ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- תפארת ישראל למהר"ל
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
אֲבָל מַה שֶּׁפֵּרֵשׁ (הרמב"ם) הָרַמְבָּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, טַעַם מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁעוֹשֶׂה מִדּוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רַחֲמִים וְאֵינָן אֶלָּא גְּזֵרוֹת, לוֹמַר, שֶׁלֹּא חָס הָאֵל עַל קַן צִפּוֹר וְלֹא הִגִּיעוּ רַחֲמָיו עַל אוֹתוֹ וְעַל בְּנוֹ, שֶׁאֵין רַחֲמָיו מַגִּיעִים בְּבַעֲלֵי נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית1 , לִמְנֹעַ מִמֶּנּוּ צָרְכֵּנוּ, שֶׁאִם כֵּן, הָיָה אוֹסֵר הַשְּׁחִיטָה2 . אֲבָל טַעַם הַמְּנִיעָה לְלַמֵּד אוֹתָנוּ מִדַּת הָרַחְמָנוּת, שֶׁלֹּא נִתְאַכְזֵר וכו'. וּמִדְּבָרָיו אֵלֶּה מַשְׁמַע, שֶׁדַּוְקָא בְּמִין בַּעַל חַי אֵין לוֹמַר כָּךְ, אֲבָל בָּאָדָם, כְּגוֹן הַצְּדָקָה, אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁהַשֵּׁם הָיָה מְרַחֵם עַל הֶעָנִי, וּלְכָךְ צִוָּה לָתֵת צְדָקָה. דָּבָר זֶה אֵינוֹ גַּם כֵּן, כִּי אֵין מִדַּת הַצְּדָקָה דֶּרֶךְ רַחְמָנוּת. כִּי כָּל הַדְּבָרִים הֵם בִּגְזֵרַת הַדִּין, וְלֹא מִצַּד הָרַחֲמִים, שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ מְרַחֵם עַל הֶעָנִי. רַק כִּי גָּזַר עַל הָאָדָם כָּךְ שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם מְרַחֵם, לֹא שֶׁיִּהְיֶה ה' מְרַחֵם עַל הֶעָנִי, וְצִוָּה בִּשְׁבִיל כָּךְ שֶׁיְּפַרְנֵס אוֹתוֹ הָאָדָם. כִּי לֹא הִבִּיט אֶל הֶעָנִי מִצַּד דָּחְקוֹ כְּלָל. וּמִזֶּה הַטַּעַם אֵין לוֹמַר גַּם כֵּן כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הָיָה מְרַחֵם עַל קַן צִפּוֹר, כִּי גְּזֵרוֹת שֶׁלּוֹ דִּין עַל הָאָדָם, וְהֵם גְּזֵרוֹת הַתְּמִידִיּוֹת שֶׁהוּא מַנְהִיג בָּהֶם עוֹלָמוֹ. וְאִם אֶפְשָׁר לוֹמַר כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְרַחֵם עַל הָאָדָם לַעֲשׂוֹת צְדָקָה, כָּךְ אֶפְשָׁר לוֹמַר כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְרַחֵם עַל הַבַּעֲלֵי חַיִּים שֶׁלֹּא נִתְאַכְזֵר, אַף אִם מוֹנֵעַ אוֹתָנוּ מִצְּרָכֵינוּ. רַק כִּי לֹא נִתְּנָה לָאָדָם הַמִּצְוָה בִּשְׁבִיל שֶׁהָיָה מְרַחֵם, רַק כִּי הַמִּצְוָה גְּזֵרָה עָלֵינוּ. וְלֹא הִבִּיט הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַה שֶּׁהַמְקַבֵּל חָפֵץ וְרוֹצֶה, רַק הַכֹּל גְּזֵרָה עָלֵינוּ. וּכְמוֹ שֶׁבָּרָא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֶת הָעוֹלָם, וְעִם שֶׁכָּל אֲשֶׁר בָּרָא הַכֹּל הוּא בְּטוֹב, וּכְדִכְתִיב(בראשית א, לא) : וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד. מִכָּל מָקוֹם, לֹא בָּרָא אֶת הָעוֹלָם לְהֵטִיב אֶל הָעוֹלָם, רַק בִּגְזֵרַת הַדִּין נִבְרָא*, וּכְדִכְתִיב בְּכָל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית שֵׁם אֱלֹהִים3 . וְזֶה עַצְמוֹ בַּתּוֹרָה, עִם שֶׁכָּל דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי נֹעַם, מִכָּל מָקוֹם נְתִינָתָהּ לָעוֹלָם הַכֹּל בִּגְזֵרַת דִּין.
הסבר המשנה לפי דברי הרמב"ן בהנחה שהמצוות הן גזרות
וְלֹא הָיָה צָרִיךְ אֶל הָרַמְבָּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה לִדְחֹק כְּלָל. שֶׁאַף לְפִי סְבָרָתוֹ, שֶׁסּוֹבֵר כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רָצָה לִקְבֹּעַ בָּנוּ מִדַּת הָרַחְמָנוּת, יֵשׁ לְפָרֵשׁ, מַה שֶּׁאָמְרוּ: עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ, מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁעוֹשֶׂה מִדּוֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רַחֲמִים, כְּאִלּוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא מְרַחֵם עַל קַן צִפּוֹר, וְאֵין מִדּוֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רַק גְּזֵרוֹת וְלֹא רַחֲמִים, רַק שֶׁגָּזַר עָלֵינוּ הָרַחֲמִים שֶׁלֹּא נִתְאַכְזֵר. וְאִם אוֹמֵר: עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ, כְּאִלּוּ הוּא יִתְבָּרַךְ מְרַחֵם עַל קַן צִפּוֹר, וְדָבָר זֶה אֵינוֹ. וְעִם כָּל זֶה שֶׁהַמִּצְווֹת הֵם גְּזֵרוֹת עַל יִשְׂרָאֵל, הֵם לְטוֹב לָנוּ. כִּי לֹא יָבוֹא מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ רַק הַטּוֹב הַגָּמוּר, כִּי כָּל מַעֲשָׂיו הֵם הַטּוֹב הַגָּמוּר, רַק כִּי הַטּוֹב הַזֶּה גָּזַר עָלֵינוּ, וְלֹא שֶׁיֵּשׁ כָּאן שׁוּם צַד רַחְמָנוּת, רַק הַכֹּל דִּין.
___________________________________
הרמב"ן פירש את מאמר חכמים: שעושה מדותיו רחמים ואינן אלא גזירות כך: ציווי הקב"ה במצוות המקנות את מידת הרחמים אינו מפני שרחמיו על 1 בעלי החיים, שכן אין רחמיו מגיעים אליהם, 2 שהרי אם רחמיו היו על בעלי החיים, היה מונע מאתנו את שחיטתם, אלא מטרת המצוות הללו היא חינוך האדם, כדי שירכוש את מידת הרחמים. מדבריו אלו ניתן להסיק שאין לומר שרחמי ה' מגיעים לבעלי חיים, אבל על בני אדם נוכל לומר זאת. ומכאן שנוכל לומר שמצות הצדקה היא מפני רחמי הקב"ה על העני, ולכן צווה אותנו במצות צדקה. אבל דבר זה אינו נכון, כי גם מצות הצדקה אינה מפני רחמי הקב"ה על העני, כי כל הנהגת ה' היא על פי דין, אלא זו גזירה שגזר הקב"ה עלינו שנרחם, ולכן מוטלת עלינו החובה לפרנסו. גם ביחס לקן ציפור נאמר הסבר זה, אין הציווי מפני שהקב"ה מרחם על הציפור, אלא שהקב"ה גזר על האדם שירחם על הציפור. אם נאמר שהקב"ה מרחם על העני ולכן צווה אותנו במצות הצדקה, באותה מידה יכולים אנו לומר כי הקב"ה רחם על הציפור וצווה אותנו לשלחה. אולם כאמור המצוה אינה מצד רחמיו של הקב"ה על העני או על בעל החיים, אלא זו גזירה על האדם כי הגזירה היא מידת הדין שהיא המידה העיקרית שבה מנהיג הקב"ה את עולמו. אין הקב"ה מתחשב ברצונו של האדם אלא גוזר עליו לקיים את רצונו. גם בריאת העולם היתה בגזירה ממידת הדין האלוקית, שהרי בפרק א' שבבראשית - שהוא פרק הבריאה - נזכר רק 3 שם אלוקים שהוא מידת הדין. הרי שלא ברא הקב"ה את העולם כדי להטיב, ובכל זאת נאמר: וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. דרכי התורה דרכי נעם, אבל נתינתה נובעת מגזירה ולא מפני שהיא טובה.
הרמב"ן לא היה צריך לפרש בדוחק כפי שפירש. לפי סברתו, שמצוות אלו ניתנו כדי לחנך אותנו למידת הרחמים, ניתן לפרש את דברי חכמים: האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וכו' שהטעם שמשתקין את האומר כן, מפני שמשמע מדבריו שרחמי הקב"ה על בעלי חיים, ואין זה נכון כי מידות ה' הן גזירות ולא רחמים, אלא שגזר עלינו לרחם. ואף על פי כן יש במצוות עניין נוסף שהן לטובת האדם, כי כל מעשי הקב"ה על אף היותם גזירות הם הטוב הגמור, אלא שאין נתינתן מחמת הטוב אלא מפני הגזירה, כי כך היא מידת הנהגת הקב"ה את עולמו על פי מידת הדין.
ביאורים
המהר"ל רואה עיקרון בסיסי מאד בהבנה לעומק של סוגיית טעמי המצוות, ולכן הוא ממשיך להרחיב ולהסביר את מחלוקתו עם הרמב"ם והרמב"ן בעניין.
הרמב"ן אמר שאין לנו לומר שמטרת המצוות היא רחמים על בעלי החיים. המהר"ל מדייק מכאן שגם אם מטרת המצוות הנוגעות לבעלי חיים אינה רחמים עליהם, עדיין ניתן לומר שמטרת המצוות הנוגעות לבני אדם כגון צדקה וחסד, היא כן לרחם על האנשים שייהנו מפעולתן של המצוות שנעשו להם, כגון עניים, חולים וכדומה. המהר"ל חולק על דבר זה. לשיטתו ההבנה שעניינן של מצוות ה' הוא 'רחמים' על מישהו, מורידה את המצוות והופכת אותן לדבר נמוך יותר. המצוות הן דבר רוחני ועליון, ולא כלי לשיפור ופתרון בעיות העולם. לפעמים יותר קל לאדם לראות את המצוות כציוויים שמטרתם לגרום לבני האדם שבעולם הזה להיות רחמניים או לגרום לעולם שיתנהל באופן של רחמים, אבל הגישה הזאת עלולה להוביל את האדם למצב שבו הוא מתבונן על העולם כעל משהו שנברא לצורכו ולתועלתו האישית, וזה 'מוריד' את העולם, והופך אותו למשרת את רצונותיו של האדם. האדם נקרא להבין שיש דבר שלמעלה ממנו, גם אם אינו מבין מדוע העולם נברא ומדוע בוראו מנהיג אותו באופן שבו הוא בחר. יחד עם זה, צריך לזכור תמיד שמהקב"ה בוודאי יוצא רק טוב, גם אם הוא אינו מובן לנו.
הרחבות
* תכלית הבריאה
לֹא בָּרָא אֶת הָעוֹלָם לְהֵטִיב אֶל הָעוֹלָם רַק בִּגְזֵרַת הַדִּין נִבְרָא. הרמח"ל, לכאורה, חולק על קביעה זו של המהר"ל וכותב "הנה התכלית בבריאה היה להיטיב מטובו יתברך לזולתו".
קביעה זו מעוררת אותנו לשאול: אם תכלית הקב"ה הייתה רק להיטיב לנבראים, מדוע הטוב השלם ניתן רק למי שמקיים את המצוות? על כך עונה הרמח"ל "והנה תראה כי הוא לבדו יתברך שמו השלמות האמתי המשולל מכל החסרונות ואין שלמות אחר כמוהו כלל... ועל כן בהיות חפצו יתברך שמו להיטיב לזולתו, לא יספיק לו בהיותו מיטיב קצת טוב, אלא בהיותו מיטיב תכלית הטוב שאפשר לברואים שיקבלו... הטוב הזה אי אפשר שיימצא אלא בו. על כן גזרה חכמתו שמציאות ההטבה האמיתית הזאת יהיה במה שייתן מקום לברואים לשיתדבקו בו יתברך שמו, באותו השיעור שאפשר להם שיתדבקו" [דרך ה' א, ב]. הדבקות בקב"ה היא ההטבה הגדולה ביותר שכן היא הדבקות בשלמות. הדרך להגיע אל דבקות זו היא על ידי קיום התורה והמצוות שהן הגילוי של הקב"ה בעולם [על פי הערות לתורה תמימה שמות כ, הערה ג].
המהר"ל הוכיח שתכלית הבריאה לא הייתה להיטיב לנבראים מכך שבמעשה בראשית מוזכר שֵם "אלהים" המורה על מידת הדין. אולם ניתן לבאר זאת באופן שונה ובכך ליישב את שיטת הרמח"ל. רבי אלימלך מליז'נסק מבאר שאין סתירה בין בריאת העולם בדין לבין הרצון להיטיב לנבראים, שכן הקב"ה ברא את העולם בכוונה להיטיב לצדיקים שלהם "ראוי... כל הטוב לפי מעשיהם הטובים להינתן להם שכרם על פי הדין". אם כן, גם הבריאה על פי הדין הייתה לשם הטבה לנבראים. אולם מכיוון שלא כל בני האדם יכולים להיות צדיקים, שיתף הקב"ה את מידת הרחמים ודן אותנו לפנים משורת הדין [נועם אלימלך פרשת האזינו].
שאלות לדיון
מהו ההבדל העקרוני בין בעלי החיים לבני האדם?
איך היחס שלנו למצוות משתנה בעקבות דברי המהר"ל שאנו לא מקיימים את המצוות לטובתנו אלא בשביל להיות שותפים בגזֵרות ה'?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
