ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- קידושין
- שיעורים במסכת קידושין
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
קידושין דף מא ע"א
הראשונים והאחרונים עמדו על השאלה באלו מצוות מועיל למנות שליח ובאלו מצוות לא שייך למנות שליח. כמובן, היה ברור לכולם שישנן מצוות כמו תפילין וישיבה בסוכה שלא שייכת בהן שליחות. היה מקום לחלק ששליחות שייכת רק בקניינים וחלויות, ולפי זה אין חידוש מיוחד במצוות שהן יכולות להיעשות על ידי שליח, אלא שכל מצווה שעניינה הוא הקנאה וכד' ממילא היא יכולה להיעשות על ידי שליח כי בהקנאה ניתן לעשות שליח, ולכן שליח מועיל בקידושין, גירושין, הפרשת תרומות ומעשרות וכד'. אולם מצאנו בסוגייתנו שאחד המקורות שמביאה הגמרא (מא ע"ב) לדין שליחות הוא משחיטת הפסח, והרי שם לא מדובר בקניין ובכל זאת מועילה שליחות, ואם כן עלינו לחפש הגדרות אחרות, אימתי מועילה שליחות ואימתי לא.
מועיל במצוות שמטרתן בתוצאה ולא באלו שמטרתן במעשה
המהר"ח אור זרוע (סימן קכח) שואל שאלה זו: "מאי שנא הפרשת חלה שיכול לקיים מצותו על ידי שליח מכל המצות תפילין וציצית סוכה ולולב ואכילת מצה?" ומשיב: "ושמא שחיטה והפרשת חלה אין מצוותן אלא שתתקן העיסה מדכתיב גבי תרומה גם אתם אשמעינן שעיקר מצותה רק לתקן העיסה וליתן חלה לכהן. וכן שישחט הנשחט וכן קידושין עיקר המצוה שתהא לו אשה מקודשת. וכן בגירושין ובהפרשת תרומה ושחיטת קדשים ובקביעת מזוזה ועשיית מעקה. אבל בתפילין וציצית ואכילת מצה וסוכה ולולב אין שייך שליחות".
כלומר, החילוק הוא בין מצוות שעיקרן ותכליתן הוא בתוצאה כמו עשיית מעקה, שוודאי מטרת המצווה היא התוצאה שהגג יהיה מוגן ואף אחד לא יפול, וכן בקידושין התכלית היא שתהיה מקודשת לו, ולכן בהן מועילה שליחות, לבין מצוות שעיקרן הוא עצם המעשה, ולכן בהן צריך שדווקא המצווה יעשה את המעשה ולא שליחו . וכן מבארו הקובץ שיעורים (כתובות אות רנג) שהביא את דבריו . בשני הסוגים המצווה היא בפעולה אך ההבדל ביניהם הוא אם המטרה בעצם הפעולה או בתוצאה הבאה בעקבות הפעולה. הטעם בחילוק זה מובן, שכן במצוות שמטרתן היא בתוצאה לא אכפת לנו מי יעשה אלא העיקר שייעשה.
נחדד את החילוק. לכאורה יש לשאול: גם לגבי ציצית, תפילין וסוכה המטרה אינה בפעולת לבישת הציצית, הנחת התפילין והכניסה לסוכה, אלא בתוצאה שהאדם יהיה לבוש בציצית, עטור בתפילין ויישב בתוך הסוכה. יש להשיב על כך שכאן גדר מעשה המצווה הוא בתוצאה (ישיבה בסוכה) ולא בפעולה (כניסה לסוכה) שהיא רק ההכנה למצווה, ואם כן גם כאן מטרת המצווה היא במעשה המצווה עצמו ולא בתוצאה כלשהי הבאה בעקבותיו. אמנם כאן המצווה היא על המצב הפסיבי, אך סוף סוף מצב זה הוא מעשה המצווה ולא תוצאה הבאה בעקבות המצווה. שונה הדבר מהפרשת חלה ומעשרות וכן משחיטה, שהם מעשי מצווה המכשירים תוצאה שבאה בעקבותיהם – לאחר השחיטה הבהמה תהיה ראויה למאכל או להקרבה.
מועיל במצוות על פעולות ולא במצוות שעל הגוף
התוס' רי"ד (קידושין מב ע"ב ד"ה שאני) מביא גם הוא שאלה זו: "יש מקשים אם כן לכל דבר מצוה יועיל השליח ויאמר אדם לחבירו שב בסוכה עבורי הנח תפילין עבורי". ומשיב: "ולאו מלתא היא, שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו האיך יפטור הוא על ידי שלוחו והוא לא יעשה כלום, ודאי בגירושין וקידושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח, שכותב בגט אנא פלוני פטרית פלונית, וכן נמי האשה למי היא מקודשת כי אם לו, וכן בתרומה הוא נותן התרומה מפירותיו, וכן בפסח הוא אוכל ועל שמו ישחט ויזרק הדם, אבל בסוכה הכי נמי יכול לומר לשלוחו עשה לי סוכה והוא יושב בה, אבל אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום וכן ציצית וכל המצות". יש לעיין בכוונתו, ונחלקו בכך האחרונים.
מתחילת דבריו משמע שהחילוק הוא בין מצווה שעל גופו לבין מצווה שאינה על גופו אלא על פעולה של גופו, ואכן כך הבין בדבריו החתם סופר (ח"א או"ח רא), שהחילוק הוא בין מצוות שעל גופו למצוות שעושה בגופו, ונראה שכוונתו כהגדרתנו. בתפילין המצווה היא שיהיו מונחות על ראשו ועל זרועו, ולכן לא מועיל שיונחו על גופו של השליח, וכן בסוכה המצווה היא שגופו ישב בסוכה. לעומת זאת בשחיטה ומילה המצווה היא שיישחט ושיהיה נימול, ולכן אף שהתורה הטילה את מצוות השחיטה על הבעלים ואת מצוות המילה על האב ניתן לעשות על כך שליח.
לגבי מצוות תפילין מחודש בדברי החתם סופר שיש שני חלקים במצווה, גם פעולת ההנחה וגם שיונחו על גופו, ולכן כותב שניתן למנות שליח שיקשור על זרועו , וכמו במילה שהמצווה כוללת גם מצווה על הגוף של הנימול וגם על פעולת המילה (שהיא מוטלת על האב, ואם הנימול גדול היא מוטלת על הנימול עצמו). לאור זאת עולה השאלה מדוע לא ניתן לעשות שליח על תפילה וברכות, הרי לכאורה המצווה היא על הפעולה. החתם סופר מתייחס לכך וכותב שגם בתפילה המצווה היא על עקימת שפתיו, כלומר, על גופו.
הקצות בסימן קפב (ס"ק א) למד מדברי הרא"ש כדרכו של החתם סופר בתוס' רי"ד וכתב ששליחות שייכת רק בעשייה ולא בדברים שהן "ממילא" ללא עשייה, ונראה שדבריו כדברי החתם סופר . וגם הוא מסביר שאם שליח קושר תפילין הרי זה כאילו המשלח קשר אך אם השליח קשר על גוף עצמו אין זה כאילו נקשרו על גוף המשלח .
כאמור, מקורו הוא מפירוש הרא"ש. בגמרא בנדרים עב ע"ב נחלקו האמוראים אם בעל יכול למנות שליח שכל פעם יפר את נדרי אשתו או שמהפסוק "אישה יפרנו" יש ללמוד גזירת כתוב שרק הבעל עצמו יכול. הגמרא מקשה על כך כיצד יכול להפר הרי הבעל לא שמע את אשתו נודרת והוא יכול להפר רק "ביום שמעו", ומשיבה שמדובר שהבעל אומר לשליח שיפר כל פעם כשהבעל ישמע. בפירוש הרא"ש (ד"ה והא לא שמיע ליה) מדייק מגמרא זו שלגבי השמיעה לא מועילה שליחות ולכן שמיעת השליח לא מועילה שייחשב כאילו הבעל שמע, ומנמק שלא מועילה בכך שליחות משום "דבמידי דממילא לא שייך מנוי שליחות".
האור שמח (שלוחין ושותפין א, א) הקשה על פירושו מאכילת פסח ואכילת מצה, שהן לכאורה מצוות על הפעולה ולא על גופו ובכל זאת לא מועילה בהן שליחות, ואם נתרץ שגם שם המצווה היא על גופו, שפיו יאכל, נתקשה מדוע כשעסקנו בקידושין מג ע"א בשיטת שמאי הזקן שיש שליחות לדבר עבירה ובא רבא לסייג שבשולח את חברו לאכול מאכלות אסורות כגון חלב מודה שמאי שהמשלח פטור, נימק רבא שלא מצאנו זה נהנה וזה מתחייב, והרי אם במצוות אכילה המצווה היא על גופו הוא הדין באיסורי אכילה, והיה לרבא לחלק בפשטות שהאיסור הוא על גופו ולכן לא שייך בכך שליחות.
החתם סופר אכן מדייק מהגמרא בדף מג ע"א לגבי איסור חלב שהאיסור הוא בפעולה ולא בגוף, אך אינו עומד על הקושי שלפי זה לכאורה גם אכילת מצה זו מצווה בפעולה ולכאורה יועיל שליח, ודחוק לומר שמחלק בין מצוות אכילה לאיסורי אכילה, וצריך עיון.
מועיל רק במצוות שנותר למשלח חלק בעשייתן
אולם את דעת התוס' רי"ד הבין הקצות באופן שונה, כמבואר בדבריו בסימן קפב, ומפורש יותר בסימן שפב (ס"ק ב). הוא רואה כעיקר את המשך דברי התוס' רי"ד "האיך יפטור הוא על ידי שלוחו והוא לא יעשה כלום, ודאי בגירושין וקידושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח... וכן בתרומה הוא נותן התרומה מפירותיו, וכן בפסח הוא אוכל ועל שמו ישחט ויזרק הדם, אבל בסוכה הכי נמי יכול לומר לשלוחו עשה לי סוכה והוא יושב בה, אבל אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום וכן ציצית וכל המצות". מבואר שעיקר החילוק הוא אם נותר למשלח חלק בעשיית המצווה או שאינו עושה כלום. ואכן נראה יותר מלשון התוס' רי"ד כהבנת הקצות, ותחילת דבריו "המצווה שחייבו המקום לעשות בגופו" הם רק ביאור לכך שהוא לא עושה כלום במצווה, שכן הואיל והמצווה היא בעצם המעשה ולא בתוצאה היוצאת ממנה, נמצא שאם השליח יעשה את המעשה לא נותרה למשלח שום שותפות בעשיית המצווה .
על פי זה כתב הקצות שאפשר לעשות שליח לקביעת מזוזה הואיל והוא ידור בבית עם המזוזה, ומאידך לא ניתן לעשות שליח לכיסוי הדם ולמילת הבן כי בכך לא נותר למשלח שום חלק בעשייה. דבריו אלו לא עולים בקנה אחד עם חילוקו בסימן קפב, כי לפי החילוק בין "מידי דעשייה" ל"מידי דממילא" ניתן לעשות שליח לכיסוי הדם ולמילת הבן, שהרי אלו פעולות, וכבר העירו האחרונים על הסתירה, כי בסימן שפב משמע שמקבל את חילוקו של התוס' רי"ד כפי שמבארו שם, ולא הולך כדרכו בסימן קפב, ששם דחה את חילוק התוס' רי"ד והקשה מכך שצריך פסוק ללמד שאין שליח לדבר עבירה ברוצח, והרי שם אין למשלח חלק, ואם כן כלל לא שייך בכך שליחות ואין צורך בפסוק .
הסברא בחילוק זה, כפי שמשמע מדברי התוס' רי"ד, היא שאם לא נותר שום חלק למשלח אין סיבה שנתייחס למצווה כאילו נעשתה על ידי המשלח, אלא השליח עשאה בעצמו. לא יתכן שהוא לא יעשה שום דבר במצווה וייחשב כמי שקיימה. לדוגמא, אם שליח כיסה את הדם, הרי שהוא עשה בעצמו מצווה שלימה, ואין סיבה שנייחסה לאדם אחר רק בגלל שהאחר ביקש ממנו לעשות זאת. האור שמח (שלוחין ושותפין א, א) הוסיף בכך ביאור, שהמכוון של התורה הוא שכל אחד מישראל יעשה את המצווה .
התוס' רי"ד כותב שבשחיטת פסח ניתן לעשות שליח משום שהוא אוכלו ולשמו יישחט. יש לעיין בדבריו, הרי מצוות השחיטה והאכילה הן מצוות נפרדות , ואם כן מה בכך שהוא אוכל, ואולי משום שעיקר מטרת הבאת הפסח היא לצורך האכילה, הרי זה מועיל למרות שאלו מצוות נפרדות, ונראה שמשום הדוחק אכן הוסיף רי"ד נימוק נוסף – שלשמו נשחט. אך גם זה לא מובן שהרי נוכל לומר כך גם לגבי תפילין, שהונחו לשמו ובעבורו. ונראה שהחילוק הוא שבשחיטה נעשית תוצאה הלכתית בממונו. השחיטה מכשירה את הפסח ששייך לו להקרבה, ולכן יש לו קשר ושותפות במצווה כמו כשמקדשים עבורו אשה, אך בתפילין ההנחה לא מכשירה ולא פועלת שום דבר בתפילין. נמצא, ששליחות שייכת רק במצוות שיש בהן גם תוצאה מסויימת הבאה בעקבות המעשה, ותוצאה זו שייכת למשלח (כגון בקידושין) או שנעשית בממונו (מעבר לתוצאה של עצם קיום המצווה, שהיא קיימת ושייכת למשלח בכל המצוות, אם נאמר ששליחות מועילה בהן. כגון, אם מניח תפילין הרי שהוציא ידי חובה את המשלח במצוות תפילין, וכן בכיסוי הדם, השליח פטר את השוחט והוציאו ידי חובה). בשונה מדעת המהר"ח אור זרוע, שדי בכך שמטרת המצווה בתוצאה, לדעת רי"ד צריך שהתוצאה תהיה שייכת וקשורה למשלח. נפקא מינה מכך לכיסוי הדם, שאמנם עיקר המטרה הוא בתוצאה שהדם יהיה מכוסה, אך תוצאה זו אינה מיוחסת למשלח.
נפקא מינות בין שלושת הגדרים במצוות שונות
מצוות מילה
פולמוס גדול קיים בפוסקים סביב שאלת השליחות במצוות האב למול את בנו. האור זרוע (סימן קז) כתב שאסור לאב היודע למול לעשות שליח למול את בנו, והדרכי משה (יו"ד רסד ס"ק א) תמה מדוע הרי שלוחו של אדם כמותו. התבואות שור (סי' כח ס"ק יד) יישב שאכן השליחות מועילה אלא שאסור מטעם מצווה בו יותר מבשלוחו, וזאת על פי שיטתו ש'מצווה בו יותר מבשלוחו' אינו רק הידור אלא איסור . אך הקצות (שפב ס"ק ב) ביאר את דברי האור זרוע כפשוטם שלא מועילה שליחות ונימקם על פי דברי התוס' רי"ד שהובאו למעלה, ששליחות מועילה רק במצוות שנותר חלק גם למשלח, ולפי זה במילה הואיל והמוהל עושה את כל המצווה ולא נותר לאב שום דבר לא מועילה בכך שליחות.
בדרכו של הקצות הלך גם הש"ך (חו"מ שפב ס"ק ב), ושניהם דייקו זאת מדברי הרא"ש בחולין (ו, ח). הרא"ש מביא מעשה באחד שאמר למוהל שימול את בנו וקדם אחר ומלו, ותבע המוהל מן השני עשרה זהובים. רבנו תם פסק שפטור בגלל שבזמן הזה לא דנים מכח 'שליחותייהו קעבדינן' אלא בדברים שיש בהם חסרון כיס, ועוד שבגלל שהמוהל היה שם בשעת המילה וענה אמן גדול העונה אמן יותר מן המברך ואם כן הוא לא הפסידו . הרא"ש עצמו השיג על כך וכתב שבלאו הכי יש לפוטרו כי המצווה מוטלת על האב ולא על המוהל, ואם כן רק החוטף מהאב חייב ולא החוטף מהמוהל.
יש לשאול על דברי הרא"ש, מדוע במעשה ההוא החוטף לא חייב עשרה זהובים לאב. אפשר להשיב שאכן חייב אלא שבמעשה ההוא האב לא תבעו, אך הש"ך והקצות כנראה הבינו שתירוץ זה לא מסתבר, ולכן דייקו מהרא"ש שכאשר האב ממנה מוהל למול את בנו, האב לא מקיים בכך את המצווה, ולכן החוטף לא חטף ממנו, כי בין כה וכה הוא לא התכוון למול בעצמו. רואים מכך שבמילת הבן לא אומרים ששלוחו כמותו ולכן לא נחשב שהאב מקיים את המצווה. המנחת אשר (סימן נ ס"ק ב) דוחה את ההוכחה ומחדש שגם אם שליחות מועילה לעצם המצווה, ונחשב שהאב קיימה, מכל מקום לגבי שכר המצווה וסגולתה לא שייך שליחות, ולכן במעלת המצווה לעולם זוכה העושה בפועל ולא המשלח. מכיוון שכך, אי אפשר לחייב את החוטף לשלם לאב, כי התשלום הוא על שכר המצווה שגזל ממנו.
והנה יש להתבונן בדין שליחות במילה לאור שלושת הגדרים השונים שראינו למעלה. הקצות כאן (שפב) הולך בדרכו של התוס' רי"ד על פי הדרך בה פירשו, ששליחות שייכת רק במצוות בהן נותר חלק גם למשלח, ולפי זה אכן שליחות לא תועיל. יש להעיר, שבנימול גדול שכבר הוא המצווה ולא אביו אכן יוכל למנות שליח כי יש לו חלק במצווה, ודווקא לאב שאין המילה נעשית בגופו אין חלק אלא בפעולת המילה ואם ישלח אחר תחתיו לא יוותר לו שום חלק.
לפי החילוק בין מצוות שעל גופו למצוות על מעשים ופעולות שליחות צריכה להועיל גם במילה, וכבר הערנו שבדרך זו צעד הקצות בסימן קפב, ודבריו לכאורה סותרים לדבריו בסימן שפב. אם נקבל את דיוקם של הש"ך והקצות ברא"ש לכאורה זו גם סתירה בדברי הרא"ש שכאן סובר שלא מועילה שליחות במילת הבן ואילו לגבי הפרת נדרי האשה חילק בין דבר שיש בו מעשה לדבר הנעשה ממילא. אך באמת אין כאן סתירה, כי הרא"ש רק ביאר שם מדוע לא ניתן לעשות שליחות על שמיעת הנדר, ושמיעה זו כלל אינה קשורה למצוות ולא שייך בה חילוקו של התוס' רי"ד בין מקרה שיש למשלח חלק במצווה לבין מקרה שאין, אך יתכן מאוד שמעבר לתנאי שכתב שם שלא שייכת שליחות אלא בפעולות ולא בדברים הנעשים ממילא, מודה גם לתוס' רי"ד שלגבי מצוות גם לא מועילה שליחות אלא במקרה שיש למשלח חלק במצווה.
גם לפי החילוק בין מצוות שעיקרן בתוצאה למצוות שעיקרן בפעולה שליחות צריכה להועיל במילה, שכן עיקרה בתוצאה, ואכן המהר"ח אור זרוע שהלך בדרך זו כתב בפירוש ששליחות מועילה במילה.
כיסוי הדם
לפי חילוק המהר"ח אור זרוע – תועיל שליחות, הואיל וכוונת המצווה היא לתוצאה שהדם יהיה מכוסה. לפי חילוק הרא"ש והקצות וכן החתם סופר בדעת רי"ד – תועיל שליחות, הואיל והמצווה היא בפעולה ולא בגוף. לפי חילוק רי"ד ע"פ הקצות – לא תועיל שליחות, הואיל ואין למשלח שותפות בעשיית המצווה.
שליחות בעבירות
רציחה
הלכה פסוקה היא בדף מב ע"ב כי אין שליח לדבר עבירה מלבד שלושה עניינים שלגביהם יש גזירת כתוב מיוחדת שיש, והם: מעילה, שליחות יד וטביחה ומכירה. ולדעת שמאי הזקן (מג ע"א) האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש חייב, ונאמרו כמה הסברים בשיטתו ולפי הסבר רבא לדעתו אכן יש שליח לדבר עבירה. משמע שעקרונית שייכת שליחות גם ברציחה וגם החולקים על שמאי הזקן לא חלקו אלא משום שאין שליח לדבר עבירה, ויש לבחון זאת לאור שלושת ההגדרות שהבאנו.
לפי דרכו של התוס' רי"ד כפי שביארו הקצות, ששליחות שייכת רק במצוות בהן נותר חלק גם למשלח, ברציחה השליח עושה את הכל, ולפי זה קשה כיצד שייכת בכך שליחות, ואכן מכח קושיא זו דחה הקצות בסימן קפב את שיטת רי"ד.
לעומת זאת לפי החילוק בין מצוות שמטרתן בתוצאה למצוות שמטרתן במעשה המצווה לא קשה כי ברציחה האיסור הוא מחמת התוצאה. ואכן הקובץ שיעורים (כתובות אות רנג) שהלך בדרכו של המהר"ח אור זרוע, שהחילוק הוא בין מצוות שעיקרן בתוצאה למצוות שעיקרן בפעולה, ביאר לאור זאת את הצורך בפסוק ללמדנו שאין שליחות ברציחה, וכתב שרק במקומות שהעבירה היא בתוצאה נצרך החידוש שאין שליח לדבר עבירה.
כמו כן לפי החילוק בין מצוות שעל גופו למצוות על מעשים ופעולות לא קשה כי רציחה זו פעולה ואם כן שליחות צריכה להועיל גם בה, ואכן החתם סופר (ח"א או"ח רא) שביאר את התוס' רי"ד שהחילוק הוא בין מצוות שעל גופו למצוות על מעשים, כתב שכך יש לחלק גם לגבי עבירות – לולא הדין שאין שליח לדבר עבירה – שעבירות שהן בגופו לא שייך בהן שליחות כגון איסורי שבת שבהן לא הקפידה התורה על עצם המלאכה (ולכן אין שבות בכלים) אלא שגופו לא יעשה את המלאכה, ואילו עבירות שעל גופו שייכת בהן שליחות, והוסיף שבאיסורי אכילה האיסור הוא על פעולת האכילה ולכן נזקק רבא לחלק ששם שמאי הזקן מודה בגלל שלא יתכן שזה נהנה וזה מתחייב. הוא לא מתייחס בפירוש לרציחה, אך גם שאלה זו מתיישבת לאור דבריו.
אכילת חלב וערווה
בהמשך הסוגיא שם אומר רבא שאפילו לשמאי הזקן שיש שליח לדבר עבירה, מודה במשלח לבעול את הערווה או לאכול את החלב שאין שליח, לפי שלא מצינו שזה נהנה וזה מתחייב. משמע שלולא טעם ייחודי זה כן שייכים בכך גדרי שליחות.
לפי הבנת הקצות ברי"ד קשה, שהרי החילוק הוא אם יש למשלח שותפות וכאן אין לו שותפות, אך כבר הקשה עליו הקצות גם משליחות לרצוח ואם כן גם קושיא זו מדיני אין שליח לדבר עבירה מצטרפת לקושיא הקודמת.
אולם לכאורה מדין זה קשה גם על שיטת הקצות עצמו, שהחילוק הוא בין פעולה לגוף, שהרי איסור האכילה הוא על הגוף. החתם סופר (ד"ה וכן לענין) שגם כן הלך בדרך זו אכן מתייחס לקושיא זו ומתרץ שהאיסור הוא אכן על פעולת האכילה ולא על הגוף, ולכאורה הדבר תמוה, כי אם כן נאמר גם שמצוות האכילה כגון אכילת מצה הן על הפעולה ולא על הגוף, ולפי זה לכאורה צריכה להואיל שליחות באכילת מצה, ואכן מכח קושיא זו דחה האור שמח את דרכו של הקצות. העונג יום טוב (סימן קיג) מיישב שכוונת הגמרא "לא מצינו שזה נהנה וזה מתחייב" אינה דווקא מצד ההנאה, אלא כוונתה לחילוק רי"ד, שהואיל והאיסור הוא על הגוף ונעשה בגופו של השליח לא שייכים כאן גדרי שליחות.
כמו כן קשה לפי דרכו של המהר"ח אור זרוע, שהחילוק הוא בין מצוות שתכליתן במעשה המצווה למצוות שתכליתן בתוצאה, שהרי גם בחלב וערווה מטרת האיסור הוא בעצם המעשה ואם כן לא שייך שליחות, וכאן לא ניתן לתרץ כעונג יום טוב. נצטרך לתרץ את שיטתו כדברי הנתיבות שיובאו לקמן.
האם יש להשוות בין גדרי שליחות במצוות לגדרים בעבירות?
ראינו עד כה, שהקצות, החתם סופר והקובץ שיעורים הבינו שיש לדמות את גדרי שליחות בעבירות לגדרים במצוות ולכן דנו, השוו, הקשו ועמלו לתרץ אימתי נזקק הפסוק ללמדנו שאין שליח לדבר עבירה ואימתי לא.
בדרך אחרת הולך הנתיבות (קפב ס"ק א) ובעקבותיו המנחת אשר (סי' נ ס"ק ט). הנתיבות כותב שלגבי העניינים שכן נתרבה בהם שליח לדבר עבירה, כגון מעילה ושליחות יד, הואיל ולא נלמדו מתרומה וכד' בהן יש דרשה "אתם גם אתם" – שיהיה השליח כמו המשלח אלא מפסוקים אחרים האמורים בכל אחד מעניינים אלו, שם יש שליחות אפילו בקטן ובגוי. המנחת אשר כותב על פי זה שהדין של שליחות לדבר עבירה כלל אינו מצד ששלוחו של אדם כמותו אלא שכמו שהתורה אסרה על האדם לעשות עבירה כך היא אסרה עליו לגרום שהעבירה תיעשה על ידי אחר. על פי זה הוא מיישב את דברי הגמרא בדעת שמאי הזקן שנזקקה לנמק את הודאתו באכילת חלב וערווה בכך שלא מצאנו זה נהנה וזה מתחייב. לפי זה גם אין מקום לקושיית הקצות, וייושב התוס' רי"ד גם אם נבארו כהבנת הקצות שהחילוק הוא בין מצוות שנותר למשלח חלק לבין מצוות שלא נותר לו חלק.
האור שמח (שלוחין ושותפין א, א) יישב את קושיית הקצות על התוס' רי"ד באופן אחר, וגם לדרכו יש חילוק בין מצוות לעבירות אולם לדרכו עצם גדרי השליחות כן זהים, וגם באיסורים חיובו של המשלח היא מדיני שליחות גמורים. הוא מחלק שדברי רי"ד ששייך שליחות דווקא במקרה שיש למשלח שותפות נכונים דווקא לגבי מצוות משום ששם (במצוות שאין בהן תוצאה המיוחסת למשלח, כגון ישיבה בסוכה) מטרת התורה היא שכל אחד מישראל יקיים את המצווה, ולכן עשיית המצווה על ידי שליח אינה בכלל רצון התורה, אולם בעבירות המטרה הפוכה, שאף אחד מישראל לא יקיים את העבירה, ולפיכך עשיית העבירה על ידי השליח היא כן בכלל מטרת האיסור, ולפיכך זקוקים בלימוד מיוחד ללמדנו שאין שליחות.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
