ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- חמץ, מצה וכשרות לפסח
- בדיקת חמץ
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פסחים
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
רבנו דוד מבאר שהיינו חושבים שהואיל וזו רק מצווה מדרבנן אין לברך, ולכן לימדנו רב שאף על מצוות דרבנן יש לברך. כעין זה מצאנו בדברי רב גם בשבת כג ע"א לגבי נר חנוכה: "אמר רב חייא בר אשי אמר רב: המדליק נר של חנוכה צריך לברך". ובסוגיא המפורסמת שם מסבירה הגמרא שניתן לברך "אשר ציוונו" על תקנות חז"ל משום שציוונו במצוות "לא תסור" או "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך". יש מהאחרונים שראו בכך קושיא, שהרי כבר שם חידש רב יסוד זה שיש לברך על מצוות מדרבנן, וא"כ לא היה לרב צורך לשוב ולחדש זאת אצלנו.
הריטב"א והר"ן מבארים שרב בא לחדש שיש להקדים ולברך כבר משעת הבדיקה ולא רק משעת הביעור. היינו חושבים שעדיף לברך בשעת קיום עיקר המצווה ולא בשעת הבדיקה שהיא רק הכשר, וחידש רב שהואיל ומצוות תשביתו אינה יכולה להיעשות ללא ההכשר הריהי חלק מן המצווה ויש לברך כבר אז. יש לחדד דבריו ולשאול לפי"ז מדוע, לדוגמא, אין מברכים ברכת המילה כבר בשעת השחזת או עשיית הסכין למילה, הרי אי אפשר למול ללא סכין? ויש להשיב שהבדיקה והביעור הם חלק מתהליך אחד ואילו הכנת הסכין או אפיית המצה הם תהליכים נפרדים ואינם חלק מתהליך המילה ואכילת המצה. אם נשאל אדם באמצע הבדיקה במה הוא עוסק הוא יוכל להשיב "אני עוסק בביעור חמץ", אך אם נשאל אדם האופה מצה הוא לא ישיב "אני עוסק באכילת מצה", וכן המכין סכין לא יאמר שעוסק במילה. ההגדרות זקוקות עדיין לתוספת חידוד, אך עכ"פ מורגש בחוש שיש לחלק כך בין המקרים. אגב, מוכח מהריטב"א שאדם עובר אף על חמץ שאינו ידוע, ולכן החיפוש הוא חלק בלתי נפרד מהמצווה, שלא כדעת התוס' בדף כא ע"א.
הרא"ש מבאר שהחידוש הוא "דלא תימא אינה כ"כ מצווה, דאינה אלא לבער". כלומר, אין כ"כ מצווה בבדיקה הואיל ואינה אלא לצורך הביעור 1 . בהמשך שואל, מדוע למסקנה שיש לברך אנו מברכים דוקא בשעת הבדיקה ולא בשעת הביעור, ועונה שאפילו הביעור אינו מצווה, שהרי "תשביתו" עוסק בזמן האיסור ולא קודם, ואין בביעור אלא הכשר לכך שלא יעבור על בל יראה 2 . הרא"ש לא מנמק מדוע למסקנה אכן יש לברך, והיה אפשר לומר שהחידוש הוא שמברכים אף על הכשר מצווה, אולם הרא"ש ביאר שלא מברכים בעת הביעור לפי שהביעור הוא רק הכשר, משמע שאין לברך על הכשר מצווה. לכן נראה שההסבר הוא שסוף סוף חכמים תיקנו לבדוק, וא"כ על התקנה יש לברך, כשם שבמרכים על מצוות שתיקנו חז"ל, כמבואר בשבת כג ע"א. יתכן שגם יסוד זה שמברכים על תקנות חז"ל פשוט הוא, והרא"ש הבין שהחידוש כאן הוא שמברכים אף על מצוות חז"ל שכל עניינן הוא רק הכשר לכך שלא יעבור על מצוות לא תעשה. יש להעיר, שמלשון הרא"ש משמע שהברכה נתקנה דוקא על הבדיקה ולא על השריפה אלא שאגב גררא רצו לכלול בכך גם את השריפה ולכן נקטו לשון "ביעור" אך על הביעור עצמו לא היינו מתקנים ברכה, ונפק"מ שאם לא בירך בשעת הבדיקה שוב לא יברך בשעת השריפה. מדוע? במה גרעה השריפה מהבדיקה? לכאורה יש להשיב שבשריפה מחוייבים מהתורה כדי לא לעבור על ב"י וב"י וא"כ התקנה של חז"ל היא רק על הבדיקה, וכאמור, רק על תקנה חיובית יש לברך ולא על עשייה למניעת עבירה, אך צ"ע שהרי לאחר שביטל אינו זקוק מן התורה לשרוף וגם השריפה היא רק תקנה מדרבנן שלא הסתפקו בביטול, וא"כ חזרה השאלה. הב"ח (תלב ס"ק ב) אכן הבין בדעת הרא"ש שאם לא בירך בשעת הבדיקה צריך לברך בשעת השריפה, ומה שביאר שאין לברך על השריפה כוונתו שאם בירך על הבדיקה אין לשוב ולברך על השריפה, שהרי היתה הו"א שישוב ויברך הואיל והבדיקה היא רק מדרבנן ואילו השריפה מהתורה, קמ"ל שכיוון שמהתורה זה רק הכשר לביוב"י אין לשוב ולברך, אך אם לא בירך ודאי ישוב ויברך. אמנם הב"ח מביא שהכל בו חולק ולדעתו אם שכח לברך לא ישוב לברך על השריפה, וא"כ שאלתנו תחזור על שיטת הכל בו, במה עדיפה הבדיקה מהשריפה. ויש להשיב שהכל בו לשיטתו (הו"ד בב"ח ס"ק א) שהביא דברי גאון שכאשר החמץ בעין לא מספיק הביטול אלא צריכים לשרוף, וא"כ יש לומר שעל השריפה אין שום תקנה מדרבנן כי תמיד יש חיוב מהתורה, ועל החיוב מהתורה לא מברכים הואיל והוא רק הכשר לביוב"י.
הצל"ח מבאר שהחידוש הוא שיש לברך אף על תקנה שבאה על ספק, כלומר למנוע ספק איסור (שמא יש חמץ), וכדעת רבא בשבת כג ע"א שסובר שמברכים אף על ספק דדבריהם, ודוקא על הפרשת תרו"מ מדמאי אין לברך משום שרוב עמי הארץ מעשרים. ולדעת אביי שם, הסובר שאכן אין מברכים על ספק דדבריהם וזו הסיבה שאין מברכים על דמאי, יש ליישב שבבדיקת חמץ מברכים משום שכלול בברכה גם הביעור שיעשה למחרת.
החת"ס בחידושיו כאן מבאר שהיה מקום לומר שיש לברך רק על מצוות שיש בהן תוספת קדושה טלית ותפילין, ולא על מצוות שעניינן הסרת הרוע כביעור חמץ, שכן הכוזרי מבאר שעניינן ברכת המצוות הוא הכנה והתקדשות לקראת עשיית המצווה. ולכן היה צורך לחדש שגם על מצוות אלו יש לברך.
אם לא מצא חמץ – האם הברכה לבטלה?
המרדכי (תקלו) מביא את דעת רש"י בספרו " הפרדס " שיש לברך רק בשעה שמוצא את הכיכר הראשונה. משמע שאם בירך ולא מצא ברכתו היתה לבטלה, וכן המהר"י ברין (מובא ברמ"א סי' תלב, ב) כותב שיש להחביא פתיתים לפני תחילת החיפוש, כדי שודאי ימצא. לדעת הפרדס הברכה לא נתקנה על עצם החיפוש אלא על קיבוץ החמץ שנמצא במקום אחד והוצאתו מהבית, והוצאה זו נקראת "ביעור".
המהר"ם חלאווה , לעומת זאת, הביא את מנהג הנשים להזמין חמץ מראש וכתב שאין במנהג זה ממש, משום שהברכה נתקנה על עצם החיפוש והבדיקה בין מצא בין לא, ולשון ביעור פירושו בדיקה כמו "וביערתי הקדש מן הבית". סברא זו מאוד מובנת לדעות שהבדיקה היא רק מדרבנן ועל כך תיקנו הברכה, אך המהר"ם חלאווה סובר כריטב"א שהבדיקה היא חלק ממצוות "תשביתו" ועל כך מברכים, ולכאורה קשה הרי המצווה מהתורה היא להשבית החמץ ועל הצד שאין לו חמץ אינו מצווה. וצריך לומר שהואיל ויוצא ממצוות התורה שמי שאינו יודע אם יש חמץ בביתו חמץ מחוייב לבדוק, אף עצם הבדיקה על הספק כלולה במצוות "תשביתו".
הרא"ש , בשונה מהמהר"ם חלאווה, הבין שלשון ביעור הוא כילוי, והטעם שמברכים על הבדיקה "על ביעור" ולא "על בדיקה" הוא שהברכה מוסבת גם על הביטול שלאחר הבדיקה ועל השריפה שתהיה למחרת בבוקר. כך סבר גם הט"ז (תלב ס"ק ז) ועפי"ז ביאר שהברכה אינה לבטלה בין מצא ובין לא משום שבברכה כלולה גם השריפה שלמחרת.
הכלבו וכן הרמ"א שהביאו סוברים גם הם שאינו עובר אף אם לא מצא, אך נימקו באופן שלישי, וכתבו ש"דעת המברך לבער אם נמצא". צריך להבין מה כוונתם, ומה אכפת לנו בכוונת המברך. והנה הגר"א שם כתב שמחלוקת המהר"י ברין והכלבו תלויה במחלוקת ר"י ור"ת אם הטעם שאין מברכים לישב בסוכה על שינה היא שמא לא ירדם או לא, והביא הגר"א ראיה לדעה שניתן לברך מברכת המפיל. ויש להבין במה נחלקו. בפשטות נחלקו אם יש לחשוש שמא לא ירדם או שמסתמא ירדם, אך לפי"ז לא מובנת התלייה של הגר"א בין המחלוקת כאן לשם, שהרי שם מסתמא ההולך לישון נרדם ואין לחשוש, אך אצלנו יתכן מאוד שלא ימצא חמץ, ואולי מדובר בסתמא על בית רגיל שלא נוקה לפסח והריהו בחזקת שיש בו חמץ ולכן אין לחשוש שלא ימצא, אך במקרים המצויים בימינו שבודקים היטב את הבית טרם הבדיקה אכן יש לחשוש לברכה לבטלה ולהחביא פתיתים. אך פירוש זה עדיין לא יתיישב עם לשון הכלבו והרמ"א, ולכן יתכן שהסוברים שאין לחשוש שמא לא ירדם אינו שמסתמא ירדם, אלא אף אם הספק היה שקול, מכל מקום הואיל ובכוונתו לישון ועל דעת כך מברך, רשאי לברך על כך, ואין בכך ברכה לבטלה אף אם לא ירדם, הואיל ומצידו היתה כוונה לנסות לישון. וכך אצלנו הואיל ובדעתו לחפש שמא ימצא חמץ, שפיר יש לברך על כך. ועדיין הסברא צריכה תלמוד.
נוסח הברכה
בטעם הנוסח "על ביעור" ולא "על בדיקת" עסקנו למעלה בדיון על ברכה כשלא נמצא חמץ. כעת נעסוק בשאלה על אלו ברכות יש להתנסח בלשון "על" ובאלו בלשון "ל". סוגייתנו עוסקת במ"ד שמברכים "לבער חמץ" ומחלקת שבמצוות שמברכים לאחר עשייתן או במקרה שאחר מקיים את המצווה ולא זה שעליו מוטלת החובה יש לברך "על". אולם להלכה פסקה הגמרא כמ"ד "על ביעור חמץ", ונחלקו הראשונים להלכה אימתי יש לברך "על" ואימתי "ל". התוס' מביאים שר"י לא מצא טעם בברכות, אולם ראשונים אחרים נתנו גדרים בכך.
רבנו דוד והריטב"א כותבים שבברכות הנאמרות לאחר עשיית המצווה תמיד מברך "על", ובברכות הנאמרות לפניה יש חילוק בין מצוות היכולות להיעשות רק ע"י המחוייב או שלוחו שמברך "ל" לבין מצוות היכולות להתקיים אף ע"י אחרים שמברך "על". נראה שהטעם לדבריהם לקוח מסוגייתנו שלמ"ד "לבער" במקרה שאחר מקיים המצווה מברך "על" ואם הוא עצמו מקיים מברך "ל", אלא שלדעתם לא פלוג, ולכן בכל מצווה היכולה להיעשות ע"י אחרים לא חילקו וכולם צריכים לברך "על" אפילו אם המחוייב עצמו מקיימה. לפי"ז נראה לחדש שבמצוות שמברכים "ל" כמו בהפרשת תרו"מ אף השליח מברך "ל", ולמרות שמשמעות "ל" היא שמחוייב בעצמו אין בכך בעיה הואיל ושלוחו של אדם כמותו. כן מוכח מכך שלדעתם איננו רוצים לחלק בין הברכות, ואם שליח צריך לברך "על" היה לנו לפסוק שאף במצוות היכולות להיעשות ע"י שליח צריך גם המחוייב עצמו לברך "על" (כדעת הריב"א). לגבי נר חנוכה כותב שאף שיכול להיעשות ע"י אחר מ"מ צריך שישתתף עימו בפריטי או בשמן, ולפיכך מברכים "ל".
הריב"א (הו"ד ברא"ש) סובר בדומה לריטב"א אלא שלדעתו מצוות היכולות להיעשות ע"י שליח דינן כמצוות היכולות להיעשות ע"י אחר ויש לברך עליהן "על".
ר"ת (הו"ד ברא"ש) מחלק בין מצוות שיש בהן שיהוי כמו טלית, תפילין ונר חנוכה שיש לברך "ל", לבין מצוות שמסתיימות מייד ואינן נמשכות שיש לברך "על", משום שלשון "ל" מורה על התמשכות. במצוות שמברכים עליהן לאחר עשייתן תמיד יש לברך "על". לכאורה יש להקשות על דבריו מהגמרא בשבת כג ע"א, המוכיחה לגבי נר חנוכה שהדלקה עושה מצווה ואם כבתה אין זקוק לה, מכך שנוסח הברכה הוא "להדליק". ואמנם מעצם ההלכה שכתבה אין זקוק לה אין להקשות על ר"ת האומר שהמצווה מתמשכת, כי יש לחלק שעשיית המצווה אמנם נגמרת מיד אך התקיימות המצווה מתמשך, שהרי חובה לשים שמן בכמות שתדלק במשך חצי שעה, אך יש להקשות שמשמע שלשון "ל" דוקא מורה על קיום מידי ולא מתמשך, להפך מדברי ר"ת. אמנם נראה בפשיטות ליישב שהוכחת הגמרא שם אינה מהנוסח "ל", אלא מעצם הזכרת המילה "להדליק" מוכח שהמצווה היא בפעולת ההדלקה.
הרמב"ם (ברכות יא, יא) פסק שהעושה מצווה שהיא חובה עליו בעצמו מברך "ל" אך אם עושה לאחרים מברך "על". על פי זה גם פסק בהלכות מילה (פ"ג) שאם מל את בנו מברך "למול" ואם מל את בן חברו מברך "על המילה". ובביעור חמץ מברך "על" משום שבשעה שבא לבדוק הרי גמר בליבו לבטל וממילא החמץ מבוטל ונעשית המצווה כבר קודם הברכה (ברכות יא, טו). הר"ן אצלנו מקשה שהחילוק בין מחוייב שעושה בעצמו לעושה עבור אחר נאמר למ"ד "לבער" אך להלכה שיש לברך "על ביעור" גם אבי הבן צריך לברך "על המילה". השו"ע (יו"ד רסה, ב) פוסק כרמב"ם ומיישב בב"י את דבריו שמ"ד "לבער" כוונתו שאף לבער מועיל אך גם "על ביעור" והטעם משום שסובר ש"על" מוסב רק על העתיד וא"כ אין הבדל בין שתי הלשונות, ואילו מ"ד "על ביעור" סובר שמוסב רק על העבר ובבדיקת חמץ הואיל ובשעה שבא לבדוק גמר בליבו לבטל נעשית המצווה לפני הברכה ולכן יש לברך דוקא "על", וקושיות הגמרא וחילוקיה הן למ"ד "על ביעור", כי לשיטתו שמוסב על העבר דוקא בביעור יש להשתמש בלשון זו ולא במילה וכד' שמברכים לפני עשיית המצווה, אך למ"ד "לבער" שתי הלשונות הן על העתיד ולא קשה. לפי"ז החילוקים אכן נשארים להלכה. הרמ"א שם חולק ופוסק שגם אבי הבן מברך "על המילה". הצל"ח מעיר שלסברת הרמב"ם היה לומר שהבודק בתוך המועד צריך לברך "לבער" שהרי בתוך המועד לא ניתן לבטל, אך מקשה שהרמב"ם עצמו כתב שגם בתוך המועד מברך "על", ותירץ שלא פלוג, ואף שלשיטת הרמב"ם כן מחלקים באותה ברכה ואומרים שאבי הבן מברך "ל" ואילו אחר מברך "על", כנראה דוקא בשני אנשים מחלקים אך באדם אחד לא רצו לחלק.
המאירי הולך בכיוון דומה לרמב"ם, וגם הוא סובר שחילוקי הגמרא קיימים להלכה, והקושיות והתירוצים הם אליבא דכו"ע, ורק לגבי ביעור חמץ מ"ד "על ביעור" סובר שיש לברך "על" מטעם אחר והוא ש"ל" משמעותו להבא בסמוך עובר לעשייתן, אך בברכת הביעור אנו רוצים לכלול גם את שריפת החמץ שלמחרת ולא רק את הבדיקה הסמוכה ולכן יש לברך "על". המאירי הבין שגם הרמב"ם הבין באופן דומה אלא שנתן טעם אחר לסיבה המקומית בביעור חמץ, ולפי זה יש כאן דרך נוספת בהבנת הרמב"ם, ולא כהבנת הב"י.
^ 1.אפשר להבין שכוונתו שאין הבדיקה כ"כ מצווה הואיל והיא חלק מתהליך הביעור והביעור עצמו אינו כ"כ מצווה אלא רק הכשר מצווה לבל יראה, והרא"ש לשיטתו כמבואר בהמשך דבריו ש"תשביתו" עוסק רק בזמן האיסור, אך קשה להסביר כך כי בהמשך מקשה למה לא מברכים בשעת הביעור ומתרץ שהביעור הוא רק הכשר לבל יראה לפי שאין מצוות תשביתו קודם זמן האיסור.
^ 2.משמע שאם בביעור היתה מצווה מהתורה אכן היה לברך על הביעור שהוא העיקר ולא על הבדיקה שהיא רק תוספת מדרבנן, אך הואיל ושניהם חלק מתקנת רבנן יש לברך בהתחלת קיום התקנה בזמן הבדיקה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
