ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- מעיינותיך
- תשרי
הרמב"ם תיאר יפה את שמחת בית השואבה בחג הסוכות במקדש (הלכות שופר סוכה ולולב פרק ח'):
"היאך היתה שמחה זו, החליל מכה ומנגנין בכנור ובנבלים ובמצלתים וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו, ומי שיודע בפה בפה, ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע ואומרים דברי שיר ותשבחות, ושמחה זו אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב.
מצוה להרבות בשמחה זו, ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות, אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע".
הרמב"ם מציין שיש חסידים ואנשי מעשה וראשי ישיבות, מי הם חסידים ואנשי מעשה ומי הם ראשי ישיבות?
אודות שמחת בית השואבה מצינו לכאורה מחלוקת בין הבבלי לירושלמי:
בבבלי (סוכה נ,ב) גרסינן: "אמר מר זוטרא: מאן דתני שואבה לא משתבש, ומאן דתני חשובה לא משתבש. מאן דתני שואבה לא משתבש - דכתיב (ישעיהו יב) ושאבתם מים בששון. ומאן דתני חשובה לא משתבש - דאמר רב נחמן: מצוה חשובה היא, ובאה מששת ימי בראשית".
ואילו בירושלמי (סוכה ה, ה"א) שנינו:
"אמר רבי יהושע בן לוי למה נקרא שמה בית שואבה, שמשם שואבים רוח הקודש על שם ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה... אמר רבי יונה, יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה ונכנס לשמחת בית שואבה ושרתה עליו רוח הקודש, ללמדך שאין רוח הקודש שורה אלא על לב שמח. מה טעמא, והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים. אמר רבי בנימין בר לוי והיה כנגן במנגן אין כתיב כאן אלא והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים".
התוספות בבבלי שם ד"ה "חד תני שואבה" מביאים את הירושלמי: "בירושלמי מפרש שמשם שואבים רוח הקודש שהשכינה שורה מתוך שמחה דכתיב ויהי כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה' ומייתי עובדא דיונה בן אמיתי שהיה מעולי רגלים ובשמחת בית השואבה שרתה עליו שכינה".
כלומר: בגלל רגש הקדושה שבשמחת בית השואבה יונה נכנס הדיוט ויצא נביא.
בפשטות לפנינו מחלוקת בין הבבלי וירושלמי במשמעות שמחת בית השואבה, שלפי הבבלי משמעה כפשוטה שאיבת מים ואילו לפי הירושלמי משמעה - שאיבת רוח הקודש.
אך לי נראה שאין כאן מחלוקת, אלא יש קשר מהותי בין שני מובנים אלו.
ולכאורה דברי הירושלמי דורשים ביאור, מדוע דוקא בשאיבת המים זוכים לרוח הקודש, הלא מדי יום ביומו היה על המזבח ניסוך היין שניסכו בעת שירת הלויים בקרבן ציבור ולא מצינו בהם רוח הקודש, ואילו בשאיבת מים עבור ניסוך המים היתה שמחה שמיימית כזו עד שאשה היה מלקטת חיטים לאור ההדלקות.
במה גדול ניסוך המים מניסוך היין, הלא לכאורה ההיפך היה אמור להיות, שהרי על יין אמרו חז"ל (ערובין סה,א) נכנס יין יצא סוד, ואם כן כיצד זוכים לרוה"ק דוקא בשעת שאיבת מים לניסוך המים?
ההתרגשות מדברים פשוטים
להבנת המשמעות של שאיבת מים והשמחה הגדולה הנלווית לכך עלינו להבין את משמעות הברכות שקבעו חז"ל.
טבעו של עולם, שכאשר תופעה מסויימת, גדולה ומדהימה ככל שתהיה, נהפכת לקבועה ושגרתית, האדם חדל להתפעל ממנה. אפילו נס ממש שהוא הופעת גילוי שכינה, הרי בפעם הראשונה זה בודאי מעורר התפעלות רבה וכן בפעמים הראשונות, אך עם הזמן כאשר הנס חוזר על עצמו פעמים רבות, האדם חודל להתפעל מכך ונהפך לאדיש כלפיו.
לשם הדגמה. אני זוכר כשהייתי ילד - נולדתי ברוסיה - לא ראיתי ים מימיי ואני זוכר את ההתפעלות שאחזתני כשהייתי ילד צעיר וראיתי את הים, הים הבלטי, לראשונה; אני זוכר שזה היה יום יפה אחרי פסח, בחודש אייר, הלכתי עם בן דודי לראות את הים, ומרחוק ראיתי את הצבע הכחול העמוק של הים, ונזכרתי ביער הבראשיתי שהיה אצלינו ברוסיה סמוך לגבול פרוזינא מקום מולדתי, ככה צבע עמוק כמו יער כפי שרש"י מפרש בסוף פרשת שלח את צבע תכלת "דומה לרקיע המשחיר לעת ערב" (אגב, לפי הרמב"ם בהלכות ציצית פ"ב ה"א התכלת דומה ל"דמות הרקיע הנראית לעין השמש בטהרו של רקיע").
אחר כך כאשר התקרבתי וראיתי את הים במלא הדרו ועוצמתו התפרצה בי מאליו ללא הכנה כלשהי הרגשת ה"ברכי נפשי את ה' ה' אלקי גדלת מאד הוד והדר לבשת... המקרה במים עליותיו... תהום כלבוש כסיתו..." הכל היה טבעי ללא הכנה מוקדמת! זו היתה תגובה בדרך ממילא להדר הטבעי של מעשה בראשית במלא תפארתו. וכשברכתי אז את הברכה "עושה מעשה בראשית", זו היתה יותר מברכה סתם שמברכין כמותה מאות פעמים ביום ולא מכוונים מאומה! ברכת מעשה בראשית בראיית הים אז, היתה חוייה עצומה, כאילו נפגשתי עם השכינה המסתתרת בטבע. הרגשתי כאילו השכינה מסתתרת במרחבים העצומים של הים הגדול והכביר.
מאז נפגשתי עם הים פעמים רבות וכמובן שכל פעם, באם עברו שלשים יום, אני אכן מברך את הברכה המחוייבת מכח ההלכה - "עושה מעשה בראשית", אך זו ברכה נבובה, סתם ברכה, ברכה "מתנגדית"!
שמחת בית השואבה הגיעה אפוא לתקן את הפגם הזה והיא באה ללמד את היהודי שצריכים להתפעל לא רק מתופעה של פעם ביובל, פעם בחמישים שנה, אלא שיש להתפעל מכל תופעה פשוטה ואפרורית ככל שתהיה, ויש להודות עליה ולשמוח עליה להקב"ה בהתפעלות רבה ועצומה, בדיוק כמו אותה ברכה מלאת רטט של מעשה בראשית כאשר הוקסמתי בעת ראיית הים לראשונה לפני כל כך הרבה שנים.
כלום יש בעולם פעולה יותר יומיומית ושגרתית חסרת השראה מאשר שאיבת מים? זכורה לי מימי ילדותי פעולת שאיבת מים מבארות בעיירות הקטנות. כל היום שאבו מים. אין לך פעולה נדושה מזו. הוי אומר, שאיבת מים הינה פעולת חולין בהתגלמותה. היא דבר כל כך רגיל ושגרתי שמולידה מטבע הדברים אדישות רבה, ומקהה את הרגש ואת התחושה. אך כאן באה היהדות ומלמדת את היהודי, שלא כך צריך להיות, אלא שעל היהודי להתפעל מכל תופעה פשוטה שהיא, גם מפעולה נדושה כמו שאיבת מים, שגם פעולה כזו צריכה לעורר התפעלות.
וטעם הדבר הוא, משום שהשכינה מתגלית בכל תופעה ותופעה שבעולם, גם השגרתית ביותר. אסור לו לאדם לגלות אדישות גם כלפי תופעות אפרוריות ושגרתיות, גם אם הן מתרחשות כמה פעמים ביום, אלא צריך הוא לגלות התפעלות ורגישות רבה.
ברכה מיוחדת למים
נקודה זו באה לידי ביטוי במוסד הברכות שייסדו חכמינו ז"ל.
ברכה אינה רק דין של הודאה בלבד, אלא היא באה להזכיר לאדם שגילוי שכינה של מלך העולם מצוי וטמון בכל תופעות העולם. נקח את מעשה שאיבת מים, שכאמור הוא לכאורה מעשה הכי פשוט ושגרתי שניתן להעלות על הדעת. הוא פעולה בסיסית ופשוטה ביותר, אך בעצם מדובר כאן בפלא עצום שאפשר להכיר במים את ידי הקב"ה בוקעים מתוכו, ולכן במקום האדישות והשיעמום - על האדם להתרגש ולרקוד משמחה: מים! כמובן שאין הכוונה לריקוד גופני אלא על רגש עצום ופנימי שבלב המתרונן ממעשה זה, ולפיכך כשהאדם נוטל כוס מים הוא מברך "שהכל נהיה בדברו", הוא מכיר את הבורא בתוך הבריאה.
נתבונן גם בתהליך של זריעה וצמיחה, אדם זורק גרעין באדמה ובמשך הזמן לא ניכר מאומה רק אדמה ריקה וקרה, ושום דבר לא ניכר על פני השטח, ולפתע האדמה מנבטת ומצמחת שבולים עמוסות גרעיני חטה ושעורה, כלום יש לך פלא גדול מזה?
מעניין שבמשנה (ברכות ו,ח) מצינו מחלוקת אודות הברכה על מים, המשנה אומרת: השותה מים לצמאו אומר שהכל נהיה בדברו, ר' טרפון אומר בורא נפשות רבות. מהו יסודה של דעת ר' טרפון? מהי החשיבות של מים שעבורם נקבעה ברכה מיוחדת "להחיות בהם נפש כל חי"?
אך כאשר אדם שותה מים עליו לדעת שהמים הם בעצם יסוד החיים כולו. בימינו אלו המחפשים סימני חיים בכוכבי לכת יודעים שהתנאי הראשון לחיים הוא מים, הכל תלוי בפרט זה, באם היה שם מים זהו סימן שהיו שם חיים אך אם זה יבש אין אפשרות לחיים להתקיים שם. כשהיהודי שותה אפוא מים שהם מקור החיים, כלום אין לו להתפעל מכך שסוד החיים נמצא בטפות אלו של מים! ולפיכך סבור רבי טרפון שהברכה שהכל נהיה בדברו, הברכה שנקבעה לכל מיני מאכלים שאינם גדלים בארץ, אינה מספיקה למים שהם סוד הקיום והיש, ולכן זקוקים לברכה מיוחדת. ואיזו מטבע ברכה מבטא בכל טיפה ובכל כוס של מים שהם סוד הקיום והבריאה כולה? הוי אומר, ברכת "בורא נפשות רבות... להחיות בהם נפש כל חי", מים אכן מחיים כל חי ממש, ועל כך אנו מסיימים, שהקב"ה שברא את המים הוא "חי העולמים", בכוס זו ובטיפה זו נראית יד ה', יד השכינה שעשתה את כל זאת.
זוהי שמחה וששון של האפרוריות, של ההרגל המקהה את החושים, שבכל זאת האדם שש ושמח ורגיש לטעם המים הפשוטים. וזהו שהתורה אמרה, תנסכו מים על המזבח, דהיינו שאנו נרגיש שהמים - סמל השגרתית והקהת החושים, חוגגים אתם בחג על המזבח, וזוהי השמחה הגדולה של שאיבת מים, שאנו יורדים לתוך סוד זה שיש לשמוח עם החולין והדברים הרגילים.
ואם אדם זוכה לכך, שהמים האפרוריים מעוררים אותו להתפעלות לשכינה, אז שאיבה ושמחה זו מביאה אותו לרוח הקודש.
נמצינו אומרים, שהירושלמי והבבלי אינם חולקים! הבבלי שמפרש שהשמחה היא מעצם השאיבה והירושלמי שהשאיבה היא מרוח הקודש - לדבר אחד התכוונו. הבבלי שמבאר ענין השאיבה כפשוטו, שהאדם דולה מים ממעיינות התהומות הבוקעים מהאדמה, מתכוון ליסוד האמור, שהשמחה היא מהמים, דהיינו מההרגל, שאף זה מביא את האדם לשמחה ולריקוד, האדם מרגיש וחש שהמים הרגילים הם בעצם סוד הקיום והחיים וזה אנו מביאים כקרבן להקב"ה, וכאמור, שזהו מה שכל מעמד שאיבת מים בא לבטא - שאנו מביאים את השגרה ומעלים ושמחים אתה לפני הקב"ה, ושהבריאה על כל תופעותיה המשעממים והמשמימים מעוררת את האדם להתפרצות גדולה של מה רבו מעשיך ה'...
ואם כן לפי יסוד זה, דברי הירושלמי עולים בקנה אחד עם הבבלי, כאשר יהודי נכנס לעזרה ומגיע לדרגה של ריקוד עם מים אז לאחר חווי' זו הוא מרגיש את רוח הקודש ורוח השכינה הנחה עליו, וזהו שזכה יונה לרוח הקודש בשמחת בית השואבה דוקא.
המלמד שלי בחסלוויטש
לאמיתו של דבר אם שואלים אותי מהי החסידות - הלא באמת "מתנגד" אנוכי ומוזר שאני צריך לבאר מהי חסידות! - אז הייתי מתנצל, שאיני מכיר הרבה חסידות רק את חסידות חב"ד אני מכיר, מכיון שגדלתי מילדותי בעיירה חב"דית מובהקת, בעיר חסלוויטש שהיתה מרכז לחסידי חב"ד.
אז הכרתי את חב"ד הכרה עמוקה. המלמד שלי בחסלוויטש בצעירותי היה מלמד חב"די ושמו ר' ברוך יעקב ויסבורג. עדיין זכורים לי היטב מאז קטעי תניא, במיוחד מ"שער היחוד והאמונה". כבר ספרתי כמה פעמים שגמרא לא לימד אותי, וגם הרי ללימוד כזה בלאו הכי היו לי מורים טובים יותר, אבי ז"ל היה כמובן מלמד יותר טוב לגמרא... אך אלמלא הוא היה חסר לי מימד שלם במחשבה, והרבה דרשות שאני דורש, הכל הודות למלמד האמור!
זכור לי שאבי היה מגיע לבקר את החיידר כל יום ששי או חמישי אחרי הצהריים אם לבחון את התלמידים או סתם לבדוק מה שקורה, ורק כאשר אמרו: הרב מגיע! היו מיד מחביאים את ספרי התניא ופותחים את הגמרות הגדולות ומתחילים מיד להתנענע וללמוד בקול, אבי לא היה שם לב למה שמתרחש.
אחר כך נסעתי לחתונה בבריסק והסבא ר' חיים בחן אותי גמרא ולא ידעתי מאומה רק אמרתי "שער היחוד והאמונה"...
אך בכל זאת אני יכול להצהיר: המלמד האמור אכן הציל אותי, הוא פשוט העניק לי השקפה חדשה על היהדות. אז עדיין לא הבנתי פשר הדברים, בליובאוויטש בישיבות הרי למדו אודות ספירת המלכות, תפארת, מלכא קדישא, חקל תפוחין, אבל אז זה היה אצלי רק מלים בעלמא ולא הבנתי משמעותן, אך לפועל הוא הכניס לי טעם של ראש השנה ויום הכיפורים, פעמים רבות כשאני מתפלל מלכיות, אני נזכר על כך.
על כל פנים ספגתי היטב את תורת חב"ד מילדותי!
מהי חסידות?
נחזור למהות החסידות. אם נשאל מה רצתה חב"ד ללמד את היהודי? ומה היא חסידות בכלל וחסידות חב"ד במיוחד? אז אענה ברוח הדברים שאמרתי לעיל: היא לימדה כיצד לברך ברכה!
הגמרא בבבא קמא (ל,א) אומרת: "אמר רב יהודה: האי מאן דבעי למהוי חסידא, לקיים... מילי דברכות". עליו לדעת היאך לברך ברכה כדבעי, בוודאי אין הכוונה שעליו לדעת הלכות ברכות שעל מים מברכים שהכל, ושעל לחם המוציא ועל דג שהכל, זה הלא כל ילד קטן יודע, אלא הכוונה לושאבתם ממעין בששון המביא ליד רוח הקודש, הכוונה להכרה שמאחורי כל ענין הברכות שבארנו לעיל, שהאדם מתרגש מכל תופעה יום יומית ושגרתית כמו שאיבת מים ומתפעל מהשראת השכינה שבהן ומכיון שמרגיש כך הברכה פורצת מאליו להקב"ה. זהו חסידא שבברכות.
שמעתי פעם מאבי ז"ל על סבי רבי חיים, שלא היה אמנם חסיד אם כי קירבתו לחסידות היתה יותר ממה שרווח לחשוב, שאמר על אדמו"ר מסויים, שכאשר רבי זה מברך ברכה מוכרח השומע לבוא לידי דמעות מהתרגשות!
זוהי איפוא משנת החסידות, שבאה ללמד כל יהודי איך לברך ברכה באמת, ואם יודעים לברך ברכה הרי הם דומים לחסידים ואנשי מעשה שרקדו בעת שמחת בית השואבה.
אדגים את זה ביתר שאת מעוד חוויות ילדותי. בחסלוויטש היה בית מדרש הישן של החסידים, שם היה מקום אחד בצפון שהיה חסום ואף אחד לא התפלל שם, אמרו שזה היה מקומו של הרב כאשר שהה כאן. זכורני שבערבי שבתות בפלג המנחה נמשכתי בעבותות אהבה לבית מדרש הזה. מה משך אותי שם? זכור לי שחסידי חב"ד, שהיו עניים מרודים, רובם רוכלים בכפרים ובעיירות הקטנות, הופיעו סמוך לשבת כאשר הם רטובים עוד ממי המקוה שטפטפו מפיאותיהם, והחסידים היו רצים הלוך ושוב, הלוך ושוב, הלוך ושוב, ולא יכלו לאצור בתוכם את ההתפעלות מהשבת הממשמשת ובאה ומזמזמים את הניגון - איני מכיר כעת את הניגון אך הוא מוכר לחסידים - על הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו... הייתי ילד צעיר בסך הכל. אך אני זוכר שהרגשתי שיהודים אלו אינם אומרים רק פרק תהלים בעלמא אלא עוברים חוייה מהפכנית בנפשם, מין גאולה מן עולם של חולין של כפרים ואכרים לתוך עולם טהור שכולו טוב, שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים...
בתור ילד דמיינתי אותם כאותם חסידים ואנשי מעשה שרקדו עם אבוקות של אור בשמחת בית השואבה והיו מושפעים מהשראת השכינה. פשוט בקע מתוכם ה"ושאבתם מים בששון".
זו היתה חב"ד האמיתית. מצד אחד החיים הפשוטים היומיומיים, חיי החולין חסרי קדושה חיצונית, אבל בכל זאת חדורים בשמחה והשראת הרוח, הוי אומר, שאיבת מים שמביאה לשאיבת רוח הקודש זוהי תמצית משנת החסידות בכלל ומשנת חב"ד במיוחד.
ביתר ביאור, אם נתבונן בהגדרה של חז"ל על הרוקדים בשמחת בית השואבה אנו מוצאים שם "חסידים ואנשי מעשה", מהו הביטוי חסידים? המלה חסיד שרשה מחסד, וחסד הריהו גילוי והתפשטות לעומת צמצום והעלם. היו גדולי האומה שהם הגיעו ממדת הגבורה, וזו מדת יצחק כידוע, אך לעומתו היו כאילו שבאו ממדת חסד והתפשטות דהיינו שבאופיים ומנקודת מבטם ראו בכל דבר את התפשטות השכינה, זהו החסד של החסיד שרואה בכל דבר אפרורי את השכינה ומושפע ברוח הקודש.
זהו החסידים ואנשי מעשה שהיו במרכז השמחה של שמחה בית השואבה והם ששאבו משם רוח הקודש והשראת השכינה. וזהו גם שבשמחה זו זרקו אבוקות של אור, אבוקות של אור הן קרני אור שזהרו מהם בגין השראת השכינה.
מתוך דברים שנאמרו בהספד על ידידו הגאון החב"די רבי משה דובער ריבקין זצ"ל, ראש ישיבת תורה ודעת בניו-יורק
הדברים הועתקו מסרט-הקלטה, תורגמו מאידיש והם נאמנים למקור.
ההעתקה והתרגום נעשו בידי הרב נחמן אליעזרסון.
הנאום בשלימותו מופיע ב"היכל הבעש"ט" גיליון לב עמוד רי.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
