^ 1 . יש לדעת שככלל אדם מחויב להוציא עד מעשר מממונו כדי לקיים מצוות עשה, ולכל היותר עד חומש. אולם כדי שלא לעבור על לא תעשה, יתן את כל ממונו, כמבואר ברמ"א או"ח תרנ"ו. ולכאורה לפי זה צריך לתת את כל ממונו כדי שלא לעבור על "לא תעמוד על דם רעך". אלא ש"לא תעמוד" הוא לאו שאין בו מעשה, ויש בזה מחלוקת. לדעת הריב"ש שפ"ז גם כדי לא לעבור על לאו שאין בו מעשה צריכים לתת את כל הרכוש, ואילו לחוות יאיר קל"ט, דין לאו שאין בו מעשה כדין מצוות עשה, שעד חומש יכול אדם להוציא ולא יותר. אולם להלכה דעת רוב הפוסקים כריב"ש כפי שכתב בשדי חמד מערכת ל' סי' ק"ז.
מן הראוי להוסיף כאן, שבתשובות חתם סופר חו"מ סו"ס קע"ז, באר כיצד תיתכן סברה שאין פודים שבויים ביותר מכדי דמיהם כדי שלא לגרום דוחק לציבור. הרי לכאורה למען הצלת נפשות, יש לתת הכל. ותרץ שבזמן שאומות העולם תקיפות על 'שונאי ישראל', גם דוחק הציבור נחשב כפיקוח נפש. משום שפעמים רבות נאלצנו לקנות את חיינו בכסף, ואם הציבור יתרושש, יתכן שתגיע גזרה לישראל, ולא יהיה ביד הקהל כספים כדי לבטלה. וכתב בשבט הלוי שכיום ב"ה אין חשש כזה, ואין להשתמש בסברה זו. ולענ"ד ניתן להשתמש בסברה זו לגבי המצב הכלכלי הכללי, שלא יתכן להטיל מיסים גבוהים מידי אפילו לצורך הצלת נפשות בבתי חולים. משום שאם הכלכלה הכללית תיפגע, סופו שלא יהיה ביד המדינה כסף להמשיך בפיתוח, ותלותנו באומות העולם תגבר, ולא נוכל להתמודד עם בעיות הביטחון כראוי, וצ"ע.
^ 2 . כעין זה כתב הרדב"ז (ח"ג תרכ"ז, ובחדשות אלף נ"ב), שאם שליט אכזר אמר לישראל, או שתיתן לי לקצוץ לך יד או שאהרוג את חברך, למרות מצוות "לא תעמוד על דם רעך", ולמרות שקיצוץ היד לא יגרום למותו, אין היהודי חייב להסכים שיקצצו את ידו כדי להציל את חברו. ומביא שם כמה סברות, ולבסוף אומר: ועוד, כתוב: "דרכיה דרכי נועם", וצריך שמשפטי התורה יהיו מסכימים על השכל והסברא, ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עיניו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חברו, הלכך זו מידת חסידות, לנדב אחד מאיבריו למען חברו, אבל אין בזה חובה.