ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- קול צופייך
- קול צופיך - הרב שמואל אליהו
- משפחה חברה ומדינה
- מצוות התלויות בארץ
- חלה
החטא, העונש והגאולה
פרשת "שלח" מתחילה בתיאור חטא המרגלים ועונשו, ארבעים שנות נדודים במדבר. גם כיליון לכל הגברים בני עשרים שנה ומעלה, שנאמר בהם: "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ" (תהילים קו כד). מאיסת ארץ-ישראל, שבעקבותיה הם הוציאו דיבה רעה על הארץ ועל יושביה, ולא האמינו בהבטחת ה' לאבות על ירושת ארץ-ישראל.
בני-ישראל, בשומעם על העונש הקשה הזה, כואבים ומתאבלים – "וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד" – צער ואבל שעלולים להביא אותם לייאוש. אשר על כן אלוקים מצווה להם שתי מצוות שמתקיימות אחרי הכניסה לארץ-ישראל. לומר להם, למרות הכול – בסוף תגיעו לארץ-ישראל.
הפרשה לצורך נחמה
קול צופיך - הרב שמואל אליהו (725)
הרב שמואל אליהו
170 - גְּדוֹלָה תּוֹרָה יוֹתֵר מִן הַכְּהוּנָּה וּמִן הַמַּלְכוּת
171 - לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ
172 - התשובה לנצרות: רבי עקיבא
טען עוד
"נסמכה זאת הפרשה בעבור שנחלשו ויתאבלו, לנחם הבנים, להודיעם כי יבאו אל הארץ" (אבן עזרא טו). אין פה ספק. בוודאי תבואו ותבנו משכן ומקדש. ההבטחה של אלוקים לאבות תגיע למרות החטא, כעס ה' והעונש החמור. בסופו של דבר תבואו אל הארץ, תבנו משכן ומקדש ותקריבו קרבנות עם נסכים.
את הדברים הללו אנחנו צריכים להשמיע לאוזנינו ולאוזני כל העולם גם היום, כל היום. אנחנו אוהבים את הארץ. אנחנו מאמינים בני מאמינים שאלוקים יקיים את דברו הטוב אשר דיבר על ישראל.
ברוך ה', מצבנו היום הוא טוב עשרת מונים ממצבם של ישראל במדבר. הקב"ה הבטיח להם כי למרות חוסר האמונה הנורא כל כך, הגאולה השלמה בא תבוא. גם בימינו אנו בטוחים בדברי ה', שהגאולה השלמה עם בית מקדש בא תבוא.
בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ
חיוב חלה לפני ירושה וישיבה
כאמור, בפרשתנו, פרשת "שלח" (במדבר טו יח) נאמרה פרשת חלה, וממנה למדו חכמים הלכות חלה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה: וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לה': רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ: מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לה' תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם".
ממה שנכתב בפסוק "בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ" למדו חז"ל שמיד כשנכנסו לארץ נתחייבו בחלה (כתובות כה ע"א). מצוות חלה שונה בזה ממצוות אחרות שנתחייבו בהן רק אחרי "ירושה וישיבה". רק אחרי שכבשו את הארץ וחילקו אותה בין השבטים להתיישב בה. כי כניסה לארץ בלי כיבוש וחלוקה להתיישבות לא נקראת כניסה, ולא נתחייבו ישראל במצוות אלו עד שעברו שבע שנות כיבוש ושבע שנות חלוקה לשבטים להתיישבות.
כך כותב שם רש"י: "משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה. שבכולן נאמר 'כי תבוא' 'כי תבואו' ולפיכך כולן למדות זו מזו, וכיון שפרט לך הכתוב באחת מהן שאינה אלא לאחר ירושה וישיבה – אף כולן כן. אבל זו נאמר בה 'בבואכם', משנכנסו בה ואכלו מלחמה נתחייבו בחלה" (רש"י טו יח).
חיוב חלה בחו"ל – מדרבנן
כיוון שחיוב חלה שונה מכל המצוות האחרות שתלויות בארץ, לכן אחרי שנכנסו לארץ נתחייבו בחלה מדרבנן גם בחו"ל. וכך נוהגים כל ישראל עד היום בחו"ל, שלא מפרישים תרומות ומעשרות אבל מפרישים חלה (שו"ע יו"ד שכב סע' ג').
והקשו התוספות (קידושין דף לו, ד"ה כל מצוה): מה טעם בכך? "והיינו טעמא דגזרו על החלה בכל מקום טפי מתרומה ומעשר, לפי שהחלה דומה יותר לחובת הגוף שהרי החיוב בא על ידי גלגול עיסה שהאדם עושה. והלכך דין הוא שינהוג בכל מקום אפילו בחו"ל. אבל תרומה ומעשר אינן מוטלות אלא על מי שיש לו קרקע, ודמי טפי לחובת הארץ".
בצק מימי יהושע
שואלת הגמרא בירושלמי: מה הדין ביהודי שנכנס לארץ בימי יהושע וראה בצק של גוי, שכמובן עוד לא נתחייב בחלה, ולקחו ישראל ואפה אותו? האם חייב בחלה?
ועונה הירושלמי, שלפי רבי עקיבא יהיה חייב ולפי רבי אליעזר יהיה פטור. והקשה רבי עקיבא לרבי אליעזר, והודה רבי אליעזר לתלמידו, לרבי עקיבא, כי ארץ-ישראל ירושה היא לעם ישראל מאבותיהם שכתוב "לזרעך נתתי את הארץ" (בראשית ט"ו פסוק י"ח ועיין שם פרק י"ג פסוק ט"ו י"ז), שמעת שנכנסו ישראל לארץ, זכו בה למפרע מזמן אברהם אבינו שהארץ ניתנה לו.
וזהו שאמר ה' ליצחק: "כי לך ולזרעך אתן". ומסביר אור החיים הקדוש שזאת מתנה לשנים. ההבטחה של ה' היא "לך". לאברהם, ומכוחך "לזרעך אחריך". ולכן נאמר לאברהם (בראשית פרק יג יז) "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה", כדי שתהא נוחה להיכבש לבניו, כשיבואו בני-ישראל לארץ יימלטו מהם הערבים, כמו שקרה וקורה בדורנו, או שייכנעו להם במלחמה (בבא בתרא ק ע"א).
אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה
רובנו ככולנו
ממה שנאמר בפסוק: "בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ" ולא נאמר: "בבואך", משמע שחיוב חלה תלוי בביאת ישראל כולם ולא בביאת יחידים. לכן כשנכנסו שני המרגלים לארץ בימי יהושע לא נתחייבו בחלה באותה שעה (נידה מז ע"א).
כמו כן ברור כי אחרי שנכנסו כל ישראל לארץ נתחייבו ישראל בחלה, ואפילו אם ייסעו כמה יהודים לחו"ל לא תתבטל חובת חלה. ועדיין ייקרא עלינו: "בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ", כי רוב עם ישראל ככולו. אבל כשאין רוב ישראל בארץ-ישראל – אין חובת חלה מהתורה. כך אומר רב הונא בריה דרבי יהושע כי בימי עזרא לא נתחייבו בחלה מן התורה כיוון שרק מיעוט עם ישראל היה בארץ ישראל באותה שעה. וכך נפסק להלכה (רמב"ם בכורים ה ה).
עלייה קמעא-קמעא
אלוקים מחזיר את היהודים לארץ-ישראל קמעא-קמעא. הגמרא בירושלמי מספרת: "רבי חייא רבה ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתא, ראו אילת השחר שבקע אורה אמר רבי חייא רבה לרבי שמעון בן חלפתא: בר רבי! כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קימעא קימעא. כל שהיא הולכת היא הולכת ומאירה" (ירושלמי יומא יד ע"א. ברכות ד ע"ב).
ארץ אחת, שני צַבָּעִים
החוקרים סבורים כי מניין היהודים היום בעולם נע בין 14 מיליון ל-18 מיליון. כמה מיליונים מהם נמצאים היום בארץ-ישראל. הרמב"ן, שעלה לארץ לפני 800 שנים, ראה בירושלים רק שני צַבָּעִים. בכל הארץ הוא ראה עוד כמה קבוצות קטנות של יהודים.
כמה מאות שנים אחר כך, בתקופת האר"י ורבי יוסף קארו, התחילו הצדיקים הללו לעודד יהודים לעלות לארץ, והחלה עלייה של קהילות יהודים לארבע ערי הקודש צפת, טבריה, ירושלים וחברון. מאות משפחות חסידים ומתנגדים עלו שנים אחר כך מאירופה. כמותם עלו מאות משפחות מארצות המזרח, חלקם עם אור החיים הקדוש ורבי חיים אבולעפיה זצוק"ל.
מי סופר?
במפקדי אוכלוסין מלפני 200 שנה (שנת 1800 למניינם) נמצאו 6,700 יהודים בארץ-ישראל, שהם אולי חצי אלפית מהיהודים בעולם! 90 שנה אחר כך היו בארץ 42,000 יהודים. כחצי אחוז מכלל היהודים בעולם. כשהתחילו הגזרות הרעות של הנאצים באירופה (1914) היו בארץ כמעט 100,000 יהודים. קצת פחות מאחוז אחד ממספר היהודים בעולם.
30 שנה אחר כך, בשנת תש"ח (1948) היו בארץ-ישראל 600,000 יהודים. כמעט חמישה אחוז מכלל היהודים בעולם. היום יש בארץ יותר משישה מיליון יהודים, והם כמעט חמישים אחוז מהיהודים בעולם. ואולי כבר עברנו את המספר הזה.
בתוך כמאה שנים חל מהפך גדול בעם ישראל, ממצב של כמעט אחוז אחד מהיהודים בארץ-ישראל, אנו מקווים להגיע בקרוב ליותר מחמישים אחוז מהעם בארץ-ישראל. כשרוב עם ישראל בארץ-ישראל – המצב הרוחני הוא אחר לגמרי, ובעקבותיו משתנה המצב ההלכתי.
וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לה'
חלת דבש
ב"שולחן ערוך" (יורה דעה שכט): "אין חיוב חלה אלא בלחם. לפיכך הסופגנין, דהיינו רכים העשויים כספוג, והדובשנין והאיסקריטים, והם מטוגנים בדבש – פטורים מן החלה". וכן: "עיסה שבלילתה עבה, וגלגלה (לש אותה) על דעת לבשלה או לטגנה או לעשותה סופגנין או ליבשה בחמה, ועשה כן – פטורה. גלגלה לעשות ממנה לחם, ונמלך לבשלה או לטגנה או לעשותה סופגנין או ליבשה בחמה – חייבת, שכבר נתחייבה משעת גלגול. גלגלה על דעת סופגנין וכיוצא בהן, ונמלך לעשותה לחם – חייבת".
ולפי זה יוצא שסופגניות שאוכלים בחנוכה, וכן מקרונים או אטריות, פטורים. אולם הש"ך (ס"ק ד') והט"ז (ס"ק ב') הביאו את סברת ר"ת לחייב סופגנין וכדומה, ופסקו להפריש חלה בלי ברכה אפילו אם לא אופה אותם אלא מטגנם או מבשלם. וכן פסק הבא"ח (שמיני וש"ש אות ד'). ולכן סמבוסק, שהוא בצק עם חומוס, אם אופים אותו – חייב בהפרשת חלה עם ברכה. אם מטגנים אותו – מפרישים עליו חלה בלי ברכה.
הפרשת חלה כמשקל העומר
התורה אמרה "בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ", משמע צריך שיעור של לחם, וזה כמות העומר שאכלו ישראל בצאתם ממצרים. עומר לגולגולת. כך כתב הרמב"ם (הלכות בכורים פרק ו הלכה טו): "כמה שיעור העיסה שחייבת בחלה? מלא העומר קמח בין מאחד מה' מינים, בין מחמשתן, כולם מצטרפין לשיעור".
חמשת המינים שעליהם מדבר הרמב"ם הם כמובן חמשת מיני דגן שחייבים בחלה. אבל קמח אורז או תירס או כל סוג אחר לא חייב בחלה, כיוון שלא נקרא לחם. ולפי חשבון הרמב"ם, משקל העומר הוא 1666 גרם קמח.
הבא"ח כתב ש-2458 גרם קמח חייב בחלה עם ברכה, וכך הוא המנהג. החזו"א כתב שעיסה שמשקלה מ-1200 גרם חייבת בחלה. ולכן הנוהגים כחזו"א יפרישו מ-1200 גרם בלי ברכה, ומ-1666 יפרישו עם ברכה. הנוהגים כבא"ח יפרישו מ-1666 עד 2458 בלי ברכה, ומ-2458 גרם יפרישו עם ברכה. וצריך לשים לב שהחישוב נעשה לא מהבצק עצמו, אלא מהקמח שממנו מכינים את הבצק.
אנחנו מפרישים רק מ-2458 גרם קמח. וכתב מרן הרב זצוק"ל כי אשה שנוהגים בני ביתה להפריש מ-1666 גרם קמח בברכה, יכולה להמשיך במנהגה.
הפרשת חלה מחולקת
בימינו נשים מתכנסות להפרשת חלה משותפת, והן צריכות לשים לב להלכה הבאה. "העושה עיסה לחלקה בבצק – פטורה" ("שולחן ערוך" יורה דעה שכו סעיף ב). דהיינו, מי שעושה בצק שיחולק בין אנשים וכל אחד יקבל פחות מהכמות החייבת בחלה – פטור הלש מלהפריש חלה, אפילו שיש בזה שיעור בעת הלישה.
ומכאן יש לשאול כיצד אנו מברכים על חלה כשעושים מצות לפסח. הרי מחלקים את המצות היוצאות מהתנור, ולעתים קרובות אין לכל אחד שיעור חלה, אלא שלוש מצות בלבד. ואפילו אם יהא שיעור, הרי זה עתיד להתחלק בין אנשים.
וענה על זה מרן הרב אליהו זצוק"ל, כי במקרה שאופים ביחד צריך לברך בהפרשת החלה, למרות שאחר כך האפוי מתחלק בין אנשים שונים. אמנם אם הנשים המתכנסות מחלקות את הבצק וכל אחת לוקחת לביתה פחות מהכמות הנדרשת להפרשת חלה – לא מברכים על הפרשת חלה. ואם אחת לוקחת כמות של הפרשת חלה – תפריש ותוציא את כולן ידי חובה.
וכן אם לשים כמות גדולה של בצק שיש בה חיוב חלה, ואחר כך מחלקים את הבצק ומקפיאים, כך שבכל שבוע יאפו רק חלק מהבצק, ובכל חלק וחלק אין שיעור חלה – פטורים מחלה (עיין ראב"ד בהלכות בכורים פרק ו הלכה יט). והגר"א שם (ס"ק ז') מסתפק בזה. ובמקרה כזה יפרישו חלה בלי ברכה.
וכיוון שיש בזה מחלוקת, טוב שחלק אחד של הבצק שאופים יהיה יותר משיעור החיוב ויברכו עליו, ואח"כ יפרישו חלק מהבצק לצורך הקפאה. ומאחר שהפרישו חלה פעם אחת על אותו הבצק, יצאו ידי חובה.
מתוק ומלוח לא מתחבר
כל בצק שמקפידים שלא יתערבב עם בצק אחר, לא מתחבר לצורך הפרשת חלה. לכן אין להפריש מבצק מתוק ומלוח יחדיו. אבל מתוק מעט ומתוק הרבה, או כל בצק שלא מקפידים שלא יתערבב – מצטרף.
קמח מהארץ וקמח מחו"ל
מרן הרב אליהו זצוק"ל הביא משם המהרי"ט אלגזי (חלה ב) שלא כדאי לערבב קמח של ארץ-ישראל עם קמח של חו"ל, שהם שני סוגי חיובים שונים. ולכן טוב להפריש מכל אחד על עצמו ולא להפריש מאחד על השני. אבל לערבב את שני סוגי הקמח ולהפריש חלה מהבצק שמעורבים בו שניהם אפשר, כיוון שמפריש משניהם.
תָּרִימוּ תְרוּמָה לה'
כיצד מפרישים חלה?
הפרשת החלה היא "תְרוּמָה לה'". לכן נוהגים ליטול ידיים קודם הפרשת חלה. עיקר הסיבה ההלכתית היא בגלל שהידיים בדרך כלל מלוכלכות מהבצק. הסיבה הרוחנית היא בגלל שזה תְרוּמָה לה'. אחר כך טוב להפריש כסף לצדקה.
לאחר מכן לוקחים מעט מהבצק שיש בו שיעור חלה, מחזירים ומניחים אותו ביחד עם שאר הבצק ומברכים: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציונו להפריש חלה תרומה". מוציאים את אותה חתיכה ואומרים "הרי זו חלה". את החלה הזאת שורפים או עוטפים בנייר ובניילון וזורקים לאשפה.
נוסח הברכה
לדעת הרמב"ם צריך לברך "להפריש חלה", וכך פסק הרמ"א (בסימן שכח) והביא הב"י את דעת המנהיג שאומר כי צריך לברך: "להפריש תרומה", כיוון שהתורה קראה לזה "תרומה" שנאמר: " תָּרִימוּ תְרוּמָה לה'". "משום ד'חלה' שם העוגה" (שו"ע שכח א). וכל המברך "להפריש חלה" – טועה. וכתב עליו הב"י כי "הפריז על מדותיו". כיון שבימינו המילה "חלה" היא גם ההפרשה.
כדי לצאת מספקות אלו אמר הבא"ח (שמיני שם) כי טוב לברך "להפריש חלה. תרומה". שבאמירת "להפריש חלה" הרי יצא ידי חובת דברי הרמב"ם לעיל. ובהוספת המילה "תרומה" אחר כך הרי יצא ידי הספקות שמובאים ב"בית יוסף" בשם הראשונים לעיל. ובכל מקרה כל אשה תברך כמנהג אמותיה. ואם שינתה וברכה כאחת הדעות המוזכרות לעיל – יצאה ידי חובה.
קריאת שם לבצק המפורש
כתב הראב"ד (פ"ה הי"א בשם רב אחא משבחא פרשת צו סימן ע"ג) "וקורא לה שם ואומר: הרי זה תרומה". אמנם לדעת הרמב"ם הברכה פוטרת מקריאת שם, אך נוהגים לקרוא שם לחלה לצאת ידי חובת הסברא שהביא הראב"ד וכן פסק בא"ח (שמיני ש"ש אות ב'). ונוהגים היום לומר: "הרי זו חלה".
ויכוח על טעם ועל ריח
בזמן שהיו כוהנים טהורים, היו הכוהנים אוכלים את החלה המפורשת הזאת בטהרה. בימינו, שאנו לא שומרים טהרה, שורפים את החלה ומתפללים לימים שבהם נזכה להביאה לכוהנים שיאכלו אותה בטהרה.
הרמ"א (שו"ע יורה דעה - שכב) כותב כי יש אומרים ששורפים את החלה בפני עצמה ולא עם הלחמים האחרים, כיוון שהיא אסורה באכילה, ואם תאפה עם אחרים, יעבור ממנה אליהם טעם וריח. כמו שלהבדיל איננו אופים ביחד טהור וטמא, כך איננו אופים אותה עם לחמים ולא בתנור כשר.
וכתב ה"זבחי צדק" כי בימינו לא מקפידים על כך. והטעם הוא כי מי שאופה קובע איזה חלק מהבצק יהיה לצורך הפרשת חלה, ואין כמות מסוימת שחייב בה שתהיה חלה. על כן כוונת האופה שרק מה שנשרף הוא חלה. אבל הטעם והריח שיוצא ממנה ועובר ללחמים אחרים, הוא לא חלה. וטוב לכוון על זה פעם בשנה או פעם בחיים, ודי בכך.
רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה
הפרשת חלה מן החלה
מהפסוק "רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה" אנו לומדים שלא מפרישים חלה מן הקמח אלא מן העיסה. וכיוון שהתורה אמרה בפסוק שקודם לו: "בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לה'", משמע להפריש מהלחם האפוי. על כן מי שלא הפריש חלה בעת עריכת הבצק – יכול להפריש חלה אחרי האפייה. וכשאופים מצות מפרישים לכתחילה אחרי האפייה, כדי שהבצק לא יחמיץ.
וכשמפרישים מן האפוי, צריך לשים את כל המצות או העוגות או הלחמים האפויים בתוך סל או לפרוס עליהם מפה, וכך הם מתחברים יחד ומפריש עליהם כמו שמפריש מן הבצק. דהיינו, לוקחים חתיכה אפויה של לחם, מחזירים אותה לתוך הסל או הכיסוי, מברכים "על הפרשת חלה", מוציאים את החתיכה שרוצים להפריש ואומרים: הרי זו חלה.
כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ
שתהיה העיסה מגובלת לגמרי
הגמרא בתלמוד ירושלמי (חלה טו/א) מביאה את דעת רבי יהודה בן בתירה שאומר כי כשם שבתרומה לא מתחייבים בתרומה אלא עד גמר מלאכה, כך בהפרשת חלה לא מפרישים בתחילת הגיבול של העיסה אלא כשהעיסה הופכת לאחת.
וב"שולחן ערוך" (יורה דעה שכז): "אימתי מפרישין חלה? כשיתן המים ויערב הקמח במים. והוא שלא ישאר שם בעריבה קמח שלא נתערב במים שיעור עומר". ו"טוב להמתין מלהפריש חלה עד אחר גמר לישה, שתיעשה כל העיסה גוף אחד".
כמו כן, בעת שמפרישים חלה טוב לחשוב על הקמח שמניחים על השולחן כדי למנוע הדבקה. ובדרך כלל חלק מהקמח נדבק לפת. גם עליו יש לכוון בשעת הפרשת החלה. ודי שמכוונים בזה פעם אחת בעת קריאת ההלכה הזאת, ומכוונים לכל החיים, ודי בכך.
מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם
אחד מ-24 לבעל הבית ואחר מ-48 לנחתום
על הפסוק "מראשית עריסותיכם" הביא רש"י את דברי הספרי ששאל: "למה נאמר?". הרי הפסוק הזה, שנמצא בסוף פרשת חלה, לכאורה לא מוסיף כלום על מה שנאמר בפסוקים שקודם לו. הסביר רש"י בשם הספרי: "לפי שנאמר 'ראשית עריסותיכם' שומע אני ראשונה שבעיסות. תלמוד לומר 'מראשית' מקצתה ולא כולה".
כלומר, לא שצריך לתת את העיסה הראשונה בחיים כולה לכהן. אלא מכל עיסה ועיסה יש לתת קצת. לכך נאמר: " מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם". וכמה נותנים? כתב הרמב"ם (הלכות בכורים פרק ה הלכה א ב): "ו'ראשית' זו אין לה שיעור מן התורה אפילו הפריש כשעורה – פטר את העיסה. ומדברי סופרים שמפרישין אחד מארבעה ועשרים מן העיסה כדי שיהיה בה כדי מתנה לכהן שנאמר 'תתן לו', תן לו דבר הראוי ליתנו מתנה. והנחתום העושה למכור בשוק מפריש אחד משמונה וארבעים, לפי שעיסתו מרובה יש בשיעור זה כדי מתנה".
כמה נותנים בימינו?
היום החלה נשרפת, ולכן חזר הדין כבתחילה להפריש כל שהוא. אעפ"כ לדעת הרמ"א יפריש גם היום לפחות כזית (שו"ע סי' שכ"ב סע' ה'). והחיד"א הביא משם האר"י ז"ל להפריש כדין חז"ל אחד ממ"ח, ומביא החיד"א "שלא ראינו חסיד שנוהג כן".
וכתב הבא"ח, שכיוון שרבנו האר"י כתב כך, לפחות פעם בשנה יפריש אדם כתקנת חז"ל וכדברי האר"י ז"ל (בא"ח שמיני ש"ש אות ג').
תִּתְּנוּ לה' תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם
תיקון שמביא ברכה
הפרשת חלה כמוה כמתנה לה' יתברך, ולכן מעלתה חשובה ביותר. כיום ישנם ב"ה מאפיות רבות, וכל אדם קונה לחם מוכן ואפוי. בהלכה מובא שישנה חשיבות באפיית שיעור חלה בבית. וז"ל הרמ"א: "נוהגין ללוש כדי שיעור חלה בבית, לעשות מהם לחמים לבצוע עליהם בשבת ויו"ט והוא מכבוד שבת ויו"ט, ואין לשנות" (או"ח רמ"ב ס"א).
בימינו, שיש מאפיות שאופות בכמויות גדולות והחלות טעימות וטובות, אין לחייב את הנשים לאפות לכל שבת בבית. אמנם כתב המשנה ברורה (בביאור להלכה שם) שיש עניין גדול באפיית חלה (ועיין לכה"ח שם ס"ק כ"ב כ"ג), והוא תיקון לחוה אמנו שאיבדה חלתו של עולם (שהוא אדם הראשון).
ויש נשים שמהדרות לאפות חלות לקראת כל שבת, ותבוא עליהן ברכת טוב שהן מקיימות את דברי הרמ"א, וכפי שנראה לקמן יש בזה ערך גדול גם של כבוד שבת וגם של תיקון שמביא ברכה לעולם.
שניהם ביחד, וכל אחד לחוד
כתב בעל הבא"ח כי מן הראוי שלפחות פעם בשנה תאפה האשה בצק בשיעור המתחייב בהפרשת חלה ותברך. ואם חשקה נפשו של הבעל להפריש חלה בעצמו, ילוש בצק המחייב הפרשת חלה בהזדמנות שונה, ובאופן זה יפרישו חלה גם הבעל וגם האשה.
בספר הנקרא "חוקי הנשים", שחיברו בעל הבן איש חי בלשון ערבי לנשים ותורגם לעברית, כותב בעל הבן איש חי בהקדמה לנשים הצעירות שנמצאות בשנים הראשונות בבית הורי החתן שתשתדלנה להפריש חלה פעם בשישה חודשים, "כדי שתזכו במצוה היקרה הזו".
מתנת בת-המצווה
מרן הרב זצ"ל הביא את המנהג לתת לילדה שמגיעה לגיל 12 ויום אחד ללוש בצק ולקיים כמצווה ראשונה את מצוות הפרשת חלה. כיוון שיש בזה מצווה שנאמר בה: " תִּתְּנוּ לה' תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם" . שבכל דור ודור שמקיימים מצווה זו – הרי זה כמו מתנה לה'.
הפרשת כלה
הזכרנו לעיל כי היום יש נשים שרוצות להרבות זכויות למען עניין חשוב, כגון למען חברה שמצפה לזיווג או לפרי בטן וכדומה. הן מתאספות יחד, לשות בצק ומפרישות חלה בברכה. וטוב ללמוד בצוותא בהתכנסות זו את ההלכות של הפרשת חלה, כדי להרבות את הזכות ולקיים את ההלכה כתיקנה.
כדי להבין עד כמה ערך יש במצווה זו, די לזכור את הדבר הנורא שנאמר במשנה במסכת שבת (ב ו) "עַל שָׁלשׁ עֲבֵרוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵדָתָן, עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוֹת בַּנִּדָּה וּבַחַלָּה וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר". ומתוך כך אנו לומדים כמה ערך יש בקיום מצווה זו, שמרבה חיים בעולם. והמדרש (רבה בראשית פרשה יז פסקה ח) אומר כי שלוש המצוות הללו הן תיקון חטא אדם הראשון. להביא חיים, להביא ברכה ולהביא אור לעולם.
וְאִם נוֹתְנִין – מִתְבָּרְכִין
הגמרא (שבת ל"ב ע"ב) אומרת על מעלת הפרשת חלה: "רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּעֲוֹן חַלָּה – אֵין בְּרָכָה בַמְכוּנָס, וּמְאֵרָה מִשְׁתַּלַּחַת בַּשְּׁעָרִים, וְזוֹרְעִין זְרָעִים – וַאֲחֵרִים אוֹכְלִין וכו'. וְאִם נוֹתְנִין – מִתְבָּרְכִין, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מד) 'וְרֵאשִׁית עֲרִיסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן, לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ'".
בהמשך הגמרא על כל התרומות הללו: "וְאִם נוֹתְנִין – מִתְבָּרְכִין, שֶׁנֶּאֱמַר: 'הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר, וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי, וּבְחָנוּנִי נָא בָזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת, אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֶת אֲרוּבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקוֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָּי' (מלאכי ג). מַאי 'עַד בְּלִי דַּי'? אָמַר רַמִי בַר חַמָא, אָמַר רַב: עַד שֶׁיִבְלוּ שִׂפְתּוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר דַּי". אמן ואמן.
לחלות פני מלך
מספר רועי בן-אליהו: כשסבא הרב זצ"ל הגיע לבאר-שבע לשמש כדיין, הוא היה מביא עמו את האוכל שסבתא הרבנית שתחיה הכינה לו בירושלים. פעם אחת הוא ראה מאפייה של פיתות, ובעל המאפייה נראה לו אדם ירא שמים. אמר בדעתו: למה להביא מירושלים לחם שמתייבש? מוטב אקנה כאן את הלחם שלי.
ליתר ביטחון הוא פנה לבעל המאפייה לוודא שהם מנפים היטב את הקמח ומפרישים חלה כדין. בעל המאפייה, שכנראה היה מסוכסך עם הרבנות, חשב שהרב אליהו הוא נציג הרבנות, והחל לצעוק עליו: "למה אתה בא? כבר שילמתי לכם מספיק כסף. מי אתם חושבים את עצמכם? למה אתה חושב שאתה מבין יותר ממני בכשרות?!" כך גירש בעל המאפייה את סבא הרב מהמאפייה.
באותו הערב, נתן סבא שיעור בבית הכנסת הסמוך לשוק וקהל גדול שמע את דבריו בשקיקה. רובם היו בעלי דוכנים שבשעת מנחה היו מניחים שק על הפירות והירקות שלהם והיו באים למנחה וערבית ושיעור קל ביניהם.
קצת אחרי תחילת השיעור הגיע בעל המאפייה, שגם הוא היה סוגר את המאפייה שלו ובא להתפלל ולשמוע דברי תורה. כשראה בעל המאפייה את הרב שגורש בבוקר מהמאפייה דורש בבית הכנסת בין מנחה לערבית, חלשה דעתו והתעלף.
מיד חרדו אליו המתפללים וטיפלו בו, וכששב להכרתו החל להצטער צער אמיתי ולבקש מהרב מחילה על מה שקרה באותו בוקר. הרב הבטיח לו שהוא סולח לו, אבל האופה אמר: אדע כי סלחת לי רק אם תבוא מחר למאפייה, תבדוק את הפרשת החלה וניפוי הקמח ותאכל מלחם המאפייה. וכך היה – הרב בדק בעצמו את כל סידורי הכשרות של המאפייה ומצא אותם כשרים למהדרין מן המהדרין.
לימים, כשהרב של הקהילה החרדית בבאר-שבע סיפר לו כי הם מביאים לחם ממרחק בכשרות מהודרת והוא לעולם לא מגיע טרי, אמר לו הרב שיש בבאר-שבע מאפייה מהודרת בכל סידורי הכשרות שלה, והתכוון למאפייה הזאת.
יש עניין גדול באפיית חלה, והוא תיקון לחוה אמנו שאיבדה חלתו של עולם. ובכל דור ודור שמקיימים מצווה זו – הרי זה כמו מתנה לה'
שריק - שרק . האם מותר לשרוק בשבת?
לשרוק לקרוא לחבר – מותר. לשרוק שיר – אסור.
תה מתחזק . תה ממכונות קפה הוא חלבי או בחזקת חלבי?
בחזקת חלבי, ולא לשתותו עם בשר. אבל מותר לשתותו אחרי בשר.
סופלה נולד . האם לאשכנזים מותר לחמם סופלה בשבת?
לאשכנזים אסור, כיוון שיש בזה נולד.
ציון לשבח . האם באופן חד-פעמי מותר לי להעתיק שיעורי בית?
לא. עדיף להינזף למטה ולא להינזף למעלה.
הרב שמואל אליהו
רב העיר צפת.
בנו של הראשון לציון הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל.
יום עיון בנושא בית המקדש- תשעה באב תשע"ז תשעה באב ענייני דיומא
מתוך יום עיון בנושא המקדש - תשעה באב תשע"ז
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
