם נרמזו ב"ויקריבו לפני ה' אש זרה" - שהיין הבוער באדם כאש והוה אש זרה, וזהו גם "ויאכלו וישתו" ששתו היין הבוער כאש, וכן מי שאינו נשוי בוער בקרבו אש תאווה זרה, וכשאמרו "מתי ימותו זקני הללו" הרי דיברו לשון הרע שעליו נאמר (משלי כ"ו, י"ח): "כמתלהלה היורה זיקים חיצים", וכן "חיצי גיבור שנונים עם גחלי רתמים" (תהלים ק"כ, ד'), וידוע (זבחים פח:; ערכין טז.) שהמעיל מכפר על לשון הרע, והרי לא לבשו מעיל, וגסות הרוח שהביאתם להורות הלכה בפני משה גם-כן היא כאש, כמו שדרשו חז"ל (ויקרא רבה ז', ו'): "היא העולה על מוקדה", כל המתגאה - נידון באש וכו', וחטא העגל גם-כן נעשה על-ידי השלכת הזהב לאש, וכשלא קידשו ידיהם ורגליהם והיו חולין במקום הקודש גם-כן הוה כהקרבת אש זרה, והאש שולטת במקום שאין מים לכבותו. הרי לפנינו שכל חטאיהם שייך לכנותם "בהקריב"ם א"ש זר"ה". עכת"ד. (ועי' בפינת "הבית היהודי", בעמ' 3).

"זכה - 'עזר' - ... 'כנגדו'"
דבר אגדה - מתוק מדבש - מצאנו בסוף ספר "שיבולת הנהר" (קונטרס "שם אליעזר", עמ' קסב) ואלו דבריו: במדרש (ויקרא רבה, כ') נאמר: "מפני מה מתו נדב ואביהו? - מפני שלא נשאו נשים, שנאמר: 'בחוריו אכלה אש ובתולותיו לא הוללו'". יש לפרש על-פי מה שמובא במדרש (שם): "מפני מה מתו? - מפני שנכנסו מחוסרי בגדים, ומה הו חסרים? - מעיל היו חסרים". והקשה בתשובות הרא"ש: הלוא היו כוהנים הדיוטים ואין צריכים רק ד' בגדים? ואמר הגה"ק מבעלז זי"ע, בהקדם לבאר טעם של הפעמונים בשולי המעיל אשר השמיעו קול בבואו את הקודש (עי' שמות כ"ח, ל"ה), כי הנה בודאי הכהן הגדול בעת שנכנס לקודש הקודשים היה מלא רגשי קדושה וכוונות קדושות בדביקות עזה, וכמו שמבואר בשו"ע (חאו"ח סי' צ"ח) גבי תפילה - שחסידים ואנשי מעשה היו מכוונים בתפילתן עד שהגיעו להתפשטות הגשמיות, ואם-כן קל-וחומר בכהן גדול לבוש הבדים, בעת בואו למקום נורא לפני ולפנים היה בודאי בהתגברות השכלי ובהתפשטות הגשמיות, ואם-כן היה מן המורא שמרוב הדביקות והתקרבות לה' יצא נפשם מרוב התשוקה וחיבה ויתבטל גשמיותם לגמרי, על-כן היה מן הצורך שיהיו על המעיל פעמונים ורימונים אשר השמיעו קול בעת בואו אל הקודש והיו מטרידין את מחשבתו וכוונתו קצת כדי שלא יתדבק לגמרי אל הקדושה. וזו כוונת הפסוק: "ונשמע קולו בבואו אל הקודש ... - ולא ימות" (שם), דהיינו כדי שלא ימות מרוב הדביקות, וכהנ"ל.
וזו כוונת המדרש הנ"ל, שנדב ואביהו מתו "בקרבתם לפני ה'", דהיינו מרוב דביקותם והתקרבותם, ועל זה אמר ש"מעיל היו חסרים", רוצה לומר שהיה חסר להם המעיל עם הפעמונים אשר מטרידים אותם ממחשבתם מכדי שיתדבקו לגמרי.
ובזה יובן גם המדרש הנ"ל כי הנה אצל אישה כתוב (בראשית ב', י"ח): "אעשה לו עזר כנגדו", ומקשה הגמרא (יבמות סג.): אם עזר אינו כנגדו, אך להנ"ל רוצה לומר שאצל אדם יושב על התורה ועבודה ובאהבתה ישגה תמיד ומדבק עצמו לגמרי אל רוחניותו ואינו משגיח על גופו לתת לו צרכיו ואינו עוסק בענייני העולם כלל, ובאמת גם חיי עולם נטע בתוכנו, וכפירוש ה"חתם סופר" שהכוונה היא לחיי העולם הזה, על כן עשה ה' יתברך את האישה אשר מטרידה אותו לפעמים מלימודו ודביקותו ונעשית עזר על-ידי שהיא "כנגדו". וזו הכוונה שמתו נדב ואביהו - על "שלא נשאו נשים" ולא היו מי שיטרידום בעבודתם, והתקרבו אל ה' מאוד ועל-ידי זה כלתה רוחם מרוב הדביקות, ונמצאו ב' מדרשים הנ"ל לכוונה אחת יכוונו.
וכך כתב הנצי"ב מוולאזין ("העמק דבר" - "הרחב דבר" שם): "והמדרש (ב"ר י"ז, ג') ידוע בפירוש רש"י: 'זכה - עזר, לא זכה - כנגדו'. אומנם גם לפי הדרש אינו במשמעות שתהא נבראת כדי לצערו, ואיך משמע בלשון ה' 'עזר כנגדו' שיהא או עזר או כנגדו. אלא הכוונה שהניגוד יהא לעזר. שהרי מי שהוא כעסני ורגזני, אם אשתו תהא עוד מסייעתו לכך, אף-על-גב שבשעת הרוגז הוא נהנה מזה והיא לו לעזר, אבל אחר-כך שסר הרוגז יש לו צער הרבה מזה שהוסיפה אשתו אש ועצים והרי היא כנגדו, מה שאין כן אם תהא מנגדתו מתחילה ותשכך חמתו ותפייס אותו האדם שהוא מרגיז עליו, אף-על-גב שנראית באותה שעה שהיא מנגדתו, מכל-מקום היא העזר האמיתי שאין למעלה הימנו. וכן מי שטבעו ששמח ביותר, וכדומה בכל המידות. ואם-כן הפירוש 'עזר - כנגדו', במה שתהיה מנגדתו - תהיה לעזר. וחז"ל הוסיפו שאם זכה נשאר העיקרו 'עזר' - היינו, במה שהיא מנגדתו מתחילה, ואם לא זכה נשאר העיקרי 'כנגדו' - במה שהיא עזר מתחילה והיא מסייעתו לכל רוח רעה שעוברת עליו, ואין לך 'כנגדו' גדול מזה". עכ"ל.

גמילות חסדים בין איש לאשתו
מה בין מידת החסד של אברהם אבינו ע"ה - מורם ורבם של גומלי חסדים לבין מידת החסד של לוט? אברהם - היה עושה קודם כל חסד עם אשתו - ביתו ואחר-כך עם שאר העולם. על כך דרשו חז"ל (בראשית רבה נ"ח, ט') את הפסוק (משלי כ"א, כ"א): "רודף צדקה וחסד ...", בעוד שתואר זה אינו מוזכר כאשר גמל חסד עם אורחים זרים בהכניסו אותם לביתו, ואילו לוט - היה עושה חסד עם כל העולם חוץ מאשתו [כך שמעתי מאת הראשל"צ הרה"ר לישראל (לשעבר), הג"ר מרדכי אליהו שליט"א].
"הבית הוא בית הספר להתלמד במידת החסד; לפי כללי התורה בצדקה וחסד: כל הקרוב - קרוב קודם. 'עניי עירך ועניי עיר אחרת - עניי עירך קודמים' (בבא מציעא עא.); עני קרוב ועני רחוק - עני קרוב קודם; 'מבשרך לא תתעלם' (ישעיה נ"ח, ז'). והרי אין לך קרוב יותר מאשר האישה - 'אשתו כגופו' (חז"ל). לכן חיוב החסד כלפיה הוא הגדול ביותר. לפעמים רואים תופעה מוזרה - אדם שעושה הרבה חסד במסירות עם כל הפונה אליו, ואילו אשתו מלאה טענות עליו - למה היא אינה רואה את בעל החסד גם בבית. אדם זה חושב בטעות שמצות חסד היא יותר חשובה כלפי זרים, ואינו מבין שעיקר מעלת החסד צריכה להתבטא כלפי אשתו" [הגה"צ רבי חיים פרידלנדר זצוקללה"ה ("וידעת כי שלום אהלך" - סיום - אות א', עמ' סב)].
בענין זה, ראוי להזכיר את דבריו הנוראים של הגה"ק המקובל הא-להי רבינו חיים ויטאל זצוקללה"ה שאמר: "כי מידותיו של אדם נמדדות אך ורק כפי יחסו אל אשתו. כלומר: אדם העוסק בגמ"ח עם המון אנשים, מלוה ונותן, מבקר חולים, מנחם, משמח חתן וכלה וכו' - בודאי ישחק ליום אחרון בבוא עת פקודתו, כי זכויות רבות לו בעשותו חסד. אבל ידע נאמנה, כי בשמיים בודקים איך התנהג עם אשתו, עם גם עימה גמל חסד כל ימיו - אשריו וטוב לו. אך אם אותה הקניט והזניח, בביתו כעס והקפיד ללא רחם, ללא חסד ונשיאות בעול - זה מכריע את דינו, ולא יזכרו לו מאומה מכל חסדיו שעשה עם אחרים!
די בדבר נורא זה לעורר כל חד ואחד, לבלב יהיה טוב-לב מחוץ לביתו וקפדן ורע-לב בתוך ביתו, ומבשרו לא יתעלם!" [הגה"צ רבי שלמה וולבה זצוקללה"ה ("מאמרי הדרכה לחתנים", עמ' 12 - 11)].

הקשר הזוגי