ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- ראש השנה
- תקיעת שופר
התפילה המיוחדת של ראש השנה היא כידוע מדרבנן, ואילו המצווה שהתורה ייחדה לראש השנה הינה תקיעת שופר. עד כדי כך, שהתורה מגדירה את ראש השנה כ"יום תרועה"! וכך כותבת התורה: "ובחודש השביעי באחד לחודש מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט, א).
מה משמעותה של מצוות תקיעת שופר?
אומר הרמב"ם בהלכות תשובה: "אף עלפי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר - עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם, אלה השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והיטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה" (הלכות תשובה ג, ד).
התורה אינה מנמקת מדוע ציוותה אותנו לתקוע. זוהי גזירת הכתוב. אך ניתן להציץ לטעמה של המצווה: קולות השופר הם קולות מעוררים, בבחינת "אם ייתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?!" (עמוס ג, ו). העובדה שהקב"ה ציווה אותנו לתקוע בראש השנה קולות מעוררים, באה לרמוז לנו שעלינו להתעורר משינה, מעיסוק בהבלים – לעורר אותנו לתשובה!
גם ספר החינוך (מצווה תה) מכיר בעובדה שקולות השופר הם קולות מעוררים, אך הוא עומד על שתי נקודות נוספות. ראשית, מדוע יש צורך בדבר חיצוני שיעורר אותנו? יאמר הקב"ה: "התעורר לתפילה, התעורר לתשובה"; די היה לנו לכאורה בקריאה "התעוררו!". אלא "לפי שהאדם בעל חומר - לא יתעורר לדברים כי אם על ידי המעורר". עובדה היא שאדם זקוק לדבר חיצוני שיעורר אותו.
שנית, הרמב"ם מתייחס באופן כללי לקולות השופר, אך בל נשכח שהתורה אינה מצווה לתקוע בשופר סתם. התורה מדברת על יום תרועה. הנקודה המרכזית כאן היא תרועה. נכון, יש צורך בתקיעה לפניה ולאחריה, אבל הקול המיוחד הוא התרועה. להבדיל מן הקול הישר - התקיעה, הקול המיוחד הוא התרועה.
עומד על כך החינוך בדבריו שקול השופר מעורר לב השומעים: "וכל שכן קול התרועה, כלומר הקול הנשבר". עצם התרועה מעוררת את האדם במיוחד, אך בנוסף לכך, הקול הנשבר צריך לעוררנו לשבור את יצרינו ואת תאוותינו.
האבודרהם (בסדר תפילת ראש השנה ופירושה) מביא עשרה טעמים לתקיעת שופר בשם רב סעדיה גאון. אנחנו נזכיר כמה מהם, לאו דווקא כפי הסדר הכתוב שם.
האחד, "מפני שהיום תחילת הבריאה, שבו ברא הקב"ה את העולם ומלך עליו, וכן עושים המלכים בתחילת מלכותם, שתוקעים לפניהם בחצוצרות ובקרנות להודיע ולהשמיע בכל מקום את מלכותם, וכן אנו ממליכים עלינו את הקב"ה ביום זה. וכך אמר דוד: 'בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה''".
השני, "השופר בא להזכירנו עקידת יצחק, שמסר נפשו לשמיים, וכן אנו נמסור נפשנו על קדושת שמו, ויעלה זכרוננו לפניו לטובה".
השלישי, "השופר מזכיר לנו את מעמד הר סיני שנאמר בו 'וקול שופר חזק מאד'! ונקבל על עצמנו מה שקיבלו אבותינו על עצמם 'נעשה ונשמע'".
הרביעי, השופר בא להזכיר לנו את קיבוץ נידחי ישראל ולהתאוות אליו, שנאמר: "והיה היום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים, והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים".
ר' סעדיה לומד טעמים אלה, כנראה, מהעובדה שחז"ל הסמיכו את התקיעות למלכויות, זכרונות ושופרות. אם נקבע שעלינו לתקוע בשופר בסוף ברכת מלכויות, שבה מדובר על מלכות ה'; בסוף ברכת זכרונות שמדגישה את עקידת יצחק - "ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור"; ובסוף ברכת שופרות, שעוסקת במתן תורה ובקיבוץ גלויות, על ידי שופרו של משיח - זאת אומרת שאת כל אלה צריך השופר להזכיר לנו.
בחזרה לטוהר הבראשיתי
אך עלינו לעמוד על עניין נוסף. התורה מצווה להריע תרועה, כשקודמת לה תקיעה ומלווה אותה תקיעה. דווקא כך אנו מצווים לקיים את מצות תקיעת שופר: תקיעה, תרועה, תקיעה.
שמא מותר לנו לומר, שהתקיעה הראשונה מבטאת את המהות המקורית, האמיתית של האדם: "אשר עשה הא‑לוהים את האדם ישר" (קהלת ז, כט). התקיעה הראשונה מבטאת את הישרות המקורית, הטוהר המקורי שישנו באדם, את צלם הא‑לוהים שבאדם, את נשמתו: "א‑לוהיי, נשמה שנתת בי - טהורה היא". כלומר, האדם במהותו טוב וישר; כך ברא אותו הא‑לוהים. אלא מה? התרחק האדם מהיושר המקורי שבו, הסתבך, הדרדר, התעקם. זה מתבטא בתרועה: קולות שבורים ומרוסקים, גניחות ויללות. קולות השופר באים לעורר את האדם לשוב אל עצמו, אל מהותו האמיתית, אל טהרתו המקורית, וזה מתבטא בתקיעה האחרונה. זהו הכיוון שהאדם צריך לשוב אליו, אל יושרו המקורי, אל צלם הא‑לוהים שבו, כפי שיצא מתחת ידו של הבורא. זוהי אם כן המשמעות של הרצף תקיעה-תרועה-תקיעה.
בוודאי קולות השופר מעוררים לתשובה, לתפילה, לאמת. אך אין הם סתם קולות מעוררים. קולות השופר כפי שהקב"ה ציווה לתקוע הם מדויקים. הם שמעוררים ומראים לנו מי בעצם אנחנו, מה קרה לנו ומה נדרש מאיתנו.
ומה שנאמר זה עתה על האדם - קיים בכל הבריאה כולה. אם נתבונן בבריאה כולה, נמצא שהדברים כל כך מתאימים לטעמים שהזכרנו בשם רב סעדיה גאון. מה מזכיר לנו השופר? את מלכות ה', את עקידת יצחק, את מתן תורה ואת שופרו של משיח. התקיעה הראשונה מזכירה לנו את מלכות ה' שהונחה ביסוד הבריאה. הבריאה ביסודה היא טובה: "וירא א‑לוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" (בראשית א, לא). התקיעה הראשונה היא גם כנגד עקידת יצחק, אשר מגלה את האדם במהותו האמיתית, כפי טבעו האמיתי: האדם הצמא לקדושה, הנכון לעשות רצון בוראו, עד כדי מסירות נפשו בצורה הנעלה ביותר.
התקיעה הראשונה מזכירה אפוא את מלכות ה' שהיא יסודה של הבריאה, ואת עקדת יצחק, שמבטאת את מהותו המקורית של האדם. כל זה מוביל לשופרו של משיח, שאז הבריאה כולה תגיע לתעודתה - זו התקיעה האחרונה. אך צריך לדעת, שמן התקיעה הראשונה ועד לתקיעה האחרונה ישנה תרועה ארוכה מאוד, דרך ארוכה שמלווה בגניחות ויללות, שבירות וכשלונות. זאת התרועה, שהיא כנגד השופר של מתן תורה. תפקידה של תורה להאיר את נתיבותינו בעולם הזה, בו אנחנו עלולים לחטוא ולהדרדר. הקב"ה נתן לנו תורה, להאיר את דרך האמת בתוך כל הסיבוכים ומתוכם.
זוהי המשמעות של סדר תקיעותינו.
השופר הוא המקשר את כל הבריאה כולה, על כל פרטיה, מראשית ועד אחרית, דרך כל הירידות, הכשלונות והתסבוכות, עד לגילוי קידוש השם הגדול השלם - בכל מלא עולם.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
