צעקה, אנחה, בכיה, קריאה

מדורים
תשרי

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

ורד מעינה בת יהודית עדנה

7 דק' קריאה

קשה להגדיר את קול השופר, המפלח את חלל בתי הכנסת ברחבי העולם בראש כל שנה חדשה. מצד אחד זהו קול ארצי מאד ומחוספס מאד - צעקה צרודה פשוטה השורטת את האויר וחולפת. מצד שני, אם מאזינים לו בלב פקוח, זהו קול עמוק מאין כמוהו, קול היולי, תהומי ובראשיתי המסוגל להרעיד את נימי נפשנו הפנימיים ביותר. וזו בדיוק מטרתו: לחבר אותנו לנקודת ראשית בתוכנו, ממנה ניתן לחדש ולשפר את עצמנו.
מעבר לעצם קולו של השופר, ישנו המבנה המיוחד של התקיעות בו, "סדר התקיעות". כמו בשאר פרטי החיים היהודיים, מאחורי כל מצוה ומנהג ישנה מסכת רעיונות שלמה, ארוגה במלאכת מחשבת. אם לומדים רעיונות אלו ומתבוננים בהם, ברגע הראשון נראה שמתרחקים מהחוויה הפשוטה של המעשה. אך כל עוד ההתבוננות השכלית לא באה על חשבון החיבור לחוויה אזי ההתבוננות בעצם מעשירה אותה, וסופנו לחזור אל החוויה מתוך הבנה וחיבור גדולים יותר.

סדר התקיעות
מהו סדר התקיעות? המבנה הבסיסי ביותר שלו כולל ארבעה חלקים, הנקראים תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה: התקיעה היא קול אחד רצוף ארוך; השברים הם שלשה קולות בינוניים; התרועה היא תשעה קולות קצרצרים רצופים; והתקיעה השניה היא שוב קול אחד ארוך. לאחר מכן ישנן וריאציות על סדר זה, אך הוא העיקרי והבסיסי.
מה מקורו של מבנה זה? כיצד הגיעו דוקא אליו ולא לאחרים?
בתורה שבכתב אין את המושג 'שברים' אלא רק 'תקיעה' ו'תרועה'. התקיעה והתרועה כשמן כן הן: התקיעה היא צליל אחיד המופק מנשיפה רציפה, והתרועה היא מלשון רעיעות, כלומר היא צליל שבור המופק מנשיפה בלתי רציפה. אפשר לומר שהתקיעה מייצגת אחדות והתרועה ריבוי, או לחילופין, שהתקיעה היא קול אלוקי והתרועה קול אנושי. אכן, במדבר התקיעה היוותה קריאה להתכנס סביב אהל מועד ולשמוע את דבר השם, והתרועה היתה הכרזה שיוצאים לדרך, כלומר חוזרים למציאות הארצית.
חז"ל נחלקו לגבי אופי ה'תרועה': האם מדובר במספר קולות בינוניים, או שמדובר בסדרה של קולות קצרצרים (נשים לב שהתקיעה, בהיותה פשוטה ואחדותית, לא עוררה כל מחלוקות, אך התרועה, המבטאת את עולם הריבוי, ניתנת להתפרש באופנים שונים). הצליל מהסוג הראשון קיבל את הכינוי 'שברים' (מלה נרדפת לרעיעות), והצליל מהסוג השני המשיך להיקרא פשוט 'תרועה'.

מהאלוקי לאנושי ובחזרה
מסתבר, איפוא, שסדר התקיעות מורכב ביסודו ממבנה פשוט יחסית של תקיעה-תרועה-תקיעה. במלים אחרות, הוא מבטא תנועה של 'רצוא ושוב' מהאלוקי לאנושי ואז חזרה אל האלוקי. ירידה צורך עליה.
אלא שהחוויה האנושית כאן מתפרטת לשתי חוויות שונות, המתבטאות בשני צלילים. אכן, לפי פנימיות התורה, כאשר שני חכמי חז"ל נחלקים לגבי משהו, משמעות הדבר היא שלמשהו זה באמת יש שני צדדים. מחלוקת החכמים לגבי משהו חושפת את ריבוי המשמעויות שבו. במקרה שלנו, זה אומר שה'שברים' וה'תרועה' אינם רק שני פירושים של המלה 'תרועה' בתורה, אלא שתי בחינות ממשיות שלה.
אם התרועה נחלקת לשתי חוויות אנושיות שונות עולה השאלה, שמא גם שתי התקיעות מבטאות שני סוגים של אחדות אלוקית? הרי התקיעות כאן אינן מתיימרות לבטא את האלוקות בעצמה, שאינה ניתנת לחלוקה לבחינות שונות, אלא את פנייתנו אליה, ואין דין הפניה אל האלוקות הקודמת למפגש עם השבר והרעיעות האנושיים כדין הפניה אליה הבאה בעקבותיו.
מקו מחשבה זה הולך ומתברר, שסדר התקיעות מבטא תהליך בן ארבעה צעדים נפרדים. נתבונן בתהליך זה באור פנימיות התורה וננסה לעמוד על החוויה הפנימית המסתתרת בכל שלב מתוכו.

תקיעה: צעקה
התקיעה הראשונה אינה מבטאת אלא צעקה, על דרך הפסוק "צעק לבם אל א-דֹני" (איכה ב, יח). הפניה הראשונה לה' לובשת את הצורה הפשוטה והראשונית ביותר, הצועקת-זועקת שהיא מכירה בו, שהיא צריכה אותו, שהיא רוצה שהוא יתגלה אליה. צעקה זו משקפת את ההלם הפתאומי הבא בעקבות עצם ההכרה במציאות האלוקית, באינסוף החובק את ההוויה וחדור בה. חוויה זו כה כללית ומהממת, שאין היא מסוגלת אלא להפלט החוצה בצורת צעקה גולמית.
הצעקה, כאשר היא אמיתית, היא עמוקה ביותר. עם זאת, יש להכיר בכך שהיא מאד ראשונית. מצד אחד כל קיומנו האישי מתבטל בתוך הצעקה הזו, שזו מעלה רמה מאד; אך מצד שני דוקא ביטול זה מונע מאתנו לעצור ולשקול מה הדרך הנבונה ביותר לנתב את הכח הגלום בצעקה, מה ניתן לעשות חוץ מלצעוק. אנו עדים לשניוּת זו ביציאת מצרים: בתחילתה אומר ה', "ראיתי את עֳני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי" (שמות ג, ז), אך לאחר מכן, כאשר ניצבו בני ישראל בין ים סוף למצרים, אומר ה' אל משה, "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו" (שמות יד, טו). ישנם רגעים בהם הצעקה היא ראויה וטובה, אך ברגע מסוים אין להמשיך ולצעוק אלא לקום ולעשות מעשה.
יתרה מכך: כאשר מאריכים בצעקה יותר מדי היא עשויה להתקלקל ולהפוך לצעקנות: נסיון עיקש ורועש לאחוז בחוויה הרוחנית הראשונית (ו'להדביק' בה אחרים בכוח) גם כאשר זו חלפה, או שהגיעה השעה להתקדם ממנה הלאה. צעקנות זו מחרישה אפילו את אוזני הצועק אותה, וממילא אין הוא מסוגל לשמוע אם הוא נענה או לא.

שברים: אנחה
הצעקה רצה אל ה', אך האויר שבצעקה סופו להגמר וקולה - להתפזר. מה שנשאר הוא הצועק עצמו, בודד בשקט המשתרר, השב כעת להיות מודע לעצמו. זהו המעבר מהתקיעה לשברים, המבטאים לפי החסידות אנחה (או בלשון חז"ל, "גניחה").
המודעות העצמית שאחרי הצעקה לה' אינה המודעות העצמית של לפני ההכרה בו. זוהי מודעות עצמית חיובית יותר, הערה לפחיתותנו וחלקיותנו. זוהי מודעותו של הלב הנשבר, של האדם המרגיש שהוא שבר כלי, ולכן היא מתבטאת בצליל שבור של שלוש אנחות. באנחה מקופלת השאלה - מיהו אני הצועק? מהי מדרגתי? האם אני מתוקן לגמרי שאני כבר מצפה שיתגלה אלי?
השברים מבטאים איפוא את המשבר הנפשי של הצועק; אך למלה 'משבר' משמעות נוספת: בלשון המקרא, משבר הוא מושבה של היולדת. באותו אופן, גם האנחה צריכה להיות כלי ללידה וחידוש, לתיקון עצמי. אפשר לומר ששלוש האנחות הן: אחח... צעקתי אינה נענית!; אחח... מי אני שצעקתי תענה בכלל?; אחח... מה ביכולתי לעשות כדי לתקן את עצמי?

תרועה: בכיה
אילו תיקון עצמי וחיבור לה' היו דברים פשוטים, היינו מצפים שהאנחה תוביל מיד לפניה חדשה אל ה'; אך המודעות לפגמינו ולצורך בתיקונם פותחת בפנינו מרחב שלם של נקודות שעלינו לתקן בתוך עצמינו בטרם נוכל לעשות זאת. כעת הופכים ה'שברים' ל'תרועה' - האנחה הופכת לבכיה ארוכה ומתייפחת על מצבנו.
אך מה שנדמה כמו הרעה במצבנו מסתיר בתוכו למעשה את התחלת התיקון. מצד אחד התרועה נדמית כשברים רבים יותר, עוד ועוד שברים. אך מצד שני, התרועה היא בעצם גם שבירת השברים. התרועה מפוררת את השברים לרסיסים ובכך מחזירה אותם לחומר הגלם שלהם, ממנו ניתן להתחיל לעצב את חיינו מחדש.
נאמר זאת כך: באנחה, שעוררה אותנו להכיר בריחוקנו מה', היה מן היאוש, מההרגשה שאיננו מסוגלים להרים עצמנו ממצבנו העגום בכוחות עצמנו; אך עומק היאוש הוא יאוש מהיאוש עצמו! נמאס לי להיות מיואש כל הזמן ולהאנח כל הזמן, אני רוצה להשתנות באמת, ולכן אני נחוש לעשות משהו עם חיי! בחירתו בחיים של מי שהגיע כך לעומק היאוש ויצא מצדו השני היא העמוקה מכולן: הוא יודע שאין לו מה להפסיד, ולכן חופשי לבחור את הבחירות האמיצות מכל.
הבכיה המגולמת בתרועה היא אם כן מצד אחד התייפחות עמוקה, אך מצד שני מלאה בשמחה ובתקוה. אכן, המלה תרועה עצמה מבטאת קול שמחה ואפשר לומר שסוד התרועה הוא שבה מתרועעים יחדיו הבכי והשמחה.

תקיעה: קריאה
הירידה לאנחה ולבכיה מאפשרת לשוב ולפנות לה', אך ממקום חדש לגמרי. זוהי התקיעה השניה, הסוגרת מעגל עם הראשונה וחותמת את סדר התקיעות כולו. אך בעוד התקיעה הראשונה היתה צעקה גולמית, התקיעה השניה היא קריאה מפוכחת, ובה-בעת שקטה יותר וצלולה יותר.
הצעקה שקדמה לאנחה ולבכיה היה בה מימד של דרישה, כאילו ה' חייב להתייצב בפנינו. הקריאה היא כבר פניה רפויה, הפותחת לה' את האפשרות להעתר או שלא להעתר. הסיבה היא שהקריאה אינה מדלגת מעל מי שאנחנו כמו הצעקה, אלא בוקעת מתוך ההכרה המלאה במצבנו.
על פניו, נשמע כאילו צעקה היא כלפי הרחוק מאתנו וקריאה היא כלפי הקרוב אלינו. אך יתכן גם הסבר אחר, עמוק יותר, להפרש ביניהם: אנו צועקים אל מי שאנו אכן רחוקים ממנו, אך בכל זאת סבורים שאנו מספיק קרובים אליו כדי שישמע אותנו; קריאה, לעומת זאת, עשויה להיות דוקא כלפי מי שהמרחק בינינו כה גדול שאין סיכוי לחצות אותו בצעקה, ולכן לא נותר אלא פשוט לקרוא לו חרישית ממקומנו באמונה שהוא שומע אותנו בכל מקום. על הקריאה נאמר, "קרוב ה' לכל קֹרְאָיו, לכל אשר יקרָאֻהוּ בֶאמת" (תהלים קמה, יח): כשהיא נקראת באמת, היא מולידה קרבה.

תקיעת מוצאי יום הכיפורים
סדר התקיעות מושמע בראש השנה, ביומיים הראשונים של עשרת ימי תשובה. והנה, ממש בסופם של עשרת ימי תשובה, במוצאי יום הכיפורים, תוקעים בשופר עוד פעם אחרונה נוספת - תקיעה ארוכה אחת. לאור האמור לעיל אודות תפקידם של התרועה והתקיעה בתנ"ך, דומה כי סדר התקיעות של ראש השנה - המכריז על היציאה ל'מסע המלחמה' הפנימי של עשרת ימי תשובה - הינו כולו, יחסית, בבחינת תרועה, והתקיעה של מוצאי יום הכיפורים - המושמעת בצמוד לקריאת ההתכנסות "לשנה הבאה בירושלים" - הינה בבחינת תקיעה.
התקיעה של מוצאי יום הכיפורים היא איפוא תקיעה בטהרתה, ביחס לעצמה וביחס לסדר התקיעות כולו. בהמשך להתבוננות שערכנו כאן, נשאלת השאלה אם תקיעה זו היא 'צעקה' או 'קריאה'? דומה שהיא שתיהן גם יחד: לאחר תפילת הנעילה, וערב תחילתה השניה של השנה, הקריאה השקטה לה' הופכת שוב לצעקה - לחיפוש חדש אחר ה', לצאת ולבקשו מבראשית.

תקיעת שופר
"מן המיצר" ו"ענני במרחב"

פסוק "מן המצר" קאי על תקיעת שופר.
דהנה בדרך כלל מה ש"מן המיצר קראתי" ו"ענני במרחב" זהו בשני תקיעות הפשוטות דלפני השברים תרועה ולאחריהם...
ד התקיעה הראשונה היא הצעקה בקול פשוט, בחינת פשיטות הנפש בהתעוררות פנימית נקודת נפשו בבחינת יציאה מן המיצר אל המרחב.
והשברים או התרועה הבאה אחרי התקיעה הראשונה שהוא ענין התעוררות פנימית נקודת נפשו הוא ענין ההשתדלות וההתאמצות ביציאה בפועל, דעל ידי זה דגנוחי גניח וילולי ילילה בדמעות שליש ובמרירות עצומה על מעמדו ומצבו הלא טוב הנה בזה עצמו הרי הוא יוצא מן המיצר...
ואחרי כן היא התקיעה האחרונה שאחרי השברים והתרועות שהיא גם כן פשוטה, הנה זהו מה ש"ענני במרחב" שהוא ההמשכה דבחינת פשטות העצמות וכמו שכתוב אד' הוי' בשופר יתקע שהוא ההמשכה מלמעלה למטה בחינת הגילוי דעצמות אור אין סוף.
*
קול תקיעה ראשונה עניינו שבא מהתעוררות העצומה מהצער פנימי ועצמי ומתפרץ מעומק נקודת לבבו ברעש לכן הנה פעולתו שפועל בכיה גדולה הבאה מדחיקת המוח, ולפעמים גורם התעלפות הבאה מלחיצת הלב.
וקול תקיעה אחרונה עניינו הוא המשכה של כוסף ותשוקה בהדבקות בהדבר שהוא כוסף אליו, ופעולתו היא הרגעת הרוח, אם כן הרי עניינו ופעולתו דקול זה האחרון הוא היפך לגמרי מכמו עניינו ופעולתו דקול פשוט הראשון.
וטעם הדבר הוא לפי שבא אחרי הקול הפשוט הראשון ואחרי האנחות הממושכות [שברים] והאנחות המהירות [תרועה] הנה נרגש בו איזה הרגעת רוח, כמו שאנו רואים במוחש דהבכיה עצמה בקול פשוט ובאנחות הנה זה עצמו מפיג את הצער והצעקה הבאה אחריהם מרגיע את רוחו באיזה נוחם לנפשו.

(הרבי הריי"ץ, ספר המאמרים תרצ"ז - תרח"ץ)

תשרי