ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- שופטים
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
רוברט חי בן מרים
נאמר בפרשה: 'שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ' (דברים, טז, יח), ר' פנחס מקוריץ אומר, שכשאדם נכנס לתוך בית כנסת הוא צריך להרגיש כאילו הוא עובר במעבר גבול. במעברי הגבול יש בדיקות רבות: האם האדם לא מכניס דברים שאסור להכניס על פי חוקי המדינה, ושהוא לא מוציא דברים שאסור להוציא על פי חוקי המדינה. ואם הוא עושה שלא כחוק - לא זו בלבד שמחרימים לו את הדברים, הוא גם מקבל עונש. כך, אדם שנכנס לבית כנסת עובר מגבול לגבול. הוא יוצא מהחוץ ונכנס פנימה, לעולם אחר, עם כללים וחוקים אחרים, ואסור שהוא יכניס דבר שלא מתאים למדינה הזו, לבית הכנסת. זאת אומרת שכשאדם נכנס לבית הכנסת הוא צריך לבדוק את עצמו: מהן המחשבות שלי, מהן ההרגשות שלי, האם אני מכניס דברים שלא צריך להכניס אל בית הכנסת. וכן בבית המדרש. 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך'. אלו מעברי גבול.
מוסיפים מפרשים אחרים, השערים הם גם שערי הגוף. העיניים, האוזניים, הפה, האף. כל איבר ואיבר שיש בו מפגש עם החוץ - צריך לשים בו שופט ושוטר. השופט הוא מי שקובע מה נכון לשמוע ומה לא נכון לשמוע; והשוטר הוא מי שמשגיח שאת מה שנכון לשמוע ישמעו, ומה שלא נכון לא ישמעו.
אלו שני תפקידים שונים. תפקיד השופט ותפקיד השוטר: תפקיד השופט הוא להחליט את ההחלטות הנכונות: מה אני רוצה לעשות, מהי דרכי, מה אני מכניס אלי ומה לא. והאדם צריך לפתח בו גם את הכוחות של השוטר, שהוא ידע גם לממש את הדברים. הרבה פעמים אנשים מחליטים החלטות מאוד יפות, אבל הן לא מתבצעות בסופו של דבר, כי הם נסחפים בעקבות כל מיני הרגשות ונטיות, ולא מצליחים ליישם זאת. אדם יכול להחליט בבוקר: 'אני אלמד היום דבר מסויים, וכך וכך אתנהג, אשמור על פי..'. אבל בערב הוא עושה סיכום, ורואה שהוא לא עמד במשימות שהוא הציב לעצמו. לא היה לו שוטר. הוא היה שופט אך לא היה שוטר. ולפעמים גם אין שופט - אדם לא בוחן את עצמו, לא מחליט ומתבונן מה הוא צריך לעשות ואיך להתנהג, נסחף אחרי הזרם, ואיננו עושה חשבון נפש ולא מברר לעצמו את הדרך.
ואשיבה שופטייך – מצב המשפט בימינו
'שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך אשר ה' אלקיך נותן לך לשבטיך '. כמו שהיחיד צריך להציב שופטים ושוטרים, כך גם הרבים, עם ישראל. מצוות אלו, כרוב מצוות הפרשה שלנו, הן מצוות ששייכות למצב בו עם ישראל נמצא במצב השלם, בארץ ישראל. לדאבוננו הרב, עדיין לא הגענו לכך שאנחנו יכולים לקיים את המצווה של 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך', דהיינו שופטים סמוכים על פי דרכה של תורה.
המשפט שיש לנו היום, הוא סוג של תקנות חכמים שנתנו לנו את הרשות להמשיך לשפוט, אך לא בכל דבר. אין לנו הסמכות לשפוט בדיני עונשים, בדיני קנסות, או בדברים שאינם שכיחים. אנחנו רשאים לשפוט רק בדברים המצויים ביותר - הודאות והלוואות. אנו מתפללים לריבונו של עולם, שנזכה בקרוב לקיים גם את המצווה הזו של 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך', להקים את הסנהדרין הגדולה ואת הסנהדרין הקטנה שבכל עיר ועיר, ושיהיו לנו גם שוטרים שישגיחו שהמשפט יתקיים ויצא מהכוח אל הפועל.
החכמים הם פרשני התורה, ומצווה לשמוע להם
הרבה מצוות יש בפרשה. מצוות חשובות ומיוחדות הן מצוות העשה לשמוע בקול החכמים, ומצוות לא תעשה שלא לסור מהדברים שחכמים מצווים:
כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט, בֵּין דָּם לְדָם, בֵּין דִּין לְדִין, וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע, דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ - וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט: וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה', וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ: עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה, לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל:
מי הם החכמים - החכמים הם הסנהדרין הגדולה, שהם הכוח הכללי של התורה בישראל. לחכמים יש כוח לפרש את התורה. הם מפרשים בעזרת דרשות על הפסוקים על פי הכללים של י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן: ק"ו, גזירה שווה וכו' או על פי המסורת של הלכה למשה מסיני שעוברת מדור לדור ממשה רבנו. לולא תוספת הפירוש של החכמים איך לקיים את המצוות, כמעט לא היה ניתן לקיים מצוות בפועל. אם כן, ראשית, המצווה לשמוע לחכמים היא לא לפרש את התורה אחרת מהם, לא כמו הקראים.
לדעת הרמב"ם המצווה לשמוע גם לתקנות חז"ל
מוסיף הרמב"ם (ספר המצוות, שורש א), שבתוך המצווה הזו כלול גם מה שחכמים תיקנו בנוסף לדין התורה. חכמים גזרו גזירות. בשבת –שבות ומוקצה, בענייני האכילה גזרו שאסור לאכול עוף בחלב. מדאורייתא בשר עוף לא נחשב בשר. גם בעצם הדין שאסור לאכול בשר בחלב היינו צריכים את החכמים שיפרשו לנו את התורה. בלעדיהם היינו יכולים ללמוד את הפסוק 'לא תבשל גדי בחלב אמו' כפשוטו - בתור איסור בישול בלבד. הרי לא כתוב כאן איסור אכילה. אך באו חכמים ולימדו אותנו ששלוש פעמים כתוב בתורה 'לא תבשל גדי בחלב אמו' - אחד לאיסור בישול, אחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור הנאה. חכמים מפרשים לנו את כל פרטי ההלכות מתוך התורה: לא רק גדי נאסר, אלא כל החיות; ולא רק בחלב אמו, אלא בכל חלב. אם כן, התורה מלמדת אותנו לשמוע בקול החכמים גם בפרוש של החכמים את התורה וגם בתקנות חכמים. כך כותב הרמב"ם.
תמיהת הרמב"ן - דברי חכמים גדולים מאיסורי התורה?!
אך הרמב"ן (שם) מקשה, שלפי דברי הרמב"ם יוצא מהפסוק הזה, שכל המצוות שחכמים תיקנו לנו, בין איסורים של לא תעשה ובין מצוות עשה - הן ממש מחייבות מדאורייתא. אם כן אין הבדל בין דאורייתא לדרבנן. ויותר מזה, איסור אכילת נבילה שהוא מהתורה, הוא לאו בלבד, ואין בו מצוות עשה. אך אם אדם עובר על מה שחכמים תיקנו – הוא יעבור על לא תעשה ועשה, מצוות עשה - 'לעשות ככל אשר יורוך', ולא תעשה של 'לא תסור מן הדבר'. יוצא שדברי חכמים שיש בהם לא תעשה ועשה, יהיו יותר חמורים מחלק ממצוותיה של תורה!
בעל ספר החינוך (מצוה תצו) מביא את הדברים בהרחבה בפרשה שלנו. הוא מביא את תמיהת הרמב"ן, ומוסיף שהסברא הזו מנוגדת לרוב המקומות בתלמוד:
הנה לפי דעתו, המשתמש במחובר, כגון הנסמך על האילן בשבת, או המטלטל מחמה לצל, או שאמר לגוי ועשה - שזה איסור שבות, או אפילו המפסיע פסיעה גסה בשבת - עובר על עשה ולא תעשה של תורה, וראוי ללקות ארבעים.
הוא אומר שהעובר על דברי חכמים רק 'ראוי' ללקות ארבעים. ולמה לא לוקים על הלאו של לא תסור, מפני שלא תסור הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, כי הוא לאו שכולל בתוכו את האיסור של זקן ממרא שנהרג, ועל לאו שכזה לא לוקים. אבל אם לא כן, היו לוקים עליו, וזה תמוה מאוד. ויש גם דעה שאומרת שלוקים על לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין. על כל פנים, נמצא שכל דיני דרבנן הם ממש דאורייתא, ואין ביניהם לבין דאורייתא ולא כלום, ואולי חלק מאיסורי התורה יהיו חמורים פחות מדברי חכמים!
מאריך בזה החינוך, ואומר שישנם הבדלים בין דברי דאורייתא ובין מצוות דרבנן. למשל, תפילה היא מצווה דרבנן, וחכמים הקלו בה: 'ספק התפלל ספק לא התפלל - אינו חוזר ומתפלל'. לעומת זאת, 'ספק אמר 'אמת ויציב' ספק לא אמר – חוזר' כי באמירת 'אמת ויציב' יש מצווה דאורייתא של זכירת יציאת מצרים. ולמה מי שמסתפק אם התפלל לא חוזר, והרי הוא חייב מדאורייתא לשמוע בקול חכמים! זה גם לאו וגם עשה. אם כן כיצד הגמרא מסבירה שמקלים בתפילה מפני שהיא דרבנן?
הרמב"ן אומר שאפשר לתרץ שחכמים בעצמם אמרו להקל בספק של דבריהם. אבל הוא אומר שזו תשובה לא מספקת. החינוך מסכים כנראה לדברי הרמב"ן, שאי אפשר להגיד שעוברים באיסור לא תעשה ועל מצוות עשה בכל מצוות דרבנן. רק בדברים שבהם התפקיד של חכמים הוא לפרש את דברי התורה, חל החיוב הזה לשמוע בקולם בעשה ולא תעשה. אבל בתקנות חכמים – אין מצווה מדאורייתא.
תירוץ המבי"ט – הם אמרו והם אמרו
המפרשים מחפשים דרכים איך לפרש את הרמב"ם, שהרי אנו רואים בכל הגמרא הבדלים גדולים מאוד בין דרבנן לדאורייתא. המבי"ט, שהיה בדורו של הבית יוסף בצפת, כתב ספר תשובות המבי"ט, וכתב גם ספר 'קרית ספר' על הרמב"ם. בהקדמתו לספרו הוא מתייחס לשאלה הזו, והוא רוצה לתרץ את כל הקושיות האלו בדומה להצעת הרמב"ן, בכך ש'הם אמרו והם אמרו'. אמנם לחכמים יש כוח דאורייתא מכח מצוות 'לא תסור' ומכח המצווה לשמוע בקולם, אבל הם בעצמם אמרו שבמקום של ספק בדבריהם הולכים לקולא. התורה נתנה להם את הסמכות בדברים דרבנן להקל שלא כמו בדינים מדאורייתא.
תירוץ נוסף – הציווי הוא כללי, ולא בעצם הדברים
יש אחרים שמפרשים את דברי הרמב"ם באמירה שמצוות לא תסור היא מצווה כללית. כלומר, ישנה מצוות עשה לשמוע בקול חכמים. זהו החיוב. לדוגמה כשאדם אוכל עוף בחלב, הוא לא עובר על 'איסור אכילת עוף בחלב', אלא על האיסור לשמוע בקול חכמים. כשחכמים אמרו שדבר זה אסור, הוא לא נהיה אסור מהתורה. החפצא עצמו לא נאסר. לכן אם בדור אחר יבואו בית דין גדול בחכמה ובמניין מבית דין שגזר ואסר – הם יכולים להתיר אכילת בשר עוף בחלב. האיסורים של חכמים הם לא איסורים בעצם הדבר, אלא שיש חיוב לשמוע בקול חכמים. זה סוג איסור שהוא פחות בעוצמתו מאיסורים אחרים.
גם באיסורי תורה יש הבדלים בין איסורים לאיסורים. יש איסורים שדוחים איסורים אחרים, כמו למשל לאו שבממון. אם כהן רואה אבידה בבית הקברות, יש לפניו מצוות עשה להשיב אותה, ויש האיסור להיטמא למתים. בדרך כלל, עשה דוחה את לא תעשה. אבל עשה של השבת אבידה לא דוחה את איסור הטומאה לכהנים, כי זה עשה שבממון, אז זה יותר קל. למשל יש לאו שאיננו שווה בכל מקרה, יש לאו שישנו בשאילה (להישאל על הנדר), כלומר יש מדרגות מדרגות באיסורים. כך גם עשה שחכמים אמרו, כיוון שהוא יכול להשתנות אם חכמים אחרים יבטלו אותו ויאמרו שבדורם לא צריכים אותו, זהו איסור פחות חזק. ולכן דאורייתא תמיד יותר חזק מדרבנן, אף על פי שגם השמיעה לדברי חכמים היא מדאורייתא.
באיזה נושאים חייבים לשמוע לרב?
אנו רואים בפרשה שלנו שצריך לשמוע בקול חכמים בכל תקנותיהם. בין אם זה בעוצמה של דאורייתא, ובין אם בעוצמה פחותה, כדברי הרמב"ן. על כל פנים, מצווה לשמוע בקול חכמים. והחינוך אומר, שזה לא רק לחכמים שבבית הדין הגדול, אלא בכל דור ודור צריך לשמוע בקול חכמי הדור.
באיזה נושאים צריך לשמוע בקול חכמים? אני רוצה להביא את דברי הרב באגרות (אגרת קג).
כתוב 'וקמת ועלית אל המקום... ושמרת לעשות ככל אשר יורוך', והפסוק אומר 'ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך'. מהו הדבר הזה, שבו צריך להישמע לחכמים, בבבלי כתוב 'דבר האמור בפרשה - זו הלכה'. והירושלמי אומר - 'זו אגדה'. כלומר, לעשות ככל אשר יורוך צריך גם בדברי אגדה, ולא רק בדברי הלכה. כלומר, גם בהשקפת עולם, בענייני אמונה, במצוות שבלב, במצוות של התבוננות - יש חובה לשמוע בקול החכמים. לא כל אחד יכול להמציא לו השקפת עולם והתבוננות לפי מה שהוא מבין כי הוא לא חייב לשמוע למה שקודמיו אמרו. יש חיוב לשמוע בקול החכמים. כך אומר הירושלמי.
הרב מסביר שאפשר להסביר בפשטות שאין מחלוקת בין הבבלי והירושלמי. וודאי שהירושלמי יסכים שדבר ה' כולל גם הלכה, אלא שהוא מוסיף גם אגדה. יכול להיות שהבבלי מסכים לזה, אלא שהוא ציטט דבר אחד. אבל אומר הרב שגם אם אין מחלוקת ביניהם, העובדה שהירושלמי מדגיש דווקא את האגדה והבבלי את ההלכה, היא לא במקרה. זה נובע מכך שהירושלמי נמצא באטמוספירה אחרת. התלמוד הירושלמי הוא תלמוד של ארץ ישראל.
מעלת תורת ארץ ישראל
בארץ ישראל יש יכולת של נבואה. יש מציאות רוחנית כזו, של השראת הנבואה. דווקא בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ. 'כל מי שנתנבא, לא נתנבא אלא בה או בעבורה' (כוזרי, ב, יד). ארץ ישראל היא מקום הנבואה, והנבואה היא המקור של האגדה. על כן, דווקא הירושלמי מדגיש את הנקודה הזו. וכל התלמוד הירושלמי מושפע מהרוח הפנימית של הנבואה.
אף על פי שאנו אומרים 'לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא' (דברים ל, יב; ב"מ נט:), ולנביא אין תפקיד בלעדי בפסיקת הלכה, אבל יש לנבואה תפקיד של שותפות מסויימת. בפרקי אבות (א, א) אומרים לנו חכמים שהנבואה היא אחד מהשלבים של העברת המסורת מדור לדור: 'משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה'. אם הנביאים היו חכמי ישראל, ולנבואה אין תפקיד בהמשכת התורה, בפסיקת ההלכה או בהכוונת התורה, אז למה מזכירים את הנביאים, אלא שיש לנבואה גם תפקיד. זה עניינה של תורת ארץ ישראל. תורת ארץ ישראל היא תורה שיש בה נשמה, השראה עליונה שמשפיעה אפילו על רוח ההלכה. הרב מרחיב את הדיבור, כמה חשוב לחבר בין ההלכה והאגדה, ובין הירושלמי והבבלי.
מרן הרב היה המומחה לענייני אגדה
הרצי"ה היה מזכיר שפרשת שופטים תמיד סמוכה לג' אלול, והיה מזכיר את הפסוק 'וקמת ועלית.. ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך'. הרב היה הגדול שאליו צריכים לשמוע. הוא היה המכריע, ובעיקר בעניני אגדה.
בכל תחום ותחום צריך מומחיות. ואם אדם לא עסק בזה, אז הוא לא יכול להכריע בדבר. יש גדולי ישראל שהיו גדולים בכל התחומים, אבל הרבה היו גדולים בתחומים מסוימים. יש גדולים שהתמחו בהלכות שבת, אותם שואלים בהלכות שבת, יש שהתמחו בהלכות התלויות בארץ ...אמנם אדם צריך ידיעה כללית בכל התורה ולא יכול להיות גדול רק בתחום אחד, ובכל זאת, עובדה היא שיש התמחויות שונות.
גם הרב זצ"ל רצה שתלמידי הישיבה יצאו לחיים אחרי שש שנות ישיבה בסיסיות, מגיל שש עשרה ועד גיל עשרים ושתים. ואחר כך ישארו רק תלמידים שיעסקו ויתמחו בתחומים מאוד ספציפיים. ברוך ה', הרב היה גדול בכל נושא ובכל חלק בתורה, והיה גדול גם בחלק שבו רבים אינם גדולים, בחלק האגדה. בהדרכה איך להסתכל על המציאות ועל הדור מבחינה רוחנית. כל אלה שחולקים עליו - לא הגיעו לדרגה של ההתמחות שלו. זה היה אחד התחומים שהוא עסק בהם, כמו בכל התחומים, אבל הוא עסק בגדלות בתחום האגדה. ולכן הוא ה'מרא דאתרא' בעניין הזה. בין כה וכה הוא היה המרא דאתרא של ארץ ישראל, אבל בתחום הזה הוא בוודאי המומחה הגדול, 'ואליו תשמעון'.
הדרכת הרב – לשאוף לגדולות
'ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא'. הבאנו את דברי הרב באגרות ראיה, ואני רוצה להביא עוד משהו מדברי הרב. כשהיה עדיין ביפו הדריך קבוצת תלמידי ישיבות מירושלים ששאלו אותו מה צריכה להיות הדרך הכללית שלהם להתקדמות הרוחנית.
נביא חלק מהדברים שכותב להם הרב (איגרת צו):
'אבל, יקירי לבבי, אמצא ישר להעיר אתכם: כגון זה צריך למודעי, כי אם בימינו אלה הנכם מיסדים כנסיה של תלמידי חכמים בעיר הקודש, שעיני כל ישראל אליה, תראו להשתדל לבקש דוקא גדולות ונשגבות. דורנו הוא כולו דור שואף. ואם השאיפה הריקנית של החורבה והתוהו מגבהת עצמה עד מרומי רמים - כמה צריך שיגבה לב דורשי ד' הנגשים אל הקודש. המבוקש, לכל הפחות, צריך שיהיה לקדש שם שמים ושם ישראל, בקידוש שם ירושלים בחפץ גדול, להראות לכל העולם נצחונה וגדולתה של תורת ארץ ישראל. עתה הוא עת לדרש את ד', ההכרח מרומם אותנו למדרגות גדולות.
'צריכים אנו לגשת לעסוק בתורה לשמה על אדמת הקדש, ולדרוש אנו חייבים את המעלה היותר עליונה, שיגיעו מעשינו למעשי אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, לגלוי אליהו זכור לטוב, ולתחית המתים, שבכל דבר בזה ישנן מדרגות לאלפים ולרבי רבבות'.
שאיפות גדולות. אנו נמצאים בהתחלת הזמן, בהתחלת אלול, בהתחלת שנת לימודים, וצריך לשאוף שאיפות גדולות.
דבקות בתלמידי חכמים
הזכרנו את המצווה לשמוע בקול חכמים, ויש מצווה נוספת - להידבק בחכמים. יש מצווה לדבוק בריבונו של עולם, מצוות 'וּבוֹ תִדְבָּק' (דברים, י, כ), ואומרים ספר החינוך (מצוה תלד) והרמב"ם (עשה ו) ועוד, שהמצווה היא להידבק בתלמידי חכמים. איך נדבקים בתלמידי חכמים - אפשר להשיא בתו לתלמיד חכם, לעשות פרקמטיה עם תלמיד חכם, ובכל דרך שהיא לרצות ולסייע בהצלחתם גם מבחינה כלכלית. גם שימוש תלמידי חכמים מדביק את האדם לתלמיד חכם.
התנאי הבסיסי לכל ההתעלות הרוחנית של האדם. 'גדול שימושה יותר מלימודה' (ברכות ז:). אם אדם משמש תלמיד חכם, הוא מבטל את עצמו אליו. אם הוא רק שומע שיעור מתלמיד חכם, הוא למד דבר אחד ואפילו אם למד הרבה דברים – אלה דברים מסויימים. זה לא הכול. אבל כשהאדם מתבטל כלפי תלמיד חכם, בזה שהוא משמש תלמידי חכמים, הוא מבטל את עצמו אליהם בכול, ובזה הוא משתייך לגדולה של אותו תלמיד חכם. הדבקות בתלמידי חכמים היא הדבקות בתורה, כי הם נושאי התורה החיה. יש תורה כתובה, מופשטת, ויש תורת חיים בפועל. יש דברים שאי אפשר ללמוד מתוך הכתוב או השמיעה. רק אם קשורים בתוך החיים, ומבינים את הרוח הפנימית של ההלכה, של ההתנהגות של התורה, מקבלים את תורת החיים הזו.
הרמב"ם, בתחילת הלכות תלמוד תורה אומר שאדם צריך ללמד את בנו תורה. ואם אביו לא לימדו, הוא צריך ללמוד בעצמו. בהמשך יש פרקים של כבוד תורה וכבוד תלמידי חכמים. אך בשולחן ערוך הסדר הפוך. קודם הלכות כבוד תורה, ואחר כך הלכות תלמוד תורה. ההסבר הוא, שהרמב"ם מסדר באופן כללי - מתוך התורה אל היחס לחכמים, כי החכמים נוצרים מתוך התורה. אבל איך לנהוג בפועל השולחן ערוך מדריך: קודם כל היחס לחכמים, ואז הלכות תלמוד תורה. אם אדם יודע לקבל מהצינורות בצורה נכונה, הוא זוכה לעליה גדולה בתורה ואת זה מקבלים מהחכמים.
בהמשך הפרשה יש מצוות המלך: 'שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ' (יז, טו). משתמשים בביטוי הזה גם להדרכה כללית שכל אחד ואחד צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמיים. שום תשים עליך מלך, לשים על עצמך את המלכות של ריבונו של עולם. גם על המצווה הזו אנו מתפללים שנזכה לקיים אותה בשלמות.
עגלה ערופה – אחריות הדדית
בסוף הפרשה יש מצוות עגלה ערופה. מפה אנו לומדים הדרכה לאחריות של הזקנים, ואחריות של כל אחד ואחד. אם נמצא אדם מת, הרוג, לא ידוע מי ומה גרם את המוות הזה העיר הקרובה צריכה לכפר על כך, כי יש כאן אחריות. אדם אחראי על כל הסביבה שלו. בעיקר הזקנים, הכוהנים, השופטים, הם הנושאים בעול העיקרי, אבל כל אחד צריך לדעת שהוא לא רק אחראי על עצמו, אלא גם על כל הסביבה שלו.
מסופר (מכות יא.) על ר' יהושע בן לוי, שארי טרף אדם במרחק של שנים עשר מיל ממנו, כלומר מרחק של שנים עשר קילומטר ... אליהו היה רגיל לבוא אל ר' יהושע בן לוי כל יום, ואחרי המעשה הזה הוא לא בא כמה ימים. כשהוא חזר, שאל אותו ר' יהושע בן לוי: 'למה לא באת?' ענה לו אליהו: 'איך יכול להיות שבסביבה שלך קרה מקרה נורא כזה?' האם ר' יהושע הוא אחראי על האריות? איזו אחריות יש לו על מה שקורה בסביבה? אלא שהצדיקים צריכים להיות במדרגה רוחנית כזו גדולה שמשפיעה ושומרת על כל הסביבה. ואם היתה איזו צרה בסביבתם - הם נושאים באחריות. זה לימוד מאוד חשוב.
יש מדרגות באחריות. ראשי העיר, זקני העיר, הם האחראים היותר כבדים ועיקריים. אבל כל אחד צריך ללמוד מהפרשה הזו שצריך להיות אחראי על הסביבה שלו: אחראי בתוך בית המדרש, פירושו של דבר להרגיש גם מה קורה אצל החברים, אם יש למישהו מצב רוח פחות טוב, אולי צריכים לחזק אותו, אולי משהו מכביד עליו....צריכים לשים לב למה שקורה, לא להיות אדישים, להיות 'אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ' (ישעיה מא, ו). ככה נבנה ציבור ערכי, ציבור שנושא באחריות, מרגיש אחריות. אחר כך, ומתוך כך – לקחת אחריות גם לסביבה היותר רחוקה. כך צומחים אנשים שאחר כך הופכים לזקני העיר.
ובאופן מיוחד בחודש הזה, חודש אלול, שהוא חודש שאנחנו צריכים להדגיש בו את עבודת ה' ותיקון המידות. צריך לחשוב איך אנו משתכללים ומגיעים בצורה יותר מושלמת לימים הנוראים הבאים עלינו לטובה. לא לראות רק את ההתקדמות הרוחנית והאישית של כל אחד, אלא שכל אחד יהיה שותף גם לסביבה שלו, איש את רעהו יעזורו, וככה נבנה את הבניין היותר שלם.
בעזרת ה', שיהיה לנו חודש טוב ומבורך, ושנזכה לשנה טובה ולכתיבה וחתימה טובה בימים הבאים עלינו לטובה.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל
לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
עולת ראי"ה - הרב זלמן מלמד "לפיכך", "ולשבחך", "ולפארך", "ולברך ולקדש", "ולתת שבח"
עולת ראיה – קריאת שמע זוטא
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
