ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- עבודת ה', מצוות ותשובה
- קיום מצוות
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרה"ג יהושע יגל זצ"ל
הדברים נאמרו באוירה שבתית נינוחה, בסבר פנים מאירות ושמחות, (ואכן שיעור זה נקרא בפי אבא ז"ל "כשיחה של ליל שבת" אולי גם משום צניעותו היפה.)
אף שהדברים נאמרו בצורה קלה, כאמור - כשיחה של תלמידי חכמים אבא ז"ל התייחס גם לשיעור זה בכובד ראש, והיה שב ומעיין ביום שישי אחה"צ בדברים שהשמיעם לא פעם, והיה במתח כמו לפני כל שיעור שהיה אמור למסור.
גם כשאמור למסור דברים בצורה קלה לפני ציבור תלמידים בגילים ורמות שונות, נשאר נאמן לדרכו ולא היה מוכן לוותר על אמיתת הדברים ותמיד תמיד היה שקוע בעיון אמיתי וחדש בדברים שעליו למסור.
ה"שיחה של ליל שבת" כללה משא ומתן למדני, בהיר וקצר, - מרכזו: סברא למדנית, מתיישבת על לב כל אדם, סברא מאירה ושמחה. (לימים כשאבא ז"ל ייסרני על שאני מכביד על התלמידים, כינה שיעורים אלו כ"צימוקים" וחזר והפציר בי שאשמח תלמידי במיני "צימוקים" כאלה. אבא ז"ל לא שיער איזה מלאכת מחשבת היא רקיחת אותם צימוקים ולא אמד כמה כוחות הוא עצמו השקיע כדי לרוקחם).
*
הדברים שנערכו כאן הם מתורתו של אבא ז"ל שעסק בהם במסגרת ה"שיחות" שמסר אבא ז"ל בלילי שבת. בדברים להלן, כמו בכל ה"שיחות" גם ב"שיחה" זו – במרכזה סברא מאירת עינים, והבהרה מאלפת מניתוח הלכות שופר.
ומסקנה מרחיקת לכת מעיון בסוגיא בענין מצוות צריכות כוונה
הרב מוטי יגל
*
הרמב"ם בתחילת הלכות שופר פוסק, וז"ל: מצוות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה, שנאמר: יום תרועה יהיה לכם. ושופר שתוקעים בו, בין בראש השנה בין ביובל, הוא קרן הכבשים הכפוף.
א. האחרונים מביאים את דברי הרמב"ם בתשובותיו דהתקיעה אינה אלא יוצרת את החפצא של המצווה - הקול - אך גם התוקע אינו יוצא אלא ע"י שמיעת הקול, והרמב"ם מדמה את התקיעה והשמיעה לבניית סוכה ולישיבה בה.
כן מוכח גם מהמשנה ר"ה כז: ד"התוקע לתוך הבור אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא" דגם התוקע אינו יוצא אלא בשמיעתו; וכן נוקטים רוב הפוסקים, וראייתם מנוסח הברכה דאנו מברכים לשמוע קול שופר. הני רבוותא דפליגי סברי דנוסח הברכה הוא לתקוע בשופר, ואע"פ שמהמשנה מוכח דבעינן גם שמיעה אך התקיעה עיקר.
ב. האחרונים מקשים לשיטת הרמב"ם וסיעתו, דאם יוצאים בשמיעה בלבד יקשה מהא דשנינו דמי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתם, והרי השומע אינו זקוק כלל לחיובו של התוקע דהא יוצא ע"י שמיעתו, עיין בשאגת אריה, סי' ו', דהקשה מהא דחשו"ק אינם מוציאין. ואפשר לתרץ דמ"מ בעינן שמיעת קול שופר של חיוב. אך אכתי קשה מהא דאמרינן עד שיתכוון תוקע ושומע, ולמה בעינן כוונתו של התוקע ולמה לא יצא השומע בשמיעת קול שופר של מצווה.
בנוסח אחר מקשים האחרונים על מה דהרמב"ם מדמה את התקיעה ליצירת החפצא של המצווה דומה לבנית סוכה, א"כ למה חשו"ק אינם מוציאין אחרים בתקיעתם, והרי בסוכה שנינו (סוכה ח:) סוכת גנב"ך רקב"ש כשרה. פירוש סוכת גויים, סוכת נשים, סוכת בהמה וכו' היינו, דכל סוכה שנבנתה לשם שמושי סוכה כשרה אף שנעשית ע"י מי שאינו חייב בה, ואפי' ע"י גוי כשרה. ואילו התקיעה אינה אלא יצירת החפצא של המצוה כמו בסוכה, מדוע לא די, בכל תקיעה שתהיה ובלבד שתעשה לשם השמעת קול שופר, ואפי' ע"י מי שאינו בר חיובא ואפי' ע"י גוי. - עיין בספר יום תרועה על ר"ה כ"ט ע"ב.
לישוב הדברים יש להבחין בין מציאות הסוכה למציאות השופר סוכה משנעשתה, מציאותה מפרשתה, הסוכה בעלת משמעות קבועה וידועה. מה שאין לומר כן על קול שופר הנשמע, הקול כשלעצמו אין לו שום משמעות אלא אותה שיוצקים לתוכו, כתרועת נצחון, כתרועת מלחמה, ופעמים קול נסיגה ואסיפה, ואם הוא קול של מחנה זה או אחר. ופשוט א"כ שצריך קול שופר הבא ממחנה ישראל דוקא, ואין טעם לקיים מצוה בשמיעת קול תרועת עכו"ם, - שאין כח בשמיעה ליצוק תוכן לקול, ועל כן צריך לשמוע קול מצוה דייקא.
[ואשר על כן מצוה בתוקע יר"ש, ולו יכון השומע כל כונה נכונה וכי יוכל לתקן תקיעה שנעשתה בכוונה זרה, או דרך קלות ראש, ונמצא א"כ כוונת שניהם השומע והמשמיע מצטרפים להועיל לכוונת המצוה, והשופר של איל, הכפוף (המסמל כפיפות והכנעה) או הפשוט (המסמל תום ונשיאת עינים לשמים) מטביע חותם על הקול היוצא]
נמצא א"כ חידוש דבר שאף למה שנקטינן דהמצוה בשמיעה, התוקע שותף במעשה המצוה דמכוחו חשיב קול של מצוה, וגם יכול וצריך לייחד הקול למצוות השומע דייקא, ואין השומע יוצא בשמיעת קול שופר אלא לכשנתכוון אליו דוקא.
למתבאר מובן שפיר לשון המשנה כ"ט - חש"ו אין מוציאין את הרבים ידי חובתם. אף דמצוה בשמיעה גם התוקע שותף בעיקר מעשה המצוה. 1
*
אך שעדיין צריך עיון, לעולה מסוגית הגמ' ר"ה כח:-כט. שהדין שצריך כוונת משמיע להוציא ידי חובה את השומע, תלוי במחלוקת אם מצוות צריכות כוונה, וזה ודאי צ"ע, הרי סו"ס עושה המצוה הוא השומע, ואף שנתבאר שהתוקע שותף בעיקר מעשה המצוה, אבל קיום המצוה אינו אלא ע"י השומע בלבד מה מקום א"כ להלכה של מצוות צריכות כוונה אצל התוקע.
ואשר יש ללמד מזה, דמצוות צריכות כוונה אינו משום האדם מקיים המצוה שיקדש עצמו לעשית המצוה, אלא כדי שיקדש את המעשה לייחדו להחל עליו שם מעשה מצוה, כעין דין לשמה האמור בקרבנות, ס"ת תפילין ומזוזות, גט אשה וכדומה - כדי שתהה הישיבה בסוכה ישיבה דמצוה, וכדי ששמיעת קול השופר תהיה שמיעה של מצוה.
ומעתה י"ל דאלו בישיבת הסוכה כשמתכוון לישיבת מצוה סגי להחשיבה לישיבת מצוה. אבל בשמיעת קול שופר גם אם ישמע לשם מצוה, לא יחל על הקול ששמע שמיעת קול מצוה, וכמבואר שורשי הדבר לעיל, ולזה מועיל כוונת התוקע הבר חיובא להחשיב הקול היוצא על ידו ולייחדו לקול של מצוה של השומע, וכששומע לשם מצוה נמצא שם פועל של מצוה על שמיעתו.
[גם במוציא חברו בברכתו שהוא מדין שומע כעונה נפסק בשו"ע או"ח רי"ג ס"ג, שאין השומע יוצא ידי חובתו עד שנתכוון לצאת בה ידי חובה, והמברך נתכוין ג"כ להוציאו ידי חובתו. מקור הדין בב"י, עי"ש, ומשום מצוות צריכות כוונה. [האחרונים, פרמ"ג וברע"א שם, ועי' משנ"ב סימן ס' ס"ק י' ובביה"ל שם בד"ה וכן הלכה, ובביה"ל סימן רע"ג ד"ה וכגון שנתכון, דמשמע א"כ דעת השו"ע להכריע מצוות צריכות כוונה גם במצוות דרבנן, עי"ש, ודלא כמ"א].
נמצא, דלא סגי בכוונת מקיים המצוה להתכוון למצוה, אלא גם המוציא צריך לכוין למצוות השומע דייקא. וכנ"ל דהכוונה במצוה אין פעולתה באדם מקיים המצוה, אך שנצרכת כדי לייחד המעשה לשם מעשה מצוה, וכמבואר, כעין דין לשמה בקורבנות וכו', ולכן צריך גם כוונת המוציא לייחד הברכה למצוה של פלוני, דכוונת השומע לשם מצוה אין בה כדי לקבוע את הברכה כמעשה מצוה שלו, וצריך לכן את שותפות המשמיע לכך].
*
אמר הכותב: חידוש זה שנתבאר - בהלכה דמצוות צריכות כוונה - שהוא לייחד המעשה למעשה מצוה כעין דין "לשמה" האמור במקומו, אפשר לראותו מפורש בחידוש דין שחידש בעל "שאגת-אריה" בספר טו"א ר"ה כט., וכדלהלן.
ידועה הלכה שנאמרה בזבחים, דסתמא לשמן קאי. והיינו אף דמצוה בזבחים שישחטו לשמן, ואם שחטן שלא לשמן לא עלו לבעלים לשם חובה, מיהא מהא דאמרו אם שחטן שלא לשמן וכו' משמע הא סתמן לשמן קאי, כמבואר בגמ' ריש זבחים. היינו כיון שחל על הבהמה קדושת קרבן כדינה, כל עבודה הנעשית בה אף שלא ייחד לשם אותו הקרבן, מתקיים בו שפיר הלכה ד"לשמה" מאחר ששמו עליו כל מעשה שנעשה בו נמשך אחר ייחודו הראשון, ולא נעקר מה"לשמה" אלא כשעושה בפרוש לשם קרבן אחר.
מחדש הטו"א להעתיק דין זה דסתמן לשמן גם במצוות. ומעלה לדינא, באוכל בשר קדשים או בשר קרבן פסח, יצא ידי חובתו, אף שאכלו בלא כוונת מצוה כלל (וגם לא בנסיבות המצביעות על מעשה מצוה). לפי שבשר הקדשים הוא דבר מסוים העומד למצוותו, ואפי' במינו א"א לקיים המצוה אלא בו, עי"ש, אמרינן בו למצוותן קאי, דומיא שחיטת קדשים, שעלו למצוותן אף ששחטן סתמא, דסתמא לשמן הם עומדים.
מצאנו א"כ בטו"א תפיסה זו דמצוות צריכות כוונה אינה הלכה באדם העושה ומצד ענינו בחובת עבודת ה', אלא תנאי במעשה המצוה להחל בו שם מעשה מצוה כדין לשמה בקרבן.
ואף שודאי ראוי ונכון והוא ממטרות המצוה, שאדם יקדש עצמו בעשית המצוה לעשות רצון ה' ללכת בדרכיו לקיים התורה ואורחותיה, אך אינו ענין להלכה דמצוות צריכות כוונה.
^ 1.כד נדייק, גם בסוכה אף דאין צריך שתעשה לשם מצוה, וכדנתבאר שהמצוה היא לישב בסוכה ולא בבית והרי יושב בסוכה, ולכן אף שנעשה ע"י גוי כשרה, אך אותם סוכות שאינם עשויות לצל ולדירה וכגון שמסכך ע"ג פירות שלא יבואו צפורים לנקר או שמסכך לצניעות, אכן אינם מכונות בשם סוכה ופסולות כיון שהמצוה לישב בסוכה שנעשתה לצל דוקא אך בכוונה זו סגי וכנ"ל שהרי סוכה לפניך שנעשתה לחסות בצילתה, אך בקול שופר לא די להשמיע קול שופר, דקול כשלעצמו אינו מלמד כלום על משמעותו, וכנ"ל, וע"כ צריך לייחדו לקול של מצוה דייקא.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
