ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- חמדת הדף היומי
כעת נבאר מתי צריך לנענע את הלולב כדי לקיים את המצווה.
בגמרא ישנם מספר מקורות ביחס לזמן שבו צריך לנענע את הלולב. מחלקם נראה שהנענועים הם בהלל, ועל פי מה שהקדמנו יוצא שקיום מצוות לולב הוא ביחד עם קריאת ההלל. מחלקם נראה שהנענועים קשורים למצווה בלי קשר להלל.
1) מקורות מהם נראה שהנענועים הם בהלל-
במשנה בדף לז: כתוב שהיו מנענעים את הלולב בהלל, בהודו לה' תחילה וסוף ובאנא ה' הושיעה נא. המשנה לא מציינת זמנים נוספים שבהם צריך לנענע את הלולב.
בירושלמי (סוכה תחילת פרק ה) כתוב שאומרים את ההלל כל יום בסוכות, בגלל נענועי הלולב שיש בכל יום בהלל. נראה משם שיש קשר מהותי בין ההלל לנטילת הלולב, כאילו ההלל הוא חלק מנטילת הלולב.
2) מקורות מהם נראה שהנענועים הם בקיום מצוות הלולב, בלי קשר להלל.
במשנה בדף לח. כתוב שכל היום כשר לנטילת לולב. נראה משם, שנטילת לולב לא קשורה בהכרח לקריאת ההלל.
במשנה בדף מב. כתוב שקטן היודע לנענע חייב בלולב. נראה משם שלא צריך שהקטן ידע לקרוא את ההלל אלא רק לנענע את הלולב, כי נענוע הלולב לא קשור בהכרח לקריאת ההלל.
בגמרא במסכת ברכות דף ל. מובאת ברייתא בה נאמר שמי שהשכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע, לולב ומנענע. נראה משם שמנענעים את הלולב בלי קשר לקריאת ההלל אלא בשעה שנוטל את הלולב.
שיטות הראשונים
א. הרמב"ם- (פרק ז מהלכות לולב הלכה ט והלכה י) – כותב שיצא ידי חובה כשמגביה את ארבעת המינים, אבל מצווה כהלכתה היא כשמנענע את הלולב ולא רק נוטל. אחר כך כותב הרמב"ם, והיכן מוליך (הכוונה היכן מנענע את הלולב), בהלל. הרמב"ם לא מזכיר שמנענע את הלולב בשעת הברכה אלא רק בהלל, כמו המשנה בדף לז. נראה לומר שהרמב"ם יסביר את המקורות מהם נראה שאין קשר בין המצווה להלל, כמצבים בדיעבד. המשנה בדף לח. כותבת, שכל היום כשר לנטילת לולב אם לא נטל כראוי בשעת ההלל. כמו כן, הגמרא בברכות עוסקת במי שחייב לצאת לדרך השכם בבוקר, עדיף שייטול לולב בנפרד מההלל ולא יפסיד לגמרי מצוות לולב. גם המשנה שעוסקת בקטן שיודע לנענע היא עוסקת בדין חינוך. הרמב"ם יסביר שעדיף שהקטן יתחיל לנענע, וכשילמד לקרוא את ההלל יטול לולב בסמוך להלל.
ב. התוספות (פסחים דף ז: דיבור המתחיל בעידנא) כותבים שגם אם נטל את הלולב יכול עדיין לברך, כי עדיין לא סיים את המצווה כי צריך לנענע בהלל. משמע שהנענוע בהלל הוא חלק מהמצווה. דעת תוספות דומה לדעת הרמב"ם, רק שבשיטת תוספות בפסחים ניתן לומר שגם בשעת הברכה על הלולב צריך לנענע את הלולב. התוספות במסכת סוכה (דף לז: דיבור המתחיל בהודו) כותבים שצריך לנענע בשעת הברכה, ויתכן שדברי התוספות בשני המקומות משלמים זה את זה, לשיטת תוספות מצוות נטילת לולב בנענועים מתחילה עם הברכה וממשיכה בהלל. לכן הם יסתדרו עם כל המקורות שבגמרות.
ג. הריטב"א (בפירושו על מסכת סוכה דף לז :), הראבי"ה ( הובא ברא"ש סוכה פרק ג אות כו) מאירי (בפירושו לסוכה דף לז:) כותבים שעיקר נענוע הלולב הוא בשעת הברכה, והנענוע בשעת ההלל הוא נענוע בעלמא, שתפקידו להוסיף שמחה (מאירי) או לבלבל את השטן (ראבי"ה ביחס לנענוע שבהלל). המאירי מסביר שהמשנה בדף לז: אומרת את הדין המחודש, שגם בהלל צריך לנענע את הלולב, וכל שכן שצריך לנענע את הלולב בשעת הברכה על המצווה, ששם עיקר הנטילה.
טעם מחלוקת הראשונים
ניתן לבאר את טעם המחלוקת כדלהלן:
לפי הרמב"ם, מצות נטילת הלולב היא חלק ממצוות השמחה בחג. במדרש כתוב "לפי שבר"ה באין לדין ישראל ועו"ג ואין יודעים מי יצא זכאי ומי יצא חייב, נתן הקב"ה מצוה זו לישראל, שיהיו שמחים בלולביהם כאדם היוצא מלפני השופט זכאי שהוא שמח, והיינו דכתיב: 'אז ירננו עצי היער". מהמדרש יוצא שנטילת הלולב מבטאת את השמחה על כך שיצאנו זכאים בדין, לכן עיקר המצווה היא בהלל שהוא חלק משמחת החג. המדרש מביא את הפסוק "אז ירננו עצי היער". התוספות ( דף לז: דיבור המתחיל בהודו) מבארים שהכוונה לנענועי הלולב, אז ירננו בעצי היער. לפי רמב"ם ניתן לומר שהנענועים הם מין ריקוד של שמחה על הביטחון שיצאנו זכאים בדין. להסבר זה ניתן להוסיף שגם הנענוע בשעת הברכה (לדעת התוספות) הוא כהקדמה להלל.
לעומת זאת, לפי הראבי"ה והריטב"א, מצות נטילת לולב היא חלק מתפילה לעתיד על המים. כפי שכתוב בגמרא בדף לז: "מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים". לכן עיקר הנענוע הוא בשעת המצווה בלי קשר לקריאת ההלל. אם כן, מדוע מנענעים את הלולב בהלל? המאירי מבאר שזו תוספת שמחה. הראבי"ה מבאר שנטילת הלולב היא כדי לנענע כוחו של קטגור (כנראה בענייני גשמים, שהרי בחג סוכות נידונים על המים). הנענועים שבהלל נועדו כדי לערבב את השטן, והנענועים העיקריים הם בשעת הברכה.
נפקא מינות למחלוקת הראשונים
כפי שהקדמנו עיקר מצות נטילת לולב היא בשעה שמנענע את הלולב. לכן קיום המצווה תלוי בזמן שמנענע את הלולב. לכך יש השלכות הלכתיות
1. הרב צבי פסח פרנק (חידושי הר צבי על הש"ס סוכה דף לז: על המשנה) מביא את המנהגים השונים לגבי זמן נטילת לולב. לפי השולחן ערוך (או"ח סימן תרנב סעיף א) עיקר מצות נטילת לולב היא בשעת ההלל. לפי השל"ה ( הובא במגן אברהם סימן תרנב אות ג) נוטלים לולב בסוכה לפני התפילה, כי מרוויחים את הנטילה דווקא בסוכה, וגם מקדימים לקיים את המצווה. הרב פרנק מבאר שהשולחן ערוך סובר כרמב"ם וכתוספות, לכן צריך שנטילת הלולב תהיה סמוכה להלל, כי נטילת הלולב היא חלק מהשמחה שבקריאת ההלל. השל"ה סובר כראבי"ה וכריטב"א, לכן העדיף לקיים את המצווה בהידור הרב ביותר בלי קשר לקריאת ההלל.
2. הרב יוסף דב סולבייצ'יק ( הררי קדם חלק א סימן קלג) מבאר שההלכה היא שביום הראשון צריך ליטול לולב ששייך לאדם ולא לולב שאול. לרמב"ם, גם בשעת ההלל הלולב צריך להיות בבעלותו של האדם. לראבי"ה ולריטב"א, אחרי שברך ונטל את הלולב , לא צריך שהלולב יהיה שלו.
סיכום
מצוות נטילת לולב מתקיימת לכתחילה כשמנענע את הלולב.
במשנה כתוב שצריך לנענע את הלולב בהלל, ממקורות אחרים נראה שגם אם נטל את הלולב בלי קשר להלל צריך לנענע אותו.
הרמב"ם- מצוות הנענוע לכתחילה היא בשעת ההלל.
תוספות- יש לנענע גם בשעת הברכה וגם הנענוע בהלל הוא חלק ממצות נטילת לולב.
ראבי"ה וריטב"א- מצות נטילת לולב לא קשורה להלל, לכן יש לנענע בשעת הברכה. הנענוע בהלל הוא מסיבות אחרות.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
