^ 1.) נושא ה'סיטומתא' הוא רחב, ונביא רק את עיקרי המקורות והדינים הנצרכים לענייננו (מתוך מאמר הרב יחיאל וסרמן, בתחומין יח עמ' 251-248):
"כך אומרת הגמרא (ב"מ עד, א): "האי סיטומתא קניא. למאי הלכתא? רב חביבא אמר: למקניא ממש; ורבנן אמרי: לקבולי עליה 'מי שפרע'. והלכתא - לקבולי עליה מי שפרע. ובאתרא דנהיגי למקני ממש, קני".
ונחלקו הראשונים בביאור דין הסיטומתא. רש"י (ד"ה סיטומתא) ביאר: "חותם שרושמין החנוונים על החביות של יין - שלוקחין הרבה ביחד ומניחין אותו באוצר הבעלים, ומוליכין אותן אחת אחת למכור לחנות, ורושמין אותם לדעת שכל הרשומות נמכרות". הצורך איפוא בחידושו של קנין זה נובע מקשיי האיחסון שיש לקמעונאי. בשל הכמויות הגדולות והימצאן באיחסון אצל המוכר, נעשה הקנין ברישום, וכמו שכתב רש"י בד"ה ובאתרא: "שרגילין לרשום, על מנת שבדבר זה תהא קנויה לו כאילו משך, קני".
הריטב"א (מובא בשיטה מקובצת ד"ה הא סיטומתא) תמה: "מאי טעמא דמאן דאמר דקני בה לגמרי, והרי לא עשה משיכה?" ולכן הוא פירש: "והנכון בזה, דסיטומתא הוא כעין מטבע שאין עליו צורה, והתגרין נותנין אותו לסימן כשלוקחין דבר אחד ולא ידיע אי בתורת דמים... וליכא אלא מי שפרע, או בתורת חליפין יהבי ליה דקני לגמרי ".
מחלוקת רש"י והריטב"א היא איפוא, שלרש"י סיטומתא היא ממשפחת קנין משיכה, והספק הוא האם נוהגים לקנות כך, ואז החותם הוא כאילו משך וקני, או שמא לא נוהגים לקנות כך, ולכן בדרך זו יש רק התחייבות ברמת 'מי שפרע'. לפי הריטב"א צד אחד של הספק הוא שמא זהו קנין כסף, שחלותו היא אך ורק לצורך 'מי שפרע'. לפי רש"י, קנין זה מועיל כמשיכה, למרות שלא נעשתה משיכה בפועל, כיון שזהו מנהג הסוחרים, ו" המנהג מבטל הלכה וכל כיוצא בו, שכל דבר שבממון על פי המנהג קונין ומקנין" (רשב"א ד"ה ובדוכתא).
שורש המחלוקת ביניהם הוא, שרש"י מעדיף להסביר את המלה 'סיטומתא', המשמשת כתרגום ל" חותמך ופתיליך" המופיע בפרשת יהודה ותמר (בראשית לח, יח) ולכתוב במגילת אסתר (ח, ח) " וחתמו בטבעת המלך". כיון שכך סיטומתא פירושה חותם, ולכן צריך לחדש שמנהג מבטל הלכה ויוצר קנין חדש.
אולם הריטב"א העדיף שמנהג לא יבטל הלכה, וכפי שהתבטא בחידושיו לקידושין כה, ב (ד"ה והוי יודע): "שכל מקום שאמרו חכמים שאין קנין מן הקנינים קונה, אף על פי שפירש המוכר והלוקח שיקנה בו אינו קונה ". לכן הגדיר סיטומתא כמטבע, שכל חסרונה הוא שאין בה צורה, ולא לפי התרגום הנ"ל.
הרא"ש (ב"מ ה, עב) הביא פירוש נוסף בשם ר"ח: "כדרך שנהגו הסוחרים בגמר המקח - תוקע כפו לכף חברו, ובזה נגמר המקח". נראה, שקנין באופן זה הוא התפתחות של קנין סודר, שבו במקום הסדר מבצעים אותו בתקיעת כף, וכדברי הרא"ש בתשובותיו (כלל יב אות ג): "ואותו מעשה שעושין הוי במקום סודר". כיצד מגיע מעשה זה להיקרא 'סיטומתא'? לפי הדרישה (חו"מ סי' רא) שורש סיטומתא הוא טם, שבארמית פירושו סתום, כלומר: גמר הקנין.
הרמב"ם (מכירה ז, ו-ז) מפרש כרש"י שבסיטומתא "מכר לו בדברים בלבד ופסקו הדמים, ורשם הלוקח רושם על המקח כדי שיהיה לו סימן ידוע שהוא שלו... ואם מנהג המדינה הוא שיקנה הרושם קנין גמור, נקנה המקח... דבר ברור הוא שאין דין זה אלא בשרשם בפני המוכר". נמצא שהתנאים הנדרשים שיהיו בקנין משיכה נדרשים שיהיו אף בקנין סיטומתא, היינו: פיסוק דמים, נוכחות החפץ והעברה מרשות מוכר לרשות קונה.
בשו"ע (חו"מ רא, ב) הוסיף על לשון הרמב"ם: "וכן כל דבר שנהגו התגרין לקנות בו... או על יד שתוקע לו כפו". נמצא שפסק כפירוש הר"ח, והוסיף קנין הנוהג בין הסוחרים, שאינו ממשפחת קניני המשיכה, אלא הינו התפתחות מקנין הסודר, ולפי זה חלים בו תנאי קנין הסודר, ואין צורך בנוכחות החפץ ובהעברה מרשות מוכר לרשות הקונה.
ממאפייני הקניין הוא שתהיה גמירות דעת הן מצד הקונה והן מצד המוכר ושיהיה פיסוק דמים. שני תנאים אלה מתקיימים בעת שלוחצים על מקש העכבר באינטרנט: המוצר מופיע על המסך כשמחירו נקוב לצידו (פיסוק דמים), והמוכר מבקש מהקונה לבצע את הקנין על ידי לחיצה על המקש, והקונה מתרצה לכך.
מאפיין נוסף לקניין הוא פעולה מעשית שהרי אין די בכוונת שני הצדדים לקנות ולהקנות אלא זקוקים אנו לפעולה מעשית מעבר להסכמה שבדיבור. הלחיצה על המקש היא המעשה המינימלי הדרוש לכך. (אמנם ישנה שיטה לפיה אין צורך בפעולה מעשית להעברת בעלות אלא עקרונית די בהסכמה של שני הצדדים, והפעולה המעשית רק מראה ומעידה על גמירות הדעת אמיתית שלהם. כך יוסבר גם דין 'הן הן הדברים הנקנים באמירה' המחילה חיוב ממוני בשידוכין ללא קניין, וכן יעוין במרדכי בשבת רמזים תעב-תעג. אולם הרא"ש בתשובה הנ"ל כתב שאף אם יש מנהג שיקנה בדיבור בעלמא הוא מנהג גרוע ואינו קנין, ועיין עוד במאמר הג"ר זלמן נחמיה גולדברג תחומין יב)".
'אם הקנין באינטרנט מועיל רק מצד סיטומתא, הרי שבכך אנו נכנסים לסוגיה האם קנין מסוג זה מועיל מדאורייתא או מדרבנן בלבד. לפי מה שכתב בנתיבות-המשפט (רא, א) הקנין מועיל רק מדרבנן, ולפי זה אם יתפתח המסחר בארבעת המינים באינטרנט, לא יועיל קנין כזה לצאת ידי חובת "ולקחתם לכם". אמנם בשו"ת חתם-סופר יו"ד סי' שטו כתב שקנין סיטומתא הוא קנין מדאורייתא ממש. וראה עוד על כך במאמרו של הרז"נ גולדברג, הנ"ל. - הערת הרב אבי דסברג (תחומין שם).
^ 2.) אבן-האזל (הל' נזקי ממון ח, ז) כתב שהכלל 'דינא דמלכותא דינא' חל ביותר על דיני הקניינים, שהרי דווקא דינים הם אחת ממצוות בני נח, ונדרשים מהם לקבוע כללים גם בדיני קנינים. נמצא שאם הם קבעו שמעשה מסויים מהווה קנין, הרי דבר זה מחייב. יעוין גם בתשובת החתם סופר (יו"ד שיד) בעניין לחיצת יד המובאת בפתחי תשובה חו"מ סימן ר"א. וכן היא דעת הגרי"ש אלישיב (פסקי דין רבניים ח"ו עמודים 376-381) שנדרש לשאלת הרישום בטאבו האם הוא נחשב קנין מבחינה הלכתית, ופסק שיש למדינת ישראל הנשלטת על ידי יהודים דינא דמלכותא בדבר שניתקן לתועלת כל בני המדינה כגון רישום בטאבו. ולכן הסיק שאף לסוברים שאין בארץ ישראל דינא דמלכותא, בעניין רישום בטאבו לכו"ע מוסכם שאמרינן דינא דמלכותא משום שהוא לתועלת כל בני המדינה, וכן נכון הדבר לענייננו קניין באינטרנט על ידי לחיצה על המקש.
^ 3.) הגר"ש דיכובסקי ("האינטרנט בהלכה", תחומין כב תשס"ב עמ' 325-329), וזו לשונו: "ניתן לראות בקנין זה קנין כסף, המועיל במקרה שלנו, למרות שהוא ניתן לחברת האשראי ולא למוכר עצמו. בגמרא בקדושין (ז ע"א) נאמר: "הילך מנה והתקדשי לפלוני - מקודשת מדין עבד כנעני. עבד כנעני - לאו אף על גב דלא קא חסר ולא מידי, קא קני נפשה; האי גברא נמי – אף על גב דלא קא חסר ולא מידי, קא קני לה להא איתתא". נמצא, שמדין עבד כנעני למדים ש"נתינת אחר בשבילו חשיבא כנתינתו", כלשון הריטב"א שם. וכן כתב הר"ח מבריסק בחידושיו על הרמב"ם (הל' מלוה ולוה ה, ג), שמדין עבד כנעני נלמד "דנתינתו של זה נחשבת עבור חברו". על כן, נתינת חברת האשראי תיחשב לקנין כסף.
אמנם כסף אינו קונה מטלטלין, לאחר תקנת חכמים. אבל בענין זה באנו למחלוקת הפוסקים. הרמ"א (חו"מ קצד, א) כתב: "אם התנה לוקח שיקנה לו בכסף בלחוד, קנה מיד". אבל הש"ך (ס"ק ג) כתב בשם הב"ח, שאינו מועיל. אך יש לצרף לכאן את דברי מהר"ש ענגיל בשו"ת (ח"ז סי' קיא), שאם התנו המוכר והלוקח, וגם לא קנה דבר מסויים, שאז לא יוכל לומר נשרפו חיטיך בעליה, מועיל הקנין. הקנין הנעשה באינטרנט דומה לכך, שהרי הקנין לא מתבצע בדבר מסויים, ולכן תועיל ההתנאה לקנות בכסף".
^ 4.) הרב נ.א. אהלבוים (קובץ אור ישראל לה, מח) במאמרו 'מסחר באינטרנט בשבת'. הוא כותב כך: אולם לקושטא דמילתא נראה דענין העסק על האינטרנט בכלל אינו ענין למקח וממכר, ואכתי לא ראיתי מי שהעיר בזה, שהרי מציאות המשא ומתן הנעשה על ידי האינטרנט אין בו שום חלות קנין לא מצד דיני ישראל ולא מצד דינא דמלכותא, שהרי אין שום נתינה של כסף ולא העברת חפץ ליד הקונה, וכל עיקר שהנעשה על ידי שהקונה לוחץ על כפתור הוא "התחייבות" מצד המוכר להעביר לו את החפץ במשך הזמן...".
^ 5.) הגר"ש דיכובסקי (שם) על פי הגמרא בבבא-מציעא (טז, ב): "האומר לחברו שדה שאני לוקח, לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו - קנה. אמר רבא: מסתברא מלתא דרב בשדה סתם; אבל בשדה זו, מי יימר דמזבין לה ניהליה". וכתב בשיטה-מקובצת בשם הריצב"א: "דאף על גב דהוי דבר שלא בא לעולם, מכל מקום מפני שיכול למצוא מוכרים הרבה שימכרו לו את שדותיו, כדבר שבאו לעולם דמי".
פתח דומה יש למצוא לפי מש"כ הרמב"ם (הל' מכירה כד, יג): "האומר לחברו קרקע ודקלים אני מוכר לך, אפילו לא היו לו דקלים, אם רצה לקנות לו שני דקלים, הרי זה נקנה המקח ". בכסף-משנה כתב, "דטעמא דמסתבר הוא, דכשהמוכר נותן לו השני דקלים, הרי הוא אומר לו, אני מקיים כמו שהתניתי. ואף על פי שבשעת המכר לא היה ברשותי, כיון שאז היה בעולם ועתה הוא ברשותי, הוי ליה כאילו היה באותה שעה ברשותי, ומחוייב אתה לקיים הממכר".
ומאחר והעלינו שמדובר בקנין סיטומתא, הרי שנחלקו הראשונים והאחרונים האם מועיל קנין סיטומתא לקנות אף בדבר שלא בא לעולם (פתחי תשובה חושן משפט סימן ר"א ס"ק ב). לדעת המרדכי (שבת רמז תעב-תעג) סיטומתא אינו אלא כקנין רגיל המועיל בדבר שבא לעולם בלבד. ואילו הרא"ש בתשובה (כלל יג סימן כא) כתב שהולכים בזה אחר המנהג ואם המנהג לקנות דבר שלא בא לעולם הרי שמועיל מטעם סיטומתא. הרעק"א בתשובה (קמא סי' קל"ד) כתב, שהיש"ש (פ"ח דב"ק סי' ס') הביא את המרדכי ואת תשובת הרדב"ז (ח"א סי' רע"ח), שסיטומתא אינו מועיל בדבר שלא בא לעולם.
אולם בספר קצות החושן [ס"ק א] ובספר נתיבות המשפט [משה"א סק"א] בסימן ר"א, הביאו תשובת מהרש"ל סי' ל"ו שכתב דבאורענדי מהני שטר אף שהוא דבר שלא בא לעולם כיון שהוא מנהג ודמי לסיטומתא, וכתב שאפשר לצרף סיבה נוספת ששם הוא גם כן מדינא דמלכותא, עיין שם. אולם בתשובת חתם סופר (חו"מ סי' ס"ו סוף אות ב') כתב בפשיטות דסיטומתא מועיל גם בדבר שלא בא לעולם, והביא את דברי הרא"ש בתשובה. ואת דברי המרדכי ביאר החתם סופר שמדבר שם במקנה לעובר שלא בא לעולם, אך במקנה למי שנמצא בעולם דבר שלא בא לעולם לכולי עלמא מועיל. אם כן, לרוב הפוסקים מועיל סיטומתא אף לדבר שלא בא לעולם, ובמיוחד שכן הוא דינא דמלכותא.
^ 6.) הגר"ש דיכובסקי שם, זו לשונו: "ביחס לבעיה של מעשה קנין בדבר שאינו מסויים ניתן להסתמך על האמור בתשובות הרשב"א (ח"ב תולדות אדם סי' פב). הרשב"א נשאל שם "במוכר לחברו אחת מקרקעותיו סתם, דקיימא לן שיתן לו איזה שירצה - היכי קונה, דהא קיימא לן אין ברירה?" והשיב: "דאין דין יש ברירה ואין ברירה אלא במה שאנו צריכים לומר הוברר הדבר שמה שהוא עכשיו כבר היה חל מעיקרא; שאילו לא נאמר הוברר הדבר, אין לו קיום, לפי שאנו צריכים לקדימתו לקיומו של דבר... אבל במוכר או נותן, למה אנו צריכים לברירה? כל שנותן לו אחת משדותיו מחמת מכר או מחמת מתנה, הרי זה קנוי לו. ואפילו לא נתן עד עכשיו, הרי זה קיים". ועיין עוד בנתיבות-המשפט (ס, ס"ק ג) בענין זה".