ישיבה בית המדרש
צרעת דויד - ומלחמתו באדום
בתלמוד הבבלי מסופר שדויד הצטרע ששה חודשים והסנהדרין פירשו ממנו. מדובר בצרעת סמלית והבבלי מרומז לשיטה בירושלמי שדויד נלחם באדום בניגוד לדעת הסנהדרין. הרמב"ן פסק כשיטה זו, אך הרמב"ם דחה אותה.
"אמר רב יהודה אמר רב: ששה חדשים נצטרע דוד, ונסתלקה הימנו שכינה, ופירשו ממנו סנהדרין. נצטרע – שכתוב: 'תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין' (תהלים נא) (והרי מצורע מטהרים באזוב). נסתלקה הימנו שכינה – שכתוב: 'הָשִׁיבָה לִּי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי' (שם), ופרשו ממנו סנהדרין – שכתוב: 'יָשׁוּבוּ לִי יְרֵאֶיךָ וְיֹדְעֵי עֵדֹתֶיךָ (תהלים קיט). ומנין לנו שנצטרע ששה חדשים? – שכתוב בספר מלכים (א ב) 'וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ דָּוִד עַל יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ שֶׁבַע שָׁנִים וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים'. אך הרי כתוב בספר שמואל (ב ה): 'בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ עַל יְהוּדָה שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה'."
הסוגיה קיצרה בלשונה וכוונתה לציין לקושי שקיים בספר שמואל. ידוע שהתנ"ך מציין תקופות שנמשכות 'ארבעים שנה' למרות שאינן בדיוק 'ארבעים שנה' כמו בכתוב "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה" (שמות טז,לה). וכן מצאנו שהכתוב מציין תקופות שקט של "אַרְבָּעִים שָׁנָה" אצל מנהיגי ישראל עתניאל בן קנז ודבורה הנביאה וגדעון ועלי הכהן ושלמה המלך. ולכן מובן מדוע ספר מלכים מציין ששנות מלכות דוד היו 'ארבעים שנה', ולשם כך הוא 'מעגל' כלפי מטה את תקופת מלכות דוד בחברון, וכותב שהוא מלך בחברון 'שבע שנים' כדי שבסיכום הכולל יעלו שנות מלכות דוד ל'ארבעים שנה'. אולם שיטת ספר שמואל טעונה ברור וכדלקמן.
ספר שמואל מדייק ומספר שדויד מלך בחברון שבע שנים וששה חדשים, ואם כך צריך היה לדייק ולכתוב שבסך הכל מלך דויד 'ארבעים שנה וששה חודשים', ואילו כאשר מסכם ספר שמואל את שנות מלכות דוד הוא מסכם אותם שם בפסוק הקודם גם כן ב'ארבעים שנה' – 'בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה דָּוִד בְּמָלְכוֹ אַרְבָּעִים שָׁנָה מָלָךְ', ואותם 'ששה חודשים' הוא משמיט מהסכום הכולל. ומדוע השמיט אותם?!
ומדייקת מכך הסוגיה שבזמן מלכותו בירושלים נצטרע דויד ששה חודשים ולכן משמיט אותם ספר שמואל מן החשבון הכולל, ומסכם גם הוא שדויד מלך 'ארבעים שנה'."
קשה לקבל את דברי הסוגיה כפשוטם, שדויד נצטרע ממש, שהרי אז צריכים היו לפרוש ממנו כל ישראל, כאמור בתורה ("בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ"). ומדוע מסתפק דויד בבקשה מועטת שהסנהדרין הם אלו שישובו אליו? ולכן נראה שהסוגיה מרמזת שה'ייסורים' שדויד 'זכה' בהם כדי לכפר את חטאו, הופיעו כ'ביזיון' שקשור לפסיקה מוטעית שלו. דויד נקט במהלך שהיה מנוגד לדעת הסנהדרין, ולכן פירשו ממנו הסנהדרין והוא הרגיש כמו 'מצורע'. ואז הוא התפלל לה' שיטהר אותו מחטאו כדי שהסנהדרין ישובו אליו. סוגיית התלמוד הבבלי לא פרטה במה מדובר. אמנם ידועים דברי הרי"ף (עירובין דף לה,ב מדפי הרי"ף) שהאמוראים שבתלמוד הבבלי היו בקיאים בתלמוד הירושלמי. ונראה שסוגיית הבבלי סמכה עצמה על שיטה המובאת בסוגיית הירושלמי במסכת ראש השנה (פ"א ה"א), וכפי שיתבאר לקמן.
סוגית התלמוד הירושלמי בביאור החשבון שבספר שמואל.
סוגית התלמוד הירושלמי משווה גם היא בין הכתובים שבספר מלכים ושבספר שמואל, ודנה שם בשאלה מדוע ספר שמואל מפרט שדויד מלך בחברון ששה חדשים נוספים, ומדוע מסכם גם ספר שמואל כמו ספר מלכים שדויד מלך בסך הכל 'ארבעים שנה'. בסוגיה מובאים כמה הסברים שנוקטים שדויד מלך בירושלים רק 'שלושים ושתים וחצי שנים', אלא שהכתוב מעגל אותם מסיבות שונות ל'שלושים ושלש', ולכן בסיכום הכולל הוא מלך בסך הכל רק 'ארבעים שנה'.
הסבר מיוחד שם הוא הסברו של ר' יודן ברבי שלום, שנוקט שדויד מלך 'שלושים ושלוש' שנים בירושלים, אלא שבסיכום שנות מלכות דויד מחסיר ספר שמואל את ששת החודשים שמוזכרים בספר מלכים (א יא,טו-טז): "וַיְהִי בִּהְיוֹת דָּוִד אֶת אֱדוֹם בַּעֲלוֹת יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא לְקַבֵּר אֶת הַחֲלָלִים וַיַּךְ כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם: כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב שָׁם יוֹאָב וְכָל יִשְׂרָאֵל עַד הִכְרִית כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם:". ומסביר ר' יודן שה' ציווה בתורה (דברים ב,ד-ה): "וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד: אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר:". ולדעתו הציווי שלא להתגרות מלחמה ב'בני עשיו' שהם 'אדום' הוא ציווי תמידי לכל הדורות (וכך נקט גם הרמב"ן בהשגות לספר המצוות לרמב"ם לאוין דעמון ומואב ואדום). ודויד ויואב הפרו את הציווי כאשר פתחו במלחמה באדום, ולכן ששת החודשים שנמשכה המלחמה כנגד אדום, מופחתים משנות מלכות דויד בירושלים. והכתוב מחשיב אותן לשלושים ושתים וחצי שנים בפועל.
ונראה שדברי רב בסוגיית התלמוד הבבלי שלפיהם הסנהדרין פרשו מדויד ש'נצטרע' ששה חודשים, מרמזים לשיטת ר' יודן בירושלמי. לשיטתו, המלחמה באדום היתה בניגוד לדעת הסנהדרין, ולכן במשך כל תקופת המלחמה (ששה חודשים) פירשו הסנהדרין מדויד והוא היה נחשב בעיניהם כמצורע. ואולי מצא ר' יודן סיוע לדבריו מלשון התנ"ך בתיאור המלחמה באדום, וכדלקמן.
הרקע למלחמה באדום ויחס ספר שמואל למלחמה הזו
בספר שמואל (ב י) מסופר על השתלשלות מאורעות שהביאה לעריכת מלחמה גדולה של ישראל מול צבא מאוחד של ממלכות רבות מארם. בתחילה מלך עמון ביזה את שלוחי דויד שנשלחו לנחמו על מות אביו, והוא שכר כמה מצבאות ארם כדי שיגנו עליו מפני נקמת דוד. דויד שלח את חיל הגבורים שלו תחת פיקודו של יואב, והם ניצחו את הארמים. בעקבות התבוסה הראשונית גייס הדדעזר מלך ארם את ארם שמעבר הנהר ויצא למלחמה נוספת כנגד ישראל, ואז גייס דויד את כל ישראל ויצא עימם למלחמה מול הצבא הארמי הגדול.
הצבא של כלל ישראל (שהיה מורכב מחיל הגבורים ומחיל המילואים) ניצח גם את הצבא הארמי הגדול, וספר שמואל מציין את הנצחון הגדול על הפרשים ועל חיל הרכב של הארמים ועל השלל הגדול שלקח דויד מאת הארמים. ואחר כך כתוב (שמואל ב ח,יג-יד): "וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם בְּשֻׁבוֹ מֵהַכּוֹתוֹ אֶת אֲרָם בְּגֵיא מֶלַח שְׁמוֹנָה עָשָׂר אָלֶף: וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִבִים בְּכָל אֱדוֹם שָׂם נְצִבִים וַיְהִי כָל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד וַיּוֹשַׁע ה' אֶת דָּוִד בְּכֹל אֲשֶׁר הָלָךְ:". מטרת ה'נציבים' היא לגבות מס מן האומה המשועבדת, ומתבקש שהדבר בא בכפיה בעקבות נצחון של ישראל על אדום. אך למרות זאת ספר שמואל משמיט ואינו כותב במפורש ש"שְׁמוֹנָה עָשָׂר אָלֶף" היו חללים אדומים ושהמלחמה בגיא מלח היתה כנגד אדום, וצריך להבין מדוע.
ואפשר שר' יודן הבין שלדעת ספר שמואל המלחמה באדום היתה מנוגדת לרצון הסנהדרין, ולכן ספר שמואל משמיט ואינו כותב במפורש שהיתה מלחמה כנגד אדום, ומסיבה זו מפחית ספר שמואל גם את ששת החודשים שהיה דויד באדום מהסכום של שנות מלכות דויד.
ואפשר שר' יודן סבור שגם דעת ספר מלכים לא היתה נוחה ממלחמה זו, וכפי שיתבאר לקמן.
הסתירות שיש בענין הריגת הזכרים שבאדום
במשנה במסכת סוטה (דף מד,א-ב) מובא שיש מלחמה שמוגדרת 'מלחמת מצווה' שבה חייבים כולם לצאת למלחמה. ויש מלחמה שמוגדרת 'מלחמת רשות'. במלחמה שכזו ציוותה התורה שיש חיילים שחוזרים מאזור הלחימה עצמה, כגון מי שארס אישה ולא נשא אותה, או נטע כרם ולא חיללו וכדו'. מלחמה שנועדה לשעבד עם אחר כדי שיעלה מיסים למלך ישראל (ובעצם לעם ישראל) היא 'מלחמת רשות'. סוגיית התלמוד הבבלי סיכמה, שאפילו כאשר יש חשש שאומה מסוימת של גויים תפתח בעתיד במלחמה מול עם ישראל, ועם ישראל יוצא למלחמה כדי למעט את אוכלוסיית אותה אומה, גם כך כיוון שהם לא פועלים וגם לא מתכננים להילחם בישראל בטווח הקרוב, הרי שמלחמה כנגדם מוגדרת 'מלחמת רשות' לענין זה שמי שארס אישה ולא נשא אותה חוזר מאזור המלחמה. בתיאור 'מלחמת רשות' שבתורה נאמר (דברים כ,ה-יד):
"...וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ ... כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם: וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ: וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה וְצַרְתָּ עָלֶיהָ: וּנְתָנָהּ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב: רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ..."
בתורה כתוב שבמקרה שהעיר אינה נכנעת "וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב". לשון דומה נמצאת כאשר ספר מלכים מתאר את המלחמה באדום: "בַּעֲלוֹת יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא... וַיַּךְ כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם". הלשון "וַיַּךְ כָּל זָכָר" מזכירה את לשון התורה "וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ" אולם אי אפשר לפרש שצבא ישראל הרג ממש 'כל זכר' באדום, שהרי כתוב בספר שמואל: "וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִבִים בְּכָל אֱדוֹם שָׂם נְצִבִים וַיְהִי כָל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד". ומכאן שדויד השאיר זכרים רבים מאוד מאדום כדי שהללו יעבדו בנחלותיהם וישלמו מס לנציבים. ואם כך צריך להבין מדוע כותב ספר מלכים "וַיַּךְ כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם". וענין זה יתבאר לקמן.
המשמעות של מצוות "וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב"
רבי אברהם בן הרמב"ם מצטט (שו"ת סד) ספר מצוות קדום שביאר את מצוות התורה "וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ" באופן הבא: "ואם הם סגרו את שעריהם בפניהם ונלחמו בהם ונתנם א-להים בידיהם יהרגו את הנלחמים ויחיו את השאר". אולם רבי אברהם בן הרמב"ם (שו"ת סד) דחה שיטה זו וכתב: "ואולם מה שאמר בעל ספר המצות הרי איני יודע ראיה שתסייע לדבריו". ולכן כתב רבי אברהם בן הרמב"ם שיש חובה מהתורה להרוג את כל הזכרים ושכך גם שיטת הרמב"ם ושיטת רב סעדיה גאון,
אמנם כפי שהתבאר לעיל, לשיטת ספר המצוות הקדום יש ראיה בתנ"ך מתיאורי המלחמה באדום. ולכן מצד אחד מסופר במלחמת אדום "וַיַּךְ כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם", ושם הכוונה לגברים שנלחמו ממש נגד ישראל. ומצד שני מסופר "וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִבִים בְּכָל אֱדוֹם שָׂם נְצִבִים וַיְהִי כָל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד", משום ששם מדובר בגברים שלא נלחמו ממש בישראל ואותם השאירו בחיים כדי שיעלו מס לנציבים. ונראה שאין מחלוקת קיצונית בין שיטת ספר המצוות הקדום לבין שיטת החולקים עליו. וניתן לדמות את מצוות "וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב" למצוות אכילת מצות בחג המצות שנצטווינו "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת...". ולמרות הדברים המפורשים בתורה, לפי מסורת חז"ל חובת אכילת מצה היא רק בלילה הראשון של חג המצות ושאר ימי חג המצות אכילת מצה היא 'רשות' (רמב"ם הלכות חמץ ומצה ו,א). אמנם ידוע בשם הגר"א שכל מי שאוכל מצה בשבעת הימים קיים מצווה מהתורה וכפי שכתוב בתורה, אלא שבלילה הראשון יש חובה גמורה, שביחס לה נקראת מצוות אכילת המצה בשאר הימים 'רשות' ולכך כוונת חז"ל.
ונראה שכך הבין גם ספר מלכים את מצוות 'וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ' שמוזכרת בתורה ב'מלחמת רשות'. והיינו שבניגוד למלחמת כיבוש ארץ ישראל מידי 'שבעת העממים', שבה אם 'שבעת העממים' לא קבלו את התנאים שישראל הציבו בפניהם יש מצווה להרוג אפילו נשים וטף, שמא יחטיאו את ישראל בעבודה זרה. הרי ש'במלחמת רשות' יש 'חובה גמורה' להרוג את הזכרים שנלחמים נגד צבא ישראל, ויש 'חובה שאינה גמורה' בהריגת הזכרים המבוגרים שאינם נלחמים. ואותם השאיר דויד בחיים כדי שיעלו מס לישראל. וכאשר ספר מלכים כותב על מלחמת אדום "וַיַּךְ כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם", אין כוונתו לומר שאכן הרגו את כל הגברים שבאדום. וכוונתו לרמז שמדובר היה ב'מלחמת רשות'. וכך הבין גם ר' יודן אלא שלהבנתו ספר מלכים ציין זאת למטרה נוספת, וכדלקמן.
משמעות הכתוב "וַיַּךְ כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם" לשיטת רבי יודן
ונראה שר' יודן הבין שהכתוב בספר מלכים "וַיַּךְ כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם" נועדה למטרה כפולה, המטרה האחת כדי לבאר עבורנו את התורה וללמדנו שב'מלחמת רשות' שנאמר בה 'וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ' אין 'חובה גמורה' להרוג את כל הזכרים אלא רק את הזכרים הנלחמים כנגד ישראל, וכפי שעשה דויד באדום. והמטרה השניה היא לרמוז שדויד נלחם 'מלחמת רשות' באדום בניגוד לדעת הסנהדרין, שלהבנת ר' יודן התורה הטילה איסור תמידי שלא לפתוח כנגדם במלחמת רשות. וספר מלכים מספר ש'מלחמת רשות' זו ארכה ששה חודשים, כדי להסביר מדוע ספר שמואל מחסיר את ששת החדשים האלו ממשך שנות מלכותו של דויד.
ונראה שסוגית התלמוד הבבלי שמספרת שדויד נצטרע ששה חודשים ושאז פירשו ממנו הסנהדרין מרמזת לשיטת רבי יודן. ולא שדויד נצטרע ממש, אלא שדעת הסנהדרין לא היתה נוחה ממלחמתו באדום ולכן הם פירשו ממנו. ודבר זה מרומז כאמור באופנים שונים בספר שמואל ובספר מלכים.
אמנם שיטת ר' יודן היא שיטה אחת מתוך כמה שהובאו בסוגיית הירושלמי, ולפי שאר הסברי הירושלמי דויד ויואב נלחמו באדום בהסכמת הסנהדרין. וכפי שיתבאר לקמן.
פרשנות אחרת בחז"ל למלחמה באדום
מסורת חז"ל שמתנגדת במפורש לשיטת ר' יודן מובאת במדרש תנחומא (דברים סימן ג), שאומר שדויד ויואב "לא היו עושין דבר אלא על פי סנהדרין". המדרש מסביר שכאשר דויד גייס את כלל ישראל למלחמה כנגד הצבא הארמי הגדול שתכנן להילחם בישראל, יצא צבא ישראל צפונה לכיוון הצבא הארמי ורצה לעבור דרך ארץ אדום. ממלכת אדום סירבה להרשות לצבא ישראל לעבור דרכם, והזכירו להם את הכתוב בתורה ביחס לבני עֵשָׂו (אדום) "אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל". ואילו יואב טען לקראתם שסיבת האיסור אז היתה מטעם שבני עֵשָׂו הניחו לישראל לעבור באזורי ספר ארצם, כפי שכתוב שם בפסוק הקודם "אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו". וכפי שביאר רבנו בחיי (דברים ב,כט) שמלך אדום לא הניח לבני ישראל לעבור דרך מרכז ארצו אך הניח להם לעבור דרך אזורי הספר של ארצו. ואילו כעת ממלכת אדום לא מניחה לדויד וליואב ולצבא ישראל לעבור גם דרך אזורי הספר, ולכן מותר לצבא ישראל להילחם בממלכת אדום. אמנם יואב העדיף שלא להילחם באופן מיידי בממלכת אדום אלא בשלב מאוחר יותר כאשר יחזור מהנצחון על ממלכת ארם, וכך אכן עשה צבא ישראל.
לפי מדרש תנחומא המלחמה באדום היתה מוצדקת משום שאדום שיבשו את המאמץ המלחמתי של ישראל לנצח את ארם. ואילו את המשמעויות של הכתובים בספר שמואל ובספר מלכים יש לפרש באופן אחר.
הפרשנות של מדרש תנחומא בספר שמואל
כאמור לעיל, לא ברור מדוע ספר שמואל כותב שדויד נלחם והרג 'שמונה עשר אלף' איש אך אינו כותב במפורש שהם היו מאדום, אלא כותב "וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם בְּשֻׁבוֹ מֵהַכּוֹתוֹ אֶת אֲרָם בְּגֵיא מֶלַח שְׁמוֹנָה עָשָׂר אָלֶף: וַיָּשֶׂם בֶּאֱדוֹם נְצִבִים בְּכָל אֱדוֹם שָׂם נְצִבִים וַיְהִי כָל אֱדוֹם עֲבָדִים לְדָוִד...". אמנם הסבר לכך ניתן לדלות מתוך פירוש רש"י שם. רש"י מביא פרוש למילים "וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם" וכותב: "שקבר את ההרוגים שהרג באדום, והוא 'שם טוב' לישראל שקוברין את אויביהם. וכן הוא אומר במלחמת גוג ומגוג 'וְקָבְרוּ כָּל עַם הָאָרֶץ וְהָיָה לָהֶם לְשֵׁם' (יחזקאל לט,יג). ומנין שקברן דוד שנאמר בספר מלכים 'וַיְהִי בִּהְיוֹת דָּוִד אֶת אֱדוֹם בַּעֲלוֹת יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא לְקַבֵּר אֶת הַחֲלָלִים' ".
קבורת חללי האויב מראה שהמלחמה כנגדם נעשתה מתוך הכרח, והיה עדיף שלא היה צורך להילחם בהם, ולכן מסתירים את גופותיהם בתוך העפר. ה'שֵׁם' שדויד עשה לעצמו לא היה בהריגתם שהיתה מתוך הכרח אלא בקבורתם והסתרת גופותיהם בתוך העפר. ומטעם דומה 'מסתיר כביכול' ספר שמואל שאותם 'שמונה אלף' שנהרגו היו חיילים אדומים.
הפרשנות של הנביא יחזקאל בספר מלכים
אם נעמיק בנבואת יחזקאל אפשר להבין שהוא מפרש עבורנו את מאורעות המלחמה באדום. הכתוב בספר מלכים "וַיְהִי בִּהְיוֹת דָּוִד אֶת אֱדוֹם בַּעֲלוֹת יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא לְקַבֵּר אֶת הַחֲלָלִים וַיַּךְ כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם" הוא כתוב עמום ולא ברור מי היו החללים שהכתוב מציין שטרחו לקוברם. וגם הכתוב בספר שמואל "וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם בְּשֻׁבוֹ מֵהַכּוֹתוֹ אֶת אֲרָם בְּגֵיא מֶלַח שְׁמוֹנָה עָשָׂר אָלֶף" הוא כתוב עמום ולא ברור מהו ה"שֵׁם" שעשה דוד. ובא הנביא יחזקאל ומפרש לנו את שני הכתובים האלו, וכשם שבנבואת יחזקאל המילים "וְהָיָה לָהֶם לְשֵׁם" מתפרשות כהשגת 'שם טוב' על המאמץ המושקע בקבורת חללי האויב, כך גם בכתוב "וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם" הכוונה להשגת 'שם טוב' המגיעה על קבורת חללי האויב. ומעתה מובן שקבורת החללים שמוזכרת בספר מלכים היא קבורת 'חללי האויב'.
אך בניגוד לדויד שהיה בעצמו באדום כדי לפקח על קבורת חללי האויב. הרי שבמלחמה העתידה בגוג ומגוג רק האנשים הפשוטים יטפלו בקבורת חללי האויב - 'וְקָבְרוּ כָּל עַם הָאָרֶץ וְהָיָה לָהֶם לְשֵׁם'. הבנה זו מביאה להבנה עמוקה יותר בספר מלכים וכדלקמן.
האם הועילה הטרחה של דויד לשהות באדום
לאור ההעמקה שהעמקנו בנבואת יחזקאל, נתבונן שוב בספר מלכים ונראה שגם הוא מרמז, שהטרחה של דויד לבוא בעצמו לאדום כדי להיראות כ'מלך חסד' ולמצוא חן בעיני הגויים לא הועילה לו בסופו של דבר. ולכן מסופר בספר מלכים שדווקא בזמן השתדלות דויד להיראות כ'מלך חסד' שקובר את אויביו, דווקא באותו זמן הדד האדומי מזרע מלך אדום הצליח לברוח למצריים ולקבל ממלך מצרים מעמד מלכותי, ובסופו של דבר הדד האדומי הרע והצר למלך שלמה בנו של דויד, וכך היא הפרשיה המלאה (מלכים א א,טו-יט):
"וַיְהִי בִּהְיוֹת דָּוִד אֶת אֱדוֹם בַּעֲלוֹת יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא לְקַבֵּר אֶת הַחֲלָלִים וַיַּךְ כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם: כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב שָׁם יוֹאָב וְכָל יִשְׂרָאֵל עַד הִכְרִית כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם: וַיִּבְרַח אֲדַד הוּא וַאֲנָשִׁים אֲדֹמִיִּים מֵעַבְדֵי אָבִיו אִתּוֹ לָבוֹא מִצְרָיִם וַהֲדַד נַעַר קָטָן: וַיָּקֻמוּ מִמִּדְיָן וַיָּבֹאוּ פָּארָן וַיִּקְחוּ אֲנָשִׁים עִמָּם מִפָּארָן וַיָּבֹאוּ מִצְרַיִם אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּתֶּן לוֹ בַיִת וְלֶחֶם אָמַר לוֹ וְאֶרֶץ נָתַן לוֹ: וַיִּמְצָא הֲדַד חֵן בְּעֵינֵי פַרְעֹה מְאֹד וַיִּתֶּן לוֹ אִשָּׁה אֶת אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ אֲחוֹת תַּחְפְּנֵיס הַגְּבִירָה:"
ספר מלכים אינו כותב "וַיְהִי בִּהְיוֹת דָּוִד בֶּאֱדוֹם", אלא כותב "וַיְהִי בִּהְיוֹת דָּוִד אֶת אֱדוֹם", כאשר המילים "אֶת אֱדוֹם" מתפרשות כאלו כתוב "עִם אֱדוֹם", ובדומה למילה "אֶת" שבכתוב בישעיהו (נז,טו): "מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ", ושם "אֶת דַּכָּא" מתפרש כביכול 'עם המדוכאים'. דויד ניסה להיראות כאלו לבו נמצא עם האדומים, והוא נלחם בהם בלית ברירה ולכן הוא טורח לקבור את חלליהם. אך הדבר לא הועיל לו למצוא חן בעיני הגויים, ופרעה מלך מצרים העניק מעמד חשוב ליורש העצר האדומי כדי שבבוא היום יהיה אויב מסוכן לישראל.
לפי מהלך זה, ספר מלכים אינו מבקר את דויד על עצם המלחמה באדום, אלא מרמז לדורות הבאים שמאמץ להראות כ'מלך חסד' הוא מיותר ולא יביא לתועלת. ולמרות שדויד השקיע 'ששה חדשים' כדי להיראות כ'מלך חסד' לא הועיל לו הדבר.
כאמור לעיל, כאשר אמר רב בסוגית התלמוד הבבלי שדויד 'נצטרע ששה חודשים' והסנהדרין פרשו ממנו, נראה שרמז לדעת רבי יודן, שממלחמת דויד באדום שנמשכה ששה חודשים היתה בניגוד לדעת התורה והסנהדרין, ולכן דויד חש כאילו 'נצטרע'. הרמב"ן (בהשגות לספר המצוות) הכריע כדעת רבי יודן בירושלמי שיש איסור לדורות לפתוח במלחמה כנגד אדום. אולם הרמב"ם השמיט ולא הביא בספר המצוות שלו איסור שכזה, ומכאן שהכריע שלא כשיטת רבי יודן, אלא כשיטת החולקים עליו בירושלמי, וכשיטת מדרש תנחומא שכל מעשיהם של דויד ושל יואב נעשו מתוך התייעצות עם הסנהדרין ובהסכמתם.
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים

אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א ממשבר התעוררות אל אמונה גדולה
אורות התחיה - פסקה ז'
השיעור עוסק בהתעוררות הלאומית ובתהליך שיבת ציון מתוך כתבי הרב קוק, ומסביר כיצד המשבר הרוחני המתלווה אליה הוא שלב מעבר בונה. דרך התבוננות מעמיקה והרחבת הדעת, עם ישראל נקרא להתעלות מעל אמונה מצומצמת ומפוחדת לעבר עבודת השם שלמה, אמיצה וגדולה בארצו.

מאמרים נוספים בארץ אגדה צרעת דויד - ומלחמתו באדום
בתלמוד הבבלי מסופר שדויד הצטרע ששה חודשים והסנהדרין פירשו ממנו. מדובר בצרעת סמלית והבבלי מרומז לשיטה בירושלמי שדויד נלחם באדום בניגוד לדעת הסנהדרין. הרמב"ן פסק כשיטה זו, אך הרמב"ם דחה אותה.

ויצא זריזות, התחדשות וקידוש השם בעולם
שיחת מוצ"ש פרשת ויצא
השיעור עוסק בחשיבות גיוס כל כוחות הנפש להתגברות על קשיים רוחניים, תוך לימוד ממידת הזריזות וההתחדשות התמידית של הנמלה על פי תורת הרב חרל"פ. בהמשך, השיעור מציג את משנתו של הרב צבי יהודה קוק על הערך העליון של קידוש השם הלאומי, ומסביר מדוע תלות במיעוט נוכרי בהנהגת המדינה מהווה פגיעה בכבוד ישראל ובמלכות השם.

מדינה וממשלה קידוש השם או ממשלת מיעוט? למה הרב צבי יהודה זעק?
מתוך שיחת מוצ"ש פרשת ויצא
הרב זלמן ברוך מלמד שליט"א בהתייחסות לסוגיה הפוליטית של בחירת בעלי תפקידים והקמת ממשלה בישראל בהישענות על מיעוטים, מתוך נקודת מבט תורנית והיסטורית. הרב מביא את דבריו של הרב צבי יהודה הכהן קוק מתקופת ממשלת המיעוט שלאחר מלחמת יום הכיפורים, ומסביר את תפיסתו שלפיה שלטון יהודי עצמאי שאינו תלוי באחרים הוא יסוד מרכזי בקידוש השם ובכבוד ישראל.

שם משמואל על הפרשה יעקב אבינו ושעבוד ארבע מלכויות
שם משמואל על הפרשה - ויצא (תרע"ו)
השיעור עוסק במשנתו של בעל ה"שם משמואל" המבארת את חלום סולם יעקב ואת משמעות הברית שנכרתה עמו, שבמסגרתה קיבל יעקב על עצמו ועל זרעו את תפקיד בירור הטוב ותיקון העולם מתוך שעבוד ארבע המלכויות. דרך הקבלה למדרשים ולספר הזוהר, המרצה מסביר כיצד ההתמודדות של ישראל בגלות – ובפרט צרותיו של יעקב בבית לבן כדוגמה מוקדמת לגלות בבל – מהווה תהליך הכרחי של הפרדת הטוב מהרע וזיקוק הקדושה עד לגאולה השלמה

ויצא יעקב אבינו: בין שמיים לארץ
פרשת ויצא
השיעור עוסק בדמותו הייחודית של יעקב אבינו המשלב בין עולמות הרוח והתורה העליונים לבין עשייה ארצית, כישרון מעשי והתמודדות עם קשיי הגלות. דרך התבוננות בחלום הסולם ובנישואיו לרחל ולאה, מוסבר כיצד שילוב זה מניח את היסודות לבניין עם ישראל ומהווה דגם להתמודדות של האומה לאורך הדורות.

שם משמואל על הפרשה עיקר וטפל בעבודת ה' ובחיי האבות
שם משמואל על הפרשה - ויצא (תרע"ג)
השיעור עוסק בחששו של יעקב אבינו מפני אחיו עשו ומפני הכישוף והטומאה שבבית לבן הארמי. על פי פירוש ה"שם משמואל", ההתמדה והשקיעה המוחלטת בלימוד התורה בבית המדרש של שם ועבר הן אלו שהעניקו ליעקב הגנה רוחנית והתעלות מעל כוחות הטבע והכישוף.

שמונה פרקים לרמב"ם דרך האמצע וחטא אדם הראשון
שיעור 8
השיעור עוסק במשנתו של הרמב"ם לגבי דרך האמצע ובפער שבין "המושכלות" (אמת ושקר אובייקטיביים) לבין "המפורסמות" (טוב ורע יחסיים ומוסריים) בעקבות חטא עץ הדעת. דרך ניתוח פרשת בראשית ומגילת אסתר, מוסבר כיצד החטא יצר את ההבחנה הסובייקטיבית ואת התודעה המוסרית בעולם האנושי.

תורה ומדע חירות אמיתית: בין שיעבוד לצמיחה
השיעור עוסק בהגדרת מושג החירות, ובוחן את ההבדל בין חופש פיזי חיצוני לבין חירות פנימית ותבונית המשחררת את האדם מדחפים, מהתמכרויות וממגבלות החומר. דרך משנתם של הכוזרי, המהר"ל והרב קוק, מוסבר כי חירות אמיתית אינה מתמצה בניתוק מוחלט מהעבר, אלא בבחירה חופשית להתחבר לתורה ולצמוח מתוך המהות הפנימית של האדם

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א מידת ההשתוות והכבוד הרוחני האמיתי
טהרת הנפש והמידות י"ז - י"ח
השיעור עוסק בהתמודדות עם מידת הגאווה והזלזול באחרים, שלעיתים צומחים דווקא מתוך תחושת גדלות ועלייה רוחנית, וצורך לזכך אותם באמצעות תשובה וענווה. בהמשך נבחנת מידת ההשתוות כדרגה עליונה שבה האדם אינו מושפע משבח או מגנאי חיצוני, וזוכה לכבוד רוחני אמיתי הנובע מערכה הפנימי של התורה והנשמה.

יסודות הש"ס כללי ספקות בהלכות השבת אבידה
השיעור עוסק ביישום כללי הספקות ההלכתיים (כגון "ספק דאורייתא לחומרא", "ספק ממון לקולא", חזקה ורוב) בהקשר של מצוות השבת אבידה. במהלך הדיון נבחנת השאלה העקרונית והמחלוקת בין הראשונים (הרא"ש מול הרמב"ם) האם מצוות השבת אבידה מוגדרת כדין איסור והיתר או כדין ממונות, וכיצד הגדרה זו מכריעה במקרים של ספק בבעלות או בייאוש.

רביבים ספר חדש: תורה, עם וארץ
בחסדי ה' יצא לאור במסגרת 'פניני הלכה' ספרי החדש 'תורה עם וארץ' | נוכחתי לדעת שאצל רבים הדרכת התורה בעניינים של תלמוד תורה, עבודה, מדע, יישוב הארץ וצבא - אינה מבוררת ומבוססת כראוי | אחר פגישה עם רבנים בארצות הברית גמלה בליבי ההחלטה ליצור את הספר | זאת כדי לבאר את ההשקפה השלמה של התורה על החיים | מגמת ספר זה לבאר שהתורה היא חיינו ואורך ימינו, וממנה שורה ברכה לחיי ישראל בארצו, ומתוך כך תימשך ברכה לתיקון העולם כולו

ויצא מסע הנשמה: תפילה, תורה ושליחות
פרשת ויצא
השיעור מתחקה אחר מסעו של יעקב אבינו מבאר שבע לחרן כמשל לירידתה של כל נשמה לעולם הזה ולשליחותה לבנות את "בית ישראל". דרך סיפור חלום יעקב והמפגש עם "המקום", מוסבר כיצד ההתעצמות בתפילה ובלימוד התורה מעניקה לאדם כוח רוחני להפוך את המציאות החומרית למשכן להשראת השכינה.

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת ויצא תשפז
וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. מה הטעם שבפסוק זה נכתב ג' פעמים אֲחִי אִמּוֹ. האם באמת הסכים יעקב לעבוד עבור רחל בפעם הראשונה והשניה בשווה? שבע שנים מלאות פעמיים. מה הטעם שלאה לא הודתה לקב"ה בג' לידות הראשונות עד לידת יהודה. מה הטעם לכתיבת שתי אותיות שי"ן בשם יִשָּׂשכָר בעוד שהוגים רק אחת.










