על כשלים והצלחות | הרב אברהם אבא וינגורט | בית המדרש

ישיבה
בית המדרש

בית המדרש

משפחה חברה ומדינה
מבט על התקופה
התבוננות כללית

קטגוריה משנית

746

9 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יוסף בן גרסיה

שיעור לדרך אזור שורטים שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

בס"ד עשרה בטבת תשע"ב

לכבוד הרב יואל קלינג שליט"א
ולאחינו הגיבורים מגוש קטיף ומצפון השומרון לאוי"ט

זה כבר מזמן שלא פניתי אליכם בכתב אך יש כאן נושא חשוב שהעסיק אותי לאחרונה וחשבתי לשתף גם אתכם במחשבות שעלו.

על כשלים והצלחות
בתנו הצעירה שתחי', סיפרה על הרצאה ששמעה, בה סיפר המרצה על הרהוריו באשר לכשלים הרוחניים במדינה בתחומים מתחומים שונים, וכשלים אלו מעלים הרבה סימני שאלה. הוא הוסיף שהוא אומר זאת מתוך כאב ומתוך רצון לתקן.
והרהרתי שבשעה שיצאו בני ישראל ממצרים היו שני כשלים נוראים: חטא העגל וחטא המרגלים. וכפי שהרב אשכנזי היה מגדיר זאת, האחד בתחום הדתי והשני בתחום הלאומי - כלומר, בנכונות של העם להתמודד עם יישום ההבטחה שניתנה לאבות שבניהם יהיו לעם ויזכו לנחלת ד'. ונראה שאחד הלקחים הגדולים מ"סיפור" התורה - שבסופו של דבר, התכנית האלוקית שהיתה בכוח בזמן האבות, יצאה מן הכוח אל הפועל בזמן הבנים, והכשלים הגדולים אמנם עיכבו את מימוש ההבטחה, ואך מעטים זכו ליטול חלק במימוש זה (והרב אשכנזי ז"ל היה מציין את "לשון החמישי" של הגאולה, "והבאתי" -ריש פרשת וארא- שהתקיים בפועל רק אצל יהושע וכלב, והיה גם מפנה לפי' של אור החיים הקדוש, עיי"ש), אך לא היה בהם בכדי לבטל ח"ו את התהליך כולו. ואמנם נכון הדבר שאילולא תפילותיו ותחנוניו של משה רבנו, היה כל המפעל, עכ"פ לשעתו, נכנס לתרדמה עמוקה, אך שמעתי מהרב משה שטרן זכרונו לברכה שהביא בשם בעל קדושת לוי שגם ההצעה של הבורא ית"ש אל משה רבנו שיעשה ממנו גוי גדול, היתה רק בבחינת נסיון, לבדוק עד היכן מסירותו לעמו, וד"ל.
ואם התורה מספרת לנו את הדברים, הרי זה, כפי שדובר כבר ארוכות, בכדי שנדע כיצד להתייחס אל בעיות ואירועי דורנו. ודומה שגם בדורנו, דור של "יציאת מצרים", של יציאה מן הגלויות, ישנם שני אירועים המסמלים את "חטא העגל" מחד, ואת "חטא המרגלים" מאידך. האחד הוא פרשת "ילדי תימן", בה ניסו בדרכים מדרכים שונות לעקור סממנים של קדושה וטהרה אצל הילדים. וכאמור, זהו רק אות וסמל לדברים כה רבים שנעשו עם מגמה מוצהרת, או לא מוצהרת, של עקירת כל דבר שבקדושה וטהרה במדינה המתחדשת. והשני הוא פרשת הגירוש מגוש קטיף, שלה היו שותפים, ב"נחישות" או בשתיקה רועמת, כמעט כל מוסדות השלטון, כולל המוסד בו אתה שותף, וד"ל.
אך "חטא העגל" ו"חטא המרגלים" המקוריים מעוררים אותנו למחשבה, שעם כל הביקורת הנוקבת שישנה על מוסדות השלטון, בל ניפול לייאוש ואף לגרוע מזה. גם אם זה קורה, וזה נורא, עדיין יש לדעת ולהכיר ולהפנים שכימי צאתך מארץ מצרים אראך נפלאות, והעין המזילה דמעה ובכי על מה שאין כאן, ואף על מה שהיה ואיננו, לא צריכה לסנוור את העין השמחה על כל הדברים המופלאים שנבנו כאן, הן בתחום הבניין הגשמי, והן בתחום הבניין הרוחני. ואין כאן רק משה רבנו אחד, השקול כנגד דור שלם שכשל, ושלדידו ולמענו ובזכות תפילותיו הסכימה ההשגחה העליונה להמשיך את התכנית שלשמה יצאנו ממצרים, אלא יש פה כביכול "משה רבנו" רבים, גם ביחס ל"חטא העגל", עם מוסדות התורה והחסידות שנבנו ונבנים כאן, וגם ביחס ל"חטא המרגלים", עם הבניין הכללי ועם אלו שמוסרים את נפשם פשוטו כמשמעו למענו, ועם ההתיישבות ביהודה ושומרון בפרט [הגאון הצדיק הרב בן ציון פריימן זצ"ל היה מתפלל ביום העצמאות בבוקר בישיבת הכותל ואומר עם הציבור את תפילת ההלל, ואחה"צ היה הולך למאה שערים ואומר עם הציבור את הקינות... כמובן שאין זה מיועד לחיקוי לרבים, אך זה מבטא את שתי התחושות שהוא חש בהם גם יחדיו, בלי שהאחת האפילה על השנייה].
כמובן שגם הכא יש ח"ו -ואנו משוחחים רק באופן תיאורטי לגמרי עם כוונה ברורה, בשיח זה, לסתום פיות של מקטרגים למיניהם- נקודה של "אל חזור", כלומר נקודה של הידרדרות כה תהומית שהתכנית נופלת לתרדמה עמוקה. אך, נראה שכל עוד ישנם "משה רבינו" למיניהם, ששופכים שיחם לפני השי"ת לבל יתרחש כאן ח"ו חורבן, הרי צדיקים אלו (וודאי ישנם עשרה כאלה...) ישמרו על העיר. בנוסף צריך להדגיש שאינה דומה תכנית אלוקית שעדיין לא יצאה לפועל, שאז בעינן זכויות אדירות, בכדי להוציאה לפועל, לתכנית אלוקית שהיא בתחילת תהליך מימושה, שאז אדרבה, בעינן חובות אדירות של הציבור בכדי להרדימה ח"ו. ומענין לענין באותו ענין, דודי הרב משה בוצ'קו זצ"ל היה מביא את הפסוקים בפרשת התוכחה ב"בחוקותי", ששם מוזכר מספר פעמים "אם תלכו עמי בקרי", עד שבאה הגלות. כי אם כבר זכינו ליישוב בארץ ישראל, אז "המוציא מחברו עליו הראיה", וכביכול על מי שבא להוציאנו מוטלת הראיה וההוכחה שהפכנו לדור שאין לו כלל תקוה לתיקון ולתקנה.

חזרה מלכות לישראל
ידועים דברי הרמב"ם בהל' מגילה וחנוכה פ"ג ה"א שבעקבות הניצחון על היוונים "חזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה עד החורבן השני". ולכאורה מה הניא את הרמב"ם להוסיף דברים אלו, והרי סוף סוף, בפרספקטיבה של ההיסטוריה, למלכות זאת לא היה קיום, עכ"פ לא היה לה קיום נצחי. ונראה שהרמב"ם התקשה במה זכו ימי החנוכה לקבל גושפנקה של נצחיות בתודעת עם ישראל, ומה מוסיפים ניסים אלו של חנוכה על חובת ההנצחה של יציאת מצרים? גם שם זכינו לניסים גדולים, וגם שם יצאנו מעבדות לחרות! ושתי תשובות לדבר.
א. ביציאת מצרים הכל בא מלמעלה, ואילו הקב"ה לא הוציאנו משם, הרי אנו ובנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים, הן מבחינה גשמית, והן מבחינה רוחנית. אך מי יודע אם תמיד נהיה ראויים ל"תיקון אלוקי" לכשל האנושי. בימי חנוכה היתה התעוררות מלמטה, וזה מצביע על כוחות אדירים בעם, גם אם זה התבטא רק במובחרים מועטים, שמסוגל הוא, גם במישור הרוחני, להתמודד עם אלו הבאים לכלותו.
ב. תשובת הרמב"ם שבאופן פרדוקסלי דווקא מלכות זאת, שלכאורה לא זכתה לקיום נצחי, יש בה מסר של נצחיות בתודעת העם. כי השאלה הגדולה העומדת על הפרק, בימים ההם ובזמן הזה, האם מסוגלים אנו לנהל מדינה ומלכות עפ"י התורה. היה פרופסור ידוע שהיה אומר שמזלנו הגדול שיש לנו "גויים של שבת" שמנהלים את המדינה, כי כביכול לא היינו מסוגלים לנהל מדינה מודרנית עם כל ההגבלות ההלכתיות שמציבה תורתנו הקדושה. הגבלות אלו טובות רק למיעוט, ואז יכול הוא לשמש כמצפן לכלל האוכלוסייה... לדאבוננו הרבה חושבים בכיוון זה גם אם לא מקצינים באימרה שרוב האוכלוסייה הם בבחינת "גויים של שבת"... ועל טענות מעין אלו בא הרמב"ם לענות, והוא בא לציין שישנו תקדים בהיסטוריה של "מדינה מודרנית" שהתנהלה כמאתיים שנה עם כל הסממנים של מלוכה, ויחד עם זאת התנהלה לרוב עפ"י משפטי התורה, כשהמתווים את דרכה היו רבנים ואדמו"רים של אז, ממשיכי אנשי כנסת הגדולה, בבחינת צירוף של נס "על הניסים" ונס "פח השמן". וזה ישמש כאות לחוזרים לציון, שחלום זה איננו בגדר אוטופיה, גם בשעה שעדיין לא זכינו לביאת גואל צדק, שיבוא בעז"ה במהרה בימנו. וכידוע הרי גם לכם יש חלום גדול...

בברכות חמות
אברהם אבא וינגורט

נ.ב. כיון שאני כבר פונה אליכם, אני מצרף לכם עוד דברים שכתבתי לאחרונה על האיחור של יעקב - "ואחר עד עתה", והדברים מתקשרים ג"כ עם פרשיות יוסף שנקראות עתה.

"ואחר עד עתה" - המסר לעשיו
הרהרתי במסר של יעקב לעשיו, ריש פרשת וישלח, ובפרט במילותיו "ואחר עד עתה". מה רצונו להביע בזה?
החברותא שלי, ר' צבי לוי נ"י, הציע בשעתו, שהוא בא לומר לו: אמנם זהו איחור, אך לא יאוש. מעולם לא התייאשתי מאותו רצון בסיסי - לחזור. וחשוב חשבתי עתה, מהי ההוכחה שמעולם הוא לא התייאש? ודומני שהתשובה פשוטה היא: עצם העובדה שהוא חזר, היא ההוכחה הניצחת שמעולם לא התייאש. אם לתרגם זאת לשפת ימינו, בבחינת "מעשי אבות סימן לבנים", ובבחינת יעקב שהפך לישראל, הרי עצם העובדה שעם ישראל חוזר לארצו לאחר אלפי שנות גלות, לאחר מחשכים אין סופיים, ועצם העובדה שבשעת הכרעה גורלית בחרנו בארץ כיסופינו ולא באוגנדה וכדומה, היא היא ההוכחה הניצחת שמעולם לא התייאשנו, שתפילותנו לחזור לציון לא היו רק כ"צפצוף הזרזיר".
ואמנם נכון הדבר שלאורך הגלות הארוכה רק מעטים בחרו בדרך הקשה של טלטולי דרכים עד הדריכה על אדמת הקודש, אך ראשית, גם זה אות לקשר הייחודי, ושנית, לאורך אותה גלות, הרי מטבע הדברים דובר רק על חזרה של יחידים, אך ברגע שנוצרה האופציה של שיבה בתורת כלל, והשאלה כיצד "להציל" את הכלל עמדה במבחן מכריע, המאזניים נטו, בסופו של יום, לכיוון ארץ אבותינו. והרי זה דומה ליעקב, שבשעה שנולד יוסף, שם את כיסופיו לכיוון ארץ ישראל, כי הוא חש שעתה נולד מי שעתיד להוליד את משיח בן יוסף (עיי"ש ברש"י - שעתה, שנולד "שטנו של עשיו", יכול הוא לחזור הביתה), כלומר שעתה הוא חוזר לארץ ישראל לא כיחיד אלא כציבור, ככלל, לא רק כיעקב אלא כראש שבטי ישראל. ואמנם לאח"ז יעקב התעכב קמעה, וזהו חשבון אחר, כמבואר בהמשך. ואפשר שהתעכבות זאת, שבאה על רקע "כלכלי", היא התעכבות של יעקב, לא של ישראל...
והמסר הזה של יעקב לעשיו, הוא הוא, איפוא, התשובה הניצחת של ישראל לאומות העולם: זה גופא שכאן אנחנו, הא לכם ההוכחה שמעולם לא אבדה תקותנו לשוב אל ארץ אבותינו, שבסופו של דבר שבנו אליה, וא"כ שלנו היא, כאבידה שיש בה סימנים - שבעליה לא נתייאשו! ומן הסתם כבר כתבתי פעם את הסיפור על דיון שהתקיים באו"ם על ירושלים, לאחר מלחמת ששת הימים. שגריר ירדן עלה על הבמה, והתחיל את נאומו בזה"ל: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני... לאח"ז עלה שגריר ישראל על הבמה והשיב: אם תחזרו על פסוק זה בעוד אלפיים שנה, אנו מוכנים להיכנס אתכם למו"מ...

"ואחר עד עתה" - החשש כלפי שמיא
ואמנם, בד בבד עם המסר הברור לעשיו, יש כאן חשש כבד בפיו של יעקב. אך חשש זה הוא כלפי שמיא, לא כלפי עשיו, לא כלפי אומות העולם. החשש הוא "ואחר עד עתה", למה התעכבתי עד עכשיו, למה לא חזרתי קודם. וסבי הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו זצ"ל, וכך שמעתי אח"כ גם מהרב אשכנזי זכרונו לברכה, היה מפרש את הגמ' ברכות ד',א "ויירא יעקב מאד" - שמא יגרום החטא. מהו "ה"חטא, בהא הידיעה? זהו "ואחר", כי זהו חטא שאינו בבחינת עבירה על אחת מתרי"ג מצוות, כי ניתן ליישב אותו בק"נ טעמים, אך בסופו של יום - זהו "ה"חטא המלווה את ישראל לאורך ההיסטוריה. וזה משתלב עם הנאמר שם בברכות: "מכאן אמרו חכמים: ראויים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון, אלא שגרם החטא".
והנה, נאמר במקורות שיעקב לא ראה את יוסף משך 22 שנה (הוא נמכר בגיל שבע עשרה, נהיה מלך בגיל 30, ועוד שבע שנות שובע ושנתיים רעב, עד המפגש המרגש בפרשת "ויגש"), וזהו כנגד 22 שנה שיעקב לא ראה את אביו (ארבע עשרה שנה שעבד, בסופו של דבר, בשביל רחל, שש שנים שנשאר בשביל "הצאן", ועוד שנתיים שהתעכב בדרך) [עי' פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק ל"ד: "כ"ב שנים נכסה יעקב אבינו מאביו, וכנגדן נכסה יוסף מאביו"]. ותמיהה רבה יש כאן, דהא בארבע עשרה שנים הראשונות היה "בדרך" במצוות אביו ואמו (וראה ברש"י על "ויהיו בעיניו כימים אחדים" - שהם הם ה"ימים אחדים" שנצטווה ע"י אמו, סוף פרשת תולדות, לשבת בחרן), וא"כ כיצד באים חשבון על שנים אלו. ורעייתי יונה שתחי' אמרה שאלו חשבונות שמים, ולמרות שקיבל היתר, ואף ציווי, סוף סוף בפועל לא קיים מצוות כיבוד במובן הפשוט של "מאכילו" וכו'. וחשוב חשבתי לבאר זאת בדרך אחרת, על סמך רעיון ששמעתי פעם ממורי ורבי הרב ויינברג זצ"ל, בעל ה"שרידי אש" בענין עבד שמכרוהו בית דין: אם לאחר שש שנים הוא בוחר להישאר אצל אדונו, רוצעים את אזנו במרצע ובזה רומזים לו: אוזן זו ששמעה על הר סיני לא תגנוב... ולכאורה לא מובן, כיצד רק עכשיו, לאחר שש שנים, נזכרים בחטא הגניבה? אלא שעם הגניבה קיבל את עונשו, הוא נמכר לעבד.

[ויש לשאול למה עונשו של גנב, שאין לו כסף לשלם, הוא להיות עבד. ואין לומר דזהו רק "אמצעי תשלום" דהא קיי"ל "ונמכר בגניבתו - ולא בחובו", ובע"כ דזהו גם עונש. והסברתי זאת על סמך דברי הרב הירש בפרשת בא, דהסימן המובהק לחרות - הוא להיות בעל רכוש, דהא קיי"ל דכל מה שקנה עבד קנה רבו. וע"כ בשעת יציאת בני ישראל ממצרים, בשעת יציאה מעבדות לחרות, המצוה הראשונה שקיבלו בני ישראל בתור כלל, היא מצוות קרבן פסח, שבכדי לקיים את המצוה חייב האדם להיות "בעל רכוש", עליו לרכוש שה, כששם בעלים "חרות" על השה. ובשעה שגונב, הוא לא רק גונב רכוש, אלא גונב חרות, וע"כ על הגנב לחוש על בשרו את תוצאות מעשיו].

אך עתה, לאחר שש שנים, הוא בא ואומר "אהבתי את אדוני וכו'", ומתברר איפוא למפרע שהעונש כלל לא היה עונש, וע"כ עליו עכשיו להרגיש באזנו את רוע מעללותיו. והרי זה כעין הנאמר בבא בתרא ד',ב על המקיף שהקיף את חברו בגדר בג' רוחות, שאין מחייבין את הניקף, אך אם עמד ניקף וגדר את הרוח הרביעית, מגלגלין עליו את הכל, כי הוא גילה בזה שניחא ליה בגדר. ואף כאן גילה העבד שניחא ליה בעבדות.
ובאותו הקשר י"ל דהגלות היא בבחינת עונש. ואף גלותו של יעקב, אמנם נגזרה בגין בריחתו מעשיו, אך בריחה זאת, מקורה, כלפי שמיא, ב"חטא" ותיקון על "גזילת" הבכורה והברכה. ואמנם זה נעשה בהכשר ואף בצו נבואי (עי' רש"י מכות כ"ד,א שמביא את התרגום על "עלי קללתך בני" - "אלי אתאמר בנבואה"), אך סוף סוף יש כאן, בדק מן הדקות, איזה שהוא טעם לפגם. והרי זה כעין המאה קולות שתוקעים בראש השנה, הבאים לכפר על מאה פעימות ובכיות שבכתה אם סיסרא, וזאת, למרות שהריגתו של סיסרא באה להציל את ישראל, אלא שסוף סוף, במעשה זה, נגרם בגרם דגרמא, כאב וצער למי שאינו "מעורב בפרשה", וצדיק נזקק לכפר גם על זאת. וכן עשיו זעק זעקה גדולה ומרה, ועל צדיק כיעקב לחוש ולהרגיש כאב זה, ועל זאת נדרש לגלות.
אך כשיעקב, לאחר ה"ימים אחדים" שנגזרו עליו, נשאר ואינו חוזר הביתה, הרי זה כביכול כאילו הוא מכריז ואומר "אהבתי את אדוני", ומתברר איפוא למפרע שהגלות היתה מדי "מתוקה", היא לא היתה בבחינת עונש, ועליו "לשלם" גם על אותם "ימים אחדים". ויעקב בבחינת ישראל, וכישראל נשארים מעבר לזמן הקצוב, מתברר איפוא שלא התקיים "ומפני חטאינו גלינו מארצנו" ויש כאן ח"ו חשבון משמים, ואנו תקוה ותפילה ששילמנו כבר "די והותר", והשי"ת יגאלנו בקרוב בגאולה שלמה.

אברהם אבא וינגורט

התבוננות כללית

הרב אברהם אבא וינגורט

ר"מ בישיבת "היכל אליהו", כוכב יעקב.

נושאים שונים
מזכירין יציאת מצרים בלילות
מכתב 17 למגורשי גוש קטיף
אסרו חג שבועות תשס"ז
פורים בראי דורנו
"חטא האהבה"
מכתב 21
יב אדר ב תשס"ח
חודשי השנה
חויות החגים
תשרי תשע"ד
ואנחנו קמנו ונתעודד
כשמתגלה שה"תוספת" היא העיקר
מכתב לאחינו הגיבורים שבגוש קטיף וצפון השומרון - לאחר השריפה
מוצאי שבת קודש נצבים

התבוננות כללית

שלח לך
מרגלים או מעפילים?
הרב אברהם אבא וינגורט | י"ח תמוז תשס"ו
43 דק'
התבוננות כללית
היחס למדינה ולמלחמת תשפ"ה
הרב ש. יוסף וייצן | כ"ד תמוז תשפ"ה
התבוננות כללית
תקופות
הרב דוב בערל ויין זצ"ל | סיוון תש"ע
התבוננות כללית
שוד המסורתיות
הרב אברהם וסרמן | חשוון תשפ"ג

התבוננות כללית

סרטונים קצרים

שיעורים פופולריים

אחדות ומחלוקות
יום ז' מר-חשוון - יש לו כוח מיוחד לאחדות בני ישראל
הרב אליהו ממן | חשוון תשע"ב
אחדות ומחלוקות
יום ז' מר-חשוון - יש לו כוח מיוחד לאחדות בני ישראל
הרב אליהו ממן | חשוון תשע"ב
הזכרת גשמים
בקשת גשמים
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | התשס"ב
מגד ירחים
שאילת גשמים בארץ ישראל ובחוץ לארץ
מתוך "מגד ירחים" בהוצאת "בית הרב", גיליון 133
הרב יהודה זולדן | חשוון תשע"א

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

30 דק'
אורות ישראל ותחייתו
תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
הרב משה גנץ | ד' חשוון תשפ"ז
33 דק'
בכורות
בכורות דף ל'
הרב אלי סטפנסקי | ז' חשוון תשפ"ז
52 דק'
מידות הראי"ה
אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
הרב משה בר ציון | ה' חשוון תשפ"ז
48 דק'
גשמים בארץ ישראל
שאילת גשמים וארץ ישראל
הרב יצחק בן יוסף | תשרי תשפ"ז

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב שמואל אליהו
הרב יוסף צבי רימון
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל
הרב משה אליה
הרב משה ברלינר
הרה"ג שמחה קוק זצ"ל
הרב דוד חי הכהן
הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל
הרב מרדכי שטרנברג זצ"ל

48 דק'
גשמים בארץ ישראל
שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
הרב יצחק בן יוסף | תשרי תשפ"ז
52 דק'
מידות הראי"ה
אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
הרב משה בר ציון | ה' חשוון תשפ"ז
45 דק'
נח
התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ז' חשוון תשפ"ז
33 דק'
בכורות
בכורות דף ל'
הרב אלי סטפנסקי | ז' חשוון תשפ"ז
29 דק'
שם משמואל על הפרשה
שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
הרב חיים כץ | ה' חשוון תשפ"ז
25 דק'
שם משמואל על הפרשה
פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
הרב חיים כץ | ד' חשוון תשפ"ז
27 דק'
בכורות
בכורות דף כ"ט
הרב אלי סטפנסקי | ו' חשוון תשפ"ז
43 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ד' חשוון תשפ"ז
40 דק'
יסודות הש"ס
ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
הרב דוד ניסים זאגא | ד' חשוון תשפ"ז
30 דק'
אורות ישראל ותחייתו
תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
הרב משה גנץ | ד' חשוון תשפ"ז
נח
מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
הרב חיים בן שושן | ד' חשוון תשפ"ז
עין אי"ה - הרב משה גנץ
משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
הרב משה גנץ | כ"ח אלול תשפ"ו
44 דק'
עין אי"ה - הרב משה גנץ
שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
הרב משה גנץ | ה' חשוון תשפ"ז
33 דק'
בכורות
בכורות דף כ"ח
הרב אלי סטפנסקי | ה' חשוון תשפ"ז
קרוב אליך
קרוב אליך – נח
עלון מספר 622
עלון מספר 622
רבנים שונים | תשרי תשפ"ז
46 דק'
נח
משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
הרב יצחק בן יוסף | תשרי תשפ"ז
רביבים
חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
הרב אליעזר מלמד | תשרי תשפ"ז
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
רבנים שונים | תשרי תשפ"ז