ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- בין המצרים
- תשעה באב
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
בשולחן ערוך הלכות תשעה באב סימן תקנט סעיף ד' נפסק : "אין אומרים תחנון, (ולא סליחות) (הגהות אשירי) בת"ב, ואין נופלים על פניהם משום דמקרי מועד.
כוונת השולחן ערוך לפסוק במגילת איכה: "סִלָּה 1 כָל אַבִּירַי אֲדֹנָי בְּקִרְבִּי קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי גַּת דָּרַךְ אֲדֹנָי לִבְתוּלַת בַּת יְהוּדָה".
אמנם מה שפשוט לשולחן ערוך שתשעה באב נקרא מועד מפסוק זה לכאורה תמוה, שהרי בתלמוד ובמדרשי חז"ל למדו שהפסוק "קרא עלי מועד", מדבר על ראש חודש הנקרא מועד,
בתלמוד בבלי (תענית כט, א) נאמר: "בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ .......ותניא: בעשרים ותשעה בסיון שלח משה מרגלים, וכתיב (במדבר י"ג) וישבו מתור הארץ מקץ ארבעים יום. - הני ארבעים יום נכי חד הוו! (לפי החשבון יוצא שהמרגלים חזרו בי' אב), אמר אביי,
תמוז דההיא שתא מלויי מליוה, דכתיב (איכה א') קרא עלי מועד לשבר בחורי. (כלומר חודש תמוז של אותה שנה בה שלחו את המרגלים היה מלא וממילא חזרו הט' אב ומבארים בתלמוד שהקב"ה קרא והזמין את היום הזה לשבור בחורי).
וכתיב (במדבר י"ד) ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. אמר רבה אמר רבי יוחנן, אותה לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם - ואני קובע לכם בכיה לדורות.
ומכאן למדו במסכת פסחים דף עו ע"ב במשנה. חמשה דברים באין בטומאה ואינן נאכלין בטומאה העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, וזבחי שלמי צבור, ושעירי ראשי חדשים.
ובתלמוד חידשו ששעירי ראשי חודשים נכללים בזבחי שלמי ציבור אלא שכתבו במשנה בנפרד את שעירי ר"ח כי: "סלקא דעתך אמינא: הא לא כתיב בהו מועד - קא משמע לן דראש חדש איקרי מועד, כדאביי. דאמר אביי: תמוז דהאי שתא מלויי מליוה, דכתיב (איכה א) קרא עלי מועד לשבר בחורי. (פסחים ע"ז ע"ב)
ואם כן משני מקורות אלו ברור כי המילה "מועד" בפסוק מתיחסת לראש חודש ולא לתשעה באב!
אמנם במסכת שבועות משמע שמה שצויין בתלמוד לעיל, שהפסוק "קרא עלי מועד", מכוון לתשעה באב, שנוי במחלוקת תנאים, נאמר שם במשנה :
ר' מאיר אומר: כל השעירין כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו.
היה ר"ש אומר: שעירי ראשי חדשים מכפרים על הטהור שאכל את הטמא, ושל רגלים מכפרין על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף, ושל יום הכפורים מכפר על שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף. אמרו לו: מהו שיקרבו זה בזה? אמר להן: יקרבו. אמרו לו: הואיל ואין כפרתן שוה, היאך קרבין זה בזה? אמר להם: כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו.
רבי מאיר משווה בין המועדים לראש חודש, ואילו רבי שמעון מחלק ביניהם,
ובתלמוד ביארו את דברי רבי מאיר: "ר' מאיר אומר: כל השעירים כפרתן שוה כו'. .....אלא אמר ר' יונה, אמר קרא: (במדבר כ"ט) אלה תעשו לה' במועדיכם, הוקשו כל המועדים כולן זה לזה. והא ר"ח לאו מועד הוא! איברא, ר"ח נמי איקרי מועד, כדאמר אביי, דאמר אביי: תמוז דההיא שתא מלויי מליוהו, דכתיב: (איכה א') קרא עלי מועד לשבור בחורי".
דעת רבי מאיר אם כן, שראש חודש נקרא מועד מהפסוק הנ"ל,
אמנם במשנה רבי שמעון חולק ואינו משווה בין שעירי ר"ח לשעירי רגלים, וא"כ יתכן שלמד את הפסוק כפשוטו שמדובר בתשעה באב.
ואם כן יוצא ששאלה זו אם הפסוק "קרא עלי מועד", מכוון לראש חודש שנויה במחלוקת רבי מאיר ורבי שמעון.
ויתכן כי לרבי שמעון המועד אינו ראש חודש אלא תשעה באב.
אך עדיין לא מצאנו על כך ביאור בפוסקים שנקטו בפשטות כי תשעה באב נקרא מועד, על פי הפסוק באיכה: "קרא עלי מועד".
ומצאתי בשו"ת חלקת יעקב 2 עניינים שונים סימן כח ד"ה ב ששאלו אותו שאלה זו וכך כתב שם : "מה שהקשה על הא דבסימן תקנ"ב סי"ב דאין אומרים תחנה ערב תשעה באב במנחה משום דאקרי מועד, והקשה מהא דפסחים ע"ב ותענית כ"ח, דאמר אביי תמוז דהאי שתא מלוי' מלי' דכתיב קרא עלי מועד, וזה קאי על ר"ח דמקרי מועד,
וכבפירש"י שם שניתוסף יום לר"ח וזה מקרי מועד, ומנ"ל על ת"ב בעצמו דמקרי מועד. גם בטור סימן תקנ"ט וברוקח סימן ש"ג מבואר כן אין אומרים צ"ץ ואין נופלים בת"ב משום דת"ב נמי אקרי מועד - הכוונה פשוטה, עפ"י דרשא דאביי קאי האי מועד על יום ר"ח אבל פשטי' דקרא קאי על יום הת"ב עצמו, וכפרש"י יעידת גייסות לבא עלי, אבל מכיון דביטוי לשון של מועד משמעותו גם לשון של יו"ט, זאת אומרת דת"ב מקרי מועד ויו"ט ושניהם אמת, זה עפ"י דרש וזה עפ"י פשט, וכידוע דהתורה דרך פרדס, ופשוט הוא".
כלומר הפשט מראה שכוונת הנביא במילים אלו הייתה לתשעה באב ואילו הדרש מדבר על ראש חודש.
וכבר כתבתי לעיל כי שאלה זו שנויה במחלוקת רבי מאיר ורבי שמעון. או במחלוקת אמוראים בביאור דברי רבי מאיר בסוגיא בשבועות.
חוץ מהשאלה אם לומר תחנון בתשעה באב אם הוא מועד או לא ישנה עוד השלכה הלכתית ונפק"מ להלכה בשאלה זו.
בשולחן ערוך אורח חיים סימן תי"ח סעיף ד' פסק :
"אם נשבע להתענות כך וכך ימים ואירע בהם ראש חדש, השבועה חלה עליו מטעם איסור כולל. ואם נשבע בפירוש להתענות בראש חדש, נ"ל שחלה עליו שבועה כיון שאינו אלא מדרבנן. אלא שמדברי הרמב"ם נראה לכאורה שהוא מדאורייתא".
וכתב הברכי יוסף שם ס"ק ד': "קשה דהן לו יהי שהוא מדאוריתא, הרי אינו מפורש בתורה, ושבועה חלה עליו. וכן נראה מדברי הרמב"ם עצמו פ"ה דשבועות (ה"ז) דנשבע שלא לאכול כל שהוא מנבילה ואכל פחות מכזית חייב שאינו מושבע על חצי שיעור מהר סיני. והיא סברת הר"ן פ"ג דשבועות (כג ב) ופ"ק דנדרים (ח א) דדבר שהוא מדרש חכמים אף שהוא מן התורה, שבועה חלה עליו. ופסקו מרן סימן רל"ט (סע' ו) בי"ד. וא"כ אף דר"ח הוי מדאוריתא לדעת הרמב"ם, הרי אינו מפורש בתורה ושבועה חלה עליו. ושוב ראיתי להרב פר"ח הכריע כן להלכה, דר"ח אסור מן התורה להתענות ושבועה חלה עליו, דאינו מפורש בתורה.
ולדעת מרן קשה דהוי הפך מה שפסק בי"ד סי' רל"ט 3 . ואפשר לומר דמאן דאמר שאסור להתענות מן התורה בר"ח, נפקא ליה מהקשה ד"ובמועדכם ובראשי חדשיכם" (במדבר י, י), וגלי לן בדברי קבלה דכתיב (איכה א, טו) קרא עלי מועדא. וכיון דכתוב דאיקרי מועד, ודאי דאסור לתענות, והא מיקרי מפורש בתורה לדעת מרן. וכבר ראיתי להרב כהונת עולם בביאורו להל' נדרים סוף סי' רל"ח לחלק יצא דלא אמרה הר"ן אלא בחבלה ומצות קדושי אשה וכו'. עש"ב. והחזיק בזה בסי' רל"ט. ולפי דבריו יתישב יותר מה שתירצנו. וצריך להתישב בדבר".
אם כן לכאורה יש נפק"מ בעניין זה דאם הפסוק קרא עלי מועד עולה על ר"ח, ור"ח נקרא מועד בפסוק, הרי שנחשב הדבר לכתוב במפורש ואינו דרשה ואסור להתענות בו מהתורה ואין שבועה חלה עליו. אבל אם הפסוק הוא על תשעה באב הרי שאין מפורש שר"ח אסור בתענית וחלה שבועה עליו.
ואם כן לכאורה לדברי הבית יוסף היא מחלוקת הרמב"ם והשו"ע.
לסיכום : מצאנו מבוכה במקור הכל כך ידוע כי תשעה באב נקרא מועד כי כמעט בכל המקורות במועד הוא ראש חודש אב של אותה שנה שבני ישראל היו במדבר ובכו בכיה של חינם שגרמה בכיה לדורות.
מדוע תשעה באב נקרא מועד,
הקינה של ירמיהו "קרא עלי מועד", מדברת על כך שבתשעה באב היה המועד של החורבן. המועד הזה הוכן מראש מזמן ההליכה במדבר מזמן חטא המרגלים, יום של פורענות, יום קשה לישראל.
גם אם הכוונה של הנביא כפי שאמר אביי בגמרא שקרא עלי מועד מדבר על ראש חודש תמוז של אותה השנה שהיה מלא, כל זאת נעשה ע"י הקב"ה כדי שבכיה של דורות שתתקן את הבכייה של חינם תחול בתשעה באב. כלומר"קרא עלי מועד" , בראש חודש תמוז כדי שהמועד של החורבן יגיע בתשעה באב.
אמנם ראש חודש הוא הנקרא מועד, ואם כן משמעות הקינה היא שכביכול הקב"ה גרם לעם ישראל "חג", כדי להביא עליהם פורענות, דהיינו ראש חודש תמוז של אותה השנה היה מלא, בבחינת חג, אבל זה היה לרועץ להביא את תשעה באב ביום חטא המרגלים.
אם נאמר שגם תשעה באב אינו בבחינת מועד, אם כן כיצד ניתן היה לקבוע חג המתאפיין בשמחה ואיסור תענית כדי לתארך את חורבן הבית בתשעה באב יש כאן מעיין "לעג לרש" ח"ו.
אבל אם גם תשעה באב נקרא מועד, ויש בו בבחינת שמחה קצת (שאין אומרים תחנון וסליחות), אם כן כוונת הנביא שהמועד של ר"ח , גרם למועד של תשעה באב.
ומדוע באמת תשעה באב נקרא מועד, יתכן לומר שתשעה באב הוא תיקון לחטא המרגלים, שבכו בכיה של חינם, והבכי של תשעה באב אינו בכי של חינם אלא בכי של תיקון וצער על החורבן הוא חלק מבניינו (עיין בדברי הרב דסלר מכתב מאליהו חלק ב' בעניין זה).
הסבר נוסף מדוע תשעה באב נקרא מועד, על פי מה שחז"ל אמרו במדרשים שביום החורבן נולד המשיח
"אין לה מנחם מכל אוהביה (שם שם /איכה א' ב'/). אמרו אותו היום שנכנסו אויבים לעיר והחריבו בית המקדש, היה חוץ לירושלים יהודי אחד חורש במחרשתו, וראה שהפרה שהיה חורש בה הפילה את עצמה לארץ, ולא היתה רוצה לחרוש, אלא תמיד היתה גרעה [גערה], ראה אותה האיש ונבהל מאד, והיה מכה את הפרה כדי שתחרוש, ולא היתה רוצה, אלא תמיד היתה מפלת עצמה לארץ, והוא מכה אותה תמיד, עד ששמע קול אומר מה לך לפרה הנח אותה, שהיא צועקת על חורבן הבית ועל מקדש שנשרף היום. שמע האיש, מיד קרע את בגדיו, ותלש את שערו וצעק, ונתן אפר על ראשו ובכה ואמר אוי נא לי, אוי נא לי. לאחר ב' או ג' שעות עמדה הפרה על רגליה ורקדה ושמחה, תמה האיש מאד, שמע קול אומר טעון וחרוש כי בשעה זאת נולד משיח, שמע האיש רחץ פניו וקם ושמח הלך לביתו ולקח רצועות ארוכות של משי לתינוקות להעציבם בעריסם, לקחם והלך לירושלים, וכשבא לעיר לקחם ונתנם על זרועותיו, וקרא ברחוב העיר, מי יקנה פרה לבנו או לבתו, שמעה שכינת אם משיח, ואמרה לו לך לבית פלוני, שהרי ילד יולד לה, הלך ונכנס לבית ואמר להם קנה לבנך רצועה, אמרה לו לא אקנה לו, כי הוא נולד יום שנחרב בית המקדש, ארור היום שהוא נולד בו, מיד בא האיש אצל הילד ונשקו על ראשו ונתן לו רצועה, ובקש האם עליו והלך לו לביתו, ובכל שנה ושנה בא לירושלים לראותו. ושם הילד מנחם בן עמיאל, שנה אחת בא לירושלים ונכנס לבית, מיד הרימה אם הילד קולה, ואמרה אין לה מנחם שהרי נגנז, והוא שכתוב אין לה מנחם מכל אוהביה" . (מדרש זוטא - איכה פרשה א )
הולדת המשיח מסמלת את החורבן כמנוף לצמיחה נלמד מהחורבן מדוע חרב בית המקדש ונזהר כדי שבית המקדש השלישי ישאר לנצח, והנה התחילה הספירה לקראת הגאולה העתידית הגמורה ולכן יום זה נקרא מועד.
^ 1. ביאר רש"י :סִלָה - רמס ורפס לשון (ישעיה סב) סולו סולו המסילה
^ 2.מרדכי יעקב ברייש נולד בפולין בשנת תרנ"ו (1896). שימש כרב בכמה קהילות בפולין וגרמניה, ומשנת תרצ"ד, לאחר שברח מן הנאצים, כרב הקהילה החרדית בציריך, עד פטירתו בשנת תשל"ז. בשנת תשי"א יצא לאור החלק הראשון של ספר תשובותיו 'חלקת יעקב', שנתקבל בהערכה רבה. חלק שני נדפס בשנת תשי"ט, וחלק שלישי בשנת תשכ"ו. בשנת תשל"ט לאחר פטירת המחבר הדפיסו בניו את החלק הרביעי.
^ 3.שולחן ערוך יורה דעה סימן רלט סעיף ו
הנשבע על דבר מצוה דרבנן, כגון שלא להדליק נר של חנוכה או שלא לקרוא המגילה, השבועה חלה. וכן אם נשבע לקיים מצוה דרבנן, חייב משום שבועה אם מבטלה. והוא הדין לדבר שהוא מדרש חכמים שאינו מפורש בתורה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
בבא מציעא מבוא למסכת בבא מציעא ועמל תורה
שיעור פתיחת זמן חורף תשפ"ז
הצורך ביראת ה' בלימוד תורה | אדם צריך לפתח בעצמו אהבת תורה | המעלה והזכות שבלימוד תורת ארץ ישראל | יגיעה בתורה | הלכות בין אדם לחבירו במסכת בבא מציעא
