^ 1.) חז"ל במסכת יבמות (קו ע"א, וכן בב"ק קטז ע"א) דנים האם יש חלות להתחייבות לשלם מחיר מופקע:
"תניא: הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעבורת (ספינה שעוברים בה את רוחב הנהר, רש"י) לפניו, ואמר ליה טול דינר והעבירני, אין לו אלא שכרו; אלמא אמר ליה משטה אני בך".
הברייתא עוסקת באסיר הבורח מבית האסורים ובדרכו נקלע לנהר שעליו לעוברו. מאחר והאסיר חפץ לעבור את הנהר במהירות הציע לבעל המעבורת שכר גבוה מאד עבור השירות. הדין הוא שאינו צריך לשלם לבעל הספינה "אלא שכרו", דהיינו השכר הרגיל עבור נסיעה כזו, משום שעליו לשלם על ההנאה שנהנה והנאה זו יש לה מחיר קבוע ושווה בכל אדם והיא שכר הנסיעה הרגיל שגובה משאר הנוסעים. לכן, ההבטחה שהבטיח האסיר לבעל הספינה שישלם לו מחיר מופקע אינה מחייבת, משום שיכול לומר לבעל הספינה שלא באמת התכוון לשלם לו מחיר מופקע, אלא הסיבה שהבטיח מחיר גבוה היא משום אונס הבריחה שהיה נתון בו וכדי לשכנעו 'שיטה בו'.
העולה מן האמור, שלא ניתן לגבות מחיר גבוה עבור שירות אלא דווקא כגובה השכר המקובל. התוספות (שם ד"ה אין לו אלא שכרו) מגבילים את הדין וכותבים כך: "היינו דווקא כגון הכא ששואל דבר גדול במקום שאין לוקחין אלא דבר מועט, וכן ההיא דהגוזל בתרא (ב"ק קטז: ושם) גבי הלך להביא כרוב ודורמסקין לחולה דאין לו אלא שכרו, אבל היכא שלוקחין דבר גדול התם אין יכול לומר לו משטה אני בך, ואף על פי שלא הוציא כלום מאותו דבר שתובע עליו שכר".
כלומר, במקום שכן המנהג לקחת שכר גבוה, ההתחייבות לשלם מחיר גבוה חלה, ואינו יכול לומר "משטה אני בך. טענת 'משטה אני בך' מתקבלת רק כאשר ההתחייבות היא כנגד המנהג, אך אין תלות בין ההוצאות של נותן השירות למחיר שדורש, ולמרות שהפער ביניהם גדול, אם זהו המחיר המקובל, הרי שהמתחייב חייב לשלם כפי שהתחייב.
^ 2.) כל מה שראינו עד עתה, הוא בנתינת שירות או מכירת דבר שיש לו מחיר קבוע וידוע. אולם בא הרמב"ן (שם בחידושים) ומניח לפנינו יסוד השופך אור על הנושא שלנו. הרמב"ן מחלק בין שני סוגי 'מכירה': בין מכירת מוצר לבין מכירת חוכמה, ובמילים אחרות: בין מכירת דבר גשמי לבין מכירת דבר רוחני:
"ושמעינן מינה דמי שהוא חולה וסמנין ביד חבירו שוין עשרים, והתנה עליו ליתן הרבה בדמיהן מחמת אונס חליו, אין לו אלא דמיהן, אבל רפאהו יש לו שכרו משלם שחכמתו מכר לו והיא שוה דמים הרבה . ויש מפרשים דטעמא דמתניתין משום דחייב הוא להצילו משום השבת אבידה ומשום הכי אין לו אלא שכרו כפועל בטל, ולדבריהם אין לרופא אלא שכר בטלה שלו, ולא מסתברא". (יעויין ברידב"ז בתשובה (ח"ג, תקנו) שהעלה שאם אין שם רופא אחר מובהק כמותו, אף הרמב"ן מודה שאין לו אלא שכרו).
^ 3.) הרמב"ן (הנזכר בהערה הקודמת), וכן הניף ידו שנית בספרו תורת האדם (שער המיחוש - ענין הסכנה) וכתב כך:
"ושמעינן מינה דכל דמתני בשכירות יותר מכדי דמים מפני האונס ודוחק השעה שלו, יכול לומר משטה אני בך. והוא הדין ללוקח סממנין ביותר מכדי דמיהן מפני דוחק החולי דלא מחייב אלא בדמיהן, אחד השוכר ואחד הלוקח שוין הם בדין זה. אבל אם התנה בשכר הרופא הרבה חייב ליתן לו, שחכמתו מכר לו ואין לה דמים ".
^ 4.) דעת הרמב"ן אינה מוסכמת ובעצמו מזכיר את החולקים עליו. החולקים עליו סוברים, שהרופא מצווה בהצלת גופו של החולה, ודינו כמו מי שמקיים מצות השבת אבידה שאין לו אלא שכר כפועל בטל.
הריטב"א מביא שזו מחלוקת הרמב"ן עם התוספות, ומכריע כתוספות. וזו לשונו: "וכתבו בתוספות כי הצריך סממנים וקצץ עליהם שכר גדול מפני דחקו אינו נותן אלא דמיהן וכן הפוסק עם הרופא הרבה , אבל רבינו הגדול (הרמב"ן) ז"ל כתב כי הפוסק עם הרופא הרבה חייב ליתן לו כי חכמתו מכר לו שהיא שוה כמה, ואינו מחוור שהרי חייב הוא לטרוח בחכמתו לרפאותו מדין אבידת גופו ודיו בשכר טרחו כפועל בטל או כפי הראוי לו".
(אולם דבריו צ"ע, שהרי הוסיף בדברי התוספות משפט שאינו מופיע בגירסה שלפנינו. התוספות שלפנינו מזכיר רק מכירת סממנים ומחלק בין קניית דבר גדול לדבר קטן, ואינו עוסק כלל במכירת 'חוכמה'. אולם הריטב"א הוסיף בתוך לשון התוספות את המשפט "וכן הפוסק עם הרופא הרבה", ולכן יצא לו שאף במקרה זה צריך לשלם דמיהן ולא יותר. ולו יהי כדבריו, שגורס בתוספות "אינו נותן אלא דמיהן", מי יכול לקבוע מהו ערך "דמיהן", הרי חוכמה היא דבר שלא ניתן לשומא ביחס לדברים אחרים, ואם כן המחיר האמיתי הוא מה שדורש בעל החוכמה).
הגרא"י כלאב מבאר את שורש המחלוקת בין הריטב"א לרמב"ן שנחלקו בהבנת דין ההשטאה. האם ההשטאה מצד המקבל נובעת מכך שנותן השירות חייב מן הדין לתת לו בין כה וכה, או נובעת מכך שהבטיח לשלם על הדבר יותר משוויו. הריטב"א סובר כצד הראשון וכדי שאמירת המקבל תיחשב השטאה בעינן ב' תנאים, המקבל אנוס, והנותן מחוייב בדבר. לכן, מותר להטעות יבם לחלוץ על ידי הבטחה לתשלום גבוה ולא לתת לו, שהרי היבמה נחשבת 'אנוסה' להישאר בעיגון ועל היבם יש חובה ליבם או לחלוץ. וכן במעבורת, האסיר הוא אנוס לעבור שלא יתפסוהו הגויים, ובעל המעבורת מחוייב להצילו. אולם הרמב"ן סובר כצד השני, שההשטאה נובעת מכך שאין התאמה בין התשלום המובטח לשווי האמיתי. והנפ"מ היא בדברים שבהם אין אונס מצד המקבל ואין חיוב לתת מצד הנותן.
המהרש"ל (יש"ש בבא קמא י, לח) מכריע כדעת הרמב"ן וכותב "אבל רופא יש לו שכרו משלם, שהרי חכמתו מכר לו. והוא שוה דמים הרבה, בלי קצבה. וכן דעת רוב הגאונים, ועיקר". ואחר כך מוסיף וכותב " וכן בכל שארי מלאכות, חייב לתת לו ככל אשר התנה, כן פסק מהרי"ח בהג"ה מיימונ"י פ"ט דשכירות (אות ל') וכן המרדכ"י (סימן קע"ד) בשמו, ובעל הוראה הוא, וראוי לסמוך עליו, וצורתה דשמעתא מסייע לן, דאמר הבורח מבית האסורים".
דברים דומים כתב גם התשב"ץ בתשובה (חלק א סימן קמה):
"ולפי זה היה נראה שהרב יכול לפסוק שכר לתלמידיו, ואפילו פסק הרבה אין מפקיעין אותו ממנו שהתורה אין לה דמים".
^ 5.) כיצד נפסקה ההלכה במחלוקת זו?
הטור, השולחן ערוך והרמ"א (יורה דעה סימן שלו, ג) פסקו כרמב"ן:
"מי שיש לו סמנים, וחבירו חולה וצריך להם, אסור לו להעלות בדמיהם יותר מן הראוי. ולא עוד, אלא אפילו פסקו לו בדמיהם הרבה, מפני צורך השעה שלא מצאו סמנין אלא בידו, אין לו אלא דמיהן. אבל אם התנה בשכר הרופא הרבה, חייב ליתן לו, שחכמתו מכר לו ואין לו דמים. הגה: ואף על פי שיש מצוה עליו לרפאותו; שכל מצות עשה דרמיא אכולי עלמא, אם נזדמנה לאחד ולא רצה לקיימה אלא בממון, אין מוציאין הממון מידו, ולא מפקיעין מידו חיוב שלהן".
העולה מכל האמור, שלדברי הרמב"ן חוכמה או יצירה רוחנית שאף היא סוג של חוכמה, הינה דבר שאין לו קצבה או מחיר אמיתי, ומחירה נקבע על ידי בעליה. ובאמת יש לשים לב, שלגבי היסוד הזה שאמרנו שלחוכמה אין מחיר ישנה הסכמה גורפת בין הפוסקים, וכל המחלוקת שהובאה בין הרמב"ן והחולקים עליו היא דווקא ברופא וכדומה המצווים במצוות השבת אבידה ומצווים להציל את החולה, שאז אנו אומרים שאין להם אלא שכר בטלה.
אולם בנושא שאנו דנים בו, דהיינו יצירה רוחנית, בוודאי שאין מצוה על בעליה לנותנה, ולכן מוסכם על כלל הפוסקים שבוודאי יכול ורשאי להציע אותה למכירה במחיר כפי רצונו.
^ 6.) עיין בנתיבות המשפט שם ס"ק יט שמבאר את הטעם.
^ 7.) אולם בסמכות נבחרי הציבור 'טובי העיר' לפקח על המחירים. כך הם דברי הגמרא (בבא בתרא ח' ע"ב):
"ורשאין בני העיר להתנות על המידות ועל השערים, ועל שכר פועלים, ולהסיע על קיצתן". ומבאר רש"י: ועל השערים - שער חיטין והיין, שלא ימכרנה שנה זו יותר מכך וכך דמים.
הדברים הובאו להלכה ברמב"ם (הל' מכירה יד, ט), ובשולחן ערוך (חו"מ רלא, כז):
"רשאים בני העיר לקוץ להם שער לכל דבר שירצו, ולהתנות ביניהם שכל מי שיעבור קונסים אותו כך וכך".
אמנם ישנו דיון בפוסקים מי הם הראויים להיחשב בין 'טובי העיר' ומי אף על פי שנבחרו אין להם סמכות, אך בין כה וכה, נכון להיום אין תקנה כזו מצד 'טובי העיר'. ובדרך כלל השלטון אינו שש להתערב במחירי השוק ומשאיר מצב של 'שוק חופשי' ותחרות על כיסו של הצרכן. רק במקרים מיוחדים השלטון מתערב ומגביל את המחירים, כאשר מדובר במוצרי יסוד כגון לחם, חלב וכדומה.
^ 8.) תשובת ר' מנחם מנדל ב"ר אברהם קרוכמל (נולד בקרקא בשנת ש"ס (1600). למד בישיבתו של ר' יואל סירקיס בעל הב"ח, וחברו ללימודים היה ר' דוד הלוי בעל הט"ז. ביוגרפיה מתוך פרויקט השו"ת) בשו"ת צמח צדק הקדמון סימן כח. הדייגים הגויים ראו שהיהודים קונים דגים לכבוד שבת ומוכנים לשלם תמורתם מחיר גבוה, ולכן ניצלו את המצב וייקרו את מחירי הדגים. חברי הקהילה הסכימו בינם לבין עצמם ששום אדם לא יקנה דגים במשך חודשיים, וכך יאלצו הדייגים להוזיל את המחיר. תלמידי הישיבה שאלו האם מותר לעשות הסכמה כזו מאחר ופוגעת בכבוד השבת, וגם משום שהוצאות שבת אינם נכללים במזונות הקצובים לאדם מראש השנה ואם כן צריך לקנות ביוקר ולא לחשוש.
וכך ענה להם: "תשובה: יראה דשפיר דמי למיעבד כך, מהא דאיתא במתניתין סוף פרק א' דכריתות: "מעשה שעמדו קינין בירושלים בדינר זהב, אמר רבי שמעון בן גמליאל המעון הזה לא אלין הלילה עד שיהו בדינרין, נכנס לבית דין ולימד האשה שיש עליה חמש לידות ודאות חמש זיבות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה, ועמדו קינים בו ביום ברבעתים". ופירש רש"י אף על פי שהיקל על דברי תורה עת לעשות לה' הוא שאלמלא לא ימצאו יחדלו מלהביא אפילו אחד ויאכלו קדשים בטומאת הגוף עכ"ל. הרי אפילו בדבר דאורייתא היקל משום היותר כל שכן קניית דגים דאינו אלא לכבוד שבת...".
ובנו של ה"צמח צדק" מגיה שם על התשובה, ומביא ראיות נוספות: א. מגיטין דף מ"ה דאין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם, ומסיק ההם משום דוחקא דצבורא. ב. מהפקעת שערים ביום ה'. ג. כל בית דין יכולים לתקן בשב ואל תעשה יכולים אפילו לעקור מה שהוא מדברי תורה.
ולסיום אף המשנה ברורה (סימן רמב ס"ק ב) מתייחס לבעיה:
"אם מוכרי הדגים מייקרין השער נכון לתקן שלא יקנו דגים איזה שבתות עד שיעמוד השער על מקומו. והנה בבאר היטב הביא דלא יעשו תקנה רק אם הוסיפו המקח יתר על שליש מכמו שהיה מקדם אבל באליה רבה ובפרי מגדים כתבו דאף פחות משליש יוקר יש לעשות תקנה משום עניים. עוד כתב שם דאין בזה משום בטול מצות עונג דיש לענג השבת במאכלים אחרים".