פרק ה' חלק א'

פֶּרֶק ה – בְּבֵאוּר מַפְסִידֵי הַזְּהִירוּת וְהַהַרְחָקָהמֵהֶם

שלושת מפסידיה'זהירות'. מפסיד א': עיסוק היתר בענייני העוה"ז

הִנֵּה מַפְסִידֵי הַמִּדָּה הַזֹּאת וּמַרְחִיקֶיהָ הֵם שְׁלֹשָׁה. הָאֶחָד, הוּא הַטִּפּוּל וְהַטִּרְדָּההָעוֹלָמִית,* הַשֵּׁנִי, הַשְּׂחוֹקוְהַלָּצוֹן, הַשְּׁלִישִׁי, הַחֶבְרָההָרָעָה. וּנְדַבֵּר בָּהֶם אֶחָד לְאֶחָד:

הִנֵּה הַטִּפּוּלוְהַטִּרְדָּה כְּבָר דִּבַּרְנוּ מֵהֶם לְמַעְלָה, כִּי בִּהְיוֹתהָאָדָם טָרוּד בְּעִנְיְנֵי עוֹלָמוֹ, הִנֵּה מַחְשְׁבוֹתָיו אֲסוּרוֹת*בְּזִקֵּי* הַמַּשָּׂא אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם, וְאִי אֶפְשָׁר לָהֶם לָתֵת לֵב אֶלהַמַּעֲשֶׂה. וְהַחֲכָמִים עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם בִּרְאוֹתָם זֶה אָמְרוּ (אבות ד,יב), "הֱוֵי מְמַעֵט בְּעֵסֶק, וַעֲסֹק בַּתּוֹרָה". כִּי הִנֵּההָעֵסֶק מֻכְרָח הוּא לָאָדָם לְצֹרֶךְ פַּרְנָסָתוֹ, אַךְ רִבּוּי הָעֵסֶק אֵינוֹמֻכְרָח שֶׁיִּהְיֶה כָּל כָּךְ גָּדוֹל עַד שֶׁלֹּא יַנִּיחַ לוֹ מָקוֹם אֶלעֲבוֹדָתוֹ, עַל כֵּן נִצְטַוִּינוּ לִקְבֹּעַ עִתִּים לַתּוֹרָה.

העיסוק בתורה הוא התבלין גם ליצה"רהזה

וּכְבָר זָכַרְנוּ שֶׁהִיא הַמִּצְטָרֶכֶת יוֹתֵר לָאָדָם לְשֶׁיַּגִּיעַאֶל הַזְּהִירוּת, וּכְמַאֲמַר רַבִּי פִּנְחָס (עבודה זרה כ, ב), "תּוֹרָהמְבִיאָה לִידֵי זְהִירוּת". וְזוּלָתָהּ לֹא יַגִּיעַ אֵלָיו כְּלָל, וְהוּאמַה שֶּׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אבות ב, ה), "וְלֹא עַם הָאָרֶץחָסִיד". וְזֶה כִּי הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ שֶׁבָּרָא הַיֵּצֶר-רָעבָּאָדָם הוּא שֶׁבָּרָא הַתּוֹרָה תַּבְלִין לוֹ, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָםלִבְרָכָה (קדושין ל ע"ב), "בָּרָאתִי יֵצֶר הָרָע בָּרָאתִי לוֹתּוֹרָה תַּבְלִין".

וְהִנֵּה פָּשׁוּט הוּא, שֶׁאִם הַבּוֹרֵא לֹא בָּרָא לְמַכָּה זוֹ אֶלָּארְפוּאָה זוֹ, אִי אֶפְשָׁר בְּשׁוּם פָּנִים שֶׁיֵּרָפֵא הָאָדָם מִזֹּאתהַמַּכָּה בִּלְתִּי זֹאת הָרְפוּאָה, וּמִי שֶׁיַּחְשֹׁב לִנָּצֵל זוּלָתָהּ*,אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה וְיִרְאֶה טָעוּתוֹ לְבַסּוֹף – כְּשֶׁיָּמוּת בְּחֶטְאוֹ.כִּי הִנֵּה הַיֵּצֶר הָרָע בֶּאֱמֶת חָזָק הוּא בָּאָדָם מְאֹד, וּמִבְּלִייְדִיעָתוֹ שֶׁל הָאָדָם הוֹלֵךְ הוּא וּמִתְגַּבֵּר בּוֹ וְשׁוֹלֵט עָלָיו. וְאִםיַעֲשֶׂה כָּל הַתַּחְבּוּלוֹת שֶׁבָּעוֹלָם וְלֹא יִקַּח הָרְפוּאָה שֶׁנִּבְרֵאתלוֹ, שֶׁהִיא הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי, לֹא יֵדַע וְלֹא יַרְגִּישׁבְּתִגְבֹּרֶת חָלְיוֹ אֶלָּא כְּשֶׁיָּמוּת בְּחֶטְאוֹ וְתֹאבַד נִשְׁמָתוֹ. הָאלְמַה זֶּה דוֹמֶה? לְחוֹלֶה שֶׁדָּרַשׁ בָּרוֹפְאִים וְהִכִּירוּ חָלְיוֹוְאָמְרוּ לוֹ שֶׁיִּקַּח סַם מָה, וְהוּא – מִבִּלְתִּי שֶׁתִּקְדַּם לוֹיְדִיעָה בִּמְלֶאכֶת הָרְפוּאָה, יַנִּיחַ הַסַּם הַהוּא וְיִקַּח מַהשֶּׁיַּעֲלֶה בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ מִן הַסַּמִּים – הֲלֹא יָמוּת הַחוֹלֶה הַהוּאוַדַּאי! כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה, כִּי אֵין מִי שֶׁמַּכִּיר בָּחֳלִי הַיֵּצֶר-רָעוּבְכֹחוֹ הַמֻּטְבָּע בּוֹ, אֶלָּא בּוֹרְאוֹ שֶׁבְּרָאוֹ, וְהוּא הִזְהִירָנוּשֶׁהָרְפוּאָה לוֹ הִיא הַתּוֹרָה, מִי אֵפוֹא יַנִּיחָהּ וְיִקַּח מַהשֶּׁיִּקַּח זוּלָתָהּ וְיִחְיֶה? וַדַּאי שֶׁחֹשֶׁךְ הַחָמְרִיּוּת יֵלֵךְוְיִגְבַּר עָלָיו מַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה וְהוּא לֹא יָבִין, עַד שֶׁיִּמָּצֵאשָׁקוּעַ בָּרָעָה וְרָחוֹק מִן הָאֱמֶת הֶרְחֵק גָּדוֹל, שֶׁאֲפִלּוּ הִרְהוּרֵידְבָרִים לֹא יַעֲלוּ עַל לִבּוֹ לְבַקֵּשׁ הָאֱמֶת. אַךְ אִם הוּא עוֹסֵקבַּתּוֹרָה, בִּרְאוֹתוֹ דְרָכֶיהָ, צִווּיֶיהָ וְאַזְהָרוֹתֶיהָ, הִנֵּה סוֹףסוֹף מֵאֵלָיו יִתְחַדֵּשׁ בּוֹ הִתְעוֹרְרוּת שֶׁיְּבִיאֵהוּ אֶל הַדֶּרֶךְהַטּוֹב. וְהוּא מַה שֶּׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פתיחתא דאיכה רבתי),"הַלְוַאי אוֹתִי עָזְבוּ וְתוֹרָתִי שָׁמְרוּ, שֶׁהַמָּאוֹר שֶׁבָּהּמַחֲזִירָן לְמוּטָב".

וְהִנֵּה בִּכְלַל זֶה גַם כֵּן קְבִיעוּת הָעִתִּים אֶל חֶשְׁבּוֹןהַמַּעֲשֶׂה וְתִקּוּנוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְמַעְלָה, וּמִלְּבַד כָּל זֶה,כָּל מַה שֶּׁיִּשָּׁאֵר לוֹ פְּנַאי מֵעֲסָקָיו, אִם חָכָם הוּא, וַדַּאי שֶׁלֹּאיְאַבְּדֵהוּ, אֶלָּא יֹאחַז בּוֹ מִיָּד וְלֹא יַרְפֵּהוּ לַעֲסֹק בּוֹ בְּעֵסֶקנַפְשׁוֹ וְתִקּוּן עֲבוֹדָתוֹ. וְזֶה הַמַּפְסִיד אַף עַל פִּי שֶׁהוּא הַיּוֹתֵרכְּלָלִי, הִנֵּה הוּא הַיּוֹתֵר קַל לְמִי שֶׁרוֹצֶה לִמָּלֵט, שֶׁיִּמָּלֵטמִמֶּנּוּ.

_____________________________________

הַטִּפּוּל וְהַטִּרְדָּההָעוֹלָמִית –ההתעסקות בענייני העולם הזה. אֲסוּרוֹת – קשורות. בְּזִקֵּי – באזיקי. זוּלָתָהּ –בלעדיה.

פרקה'   ו חשוון

ביאורים

כלמנהל של עסק מצליח יושב שעות רבות כדי לקבוע יעדים ודרכי פעולה, וכדי לזהות גורמיסיכון. כך צריך לנהוג גם בעבודת ה'. הרמח"ל מכוון את הלומד לעריכת"תחקיר" אישי ועמוק בעבודת ה'. לא ניתן להסתפק רק בהכרת המטרה והדרךאליה, אלא צריך גם לברר ולפרט את הדברים המונעים מאיתנו מלהגיע אל היעדים הנחשקים.רק בדרך עקבית זו ניתן לזכך את נפשנו ולהיות עובדי ה' אמיתיים.

העיכובהראשון למידת הזהירות נגרם מהטִרדה בענייני העולם הזה. אנו חיים בעולם גשמישבו יש צורך להתפרנס ולאכול, ולכן יש חשש שאדם יישאב כולו רק למטרות אלו, ישקעבחומריות, וישכח את הדברים החשובים באמת. ישכח שהעולם הזה הוא רק פרוזדור לעולםהעליון.

הפתרוןלחשש זה הוא קביעת עיתים לתורה. הלימוד הקבוע הופך לחלק בלתי נפרד מיומו שלהאדם, לחלק ממנו. אט אט הלומד נפגש עם דבר ה' והרצון לדבוק בו גדֵל. הרדיפהאחרי עסקי העולם הזה כבר לא ממלאת את כל יומו, אלא 'מתוחמת' לזמן ידוע עד שעתהלימוד. כך יש לאדם נחת להתעסק בצרכי נשמתו – בניין עבודת ה'.

חוץמעצם הקביעות, יש רווח גדול יותר. עסק התורה הכרחי לאדם. המפגש עם דברי ה'הישרים, מעדן את האדם מנטיותיו החומריות, ומוליך אותו במידותיו ובמעשיו בדרךהטובה. "דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים" [חגיגה ג,ב].

לאדםיש הכרח לעבוד לפרנסתו ואין זה נחשב לביטול תורה. אך חשוב להיות קשובים גם לצרכיהנשמה. הנשמה לא מסתפקת בלימוד מינימאלי כדי לצאת ידי חובה בקיום המצוה, אלא ישצורך להפגיש אותה עם סוג הלימוד ועם כמות הלימוד הדרושים לה על מנת למלא את צורכההרוחני.

הרחבות

•כיצדהתורה היא תבלין ליצר הרע

בָּרָאתִי יֵצֶר הָרָע בָּרָאתִי לוֹתּוֹרָה תַּבְלִין. לפי ההבנה הפשוטה, התורה באה כמגןמכוחו של יצר הרע, אך לפי זה לא מובן למה מושווית התורה לתבלין, הרי תפקידו שלהתבלין אינו לבטל דבר שכנגדו אלא לשפר את טעמו של התבשיל.

רבי צדוק הכהן מלובלין מסביר:"כששמור מהיצר על ידי התורה יוכל להשתמש בהנאותיו אכילה ושתיה ורחיצה וכדומה.והיינו על ידי שכל כוונתו בקדושה ולשם שמים. וזה פירוש תבלין שהוא דבר המתבל המאכלועושה משאינו טוב דבר טוב ומשובח" [ישראל קדושים ד].

•הצורךבדבקות בבורא למקיימי התורה

שֶׁהַמָּאוֹר שֶׁבָּהּ מַחֲזִירָןלְמוּטָב. רבי צדוק הכהן מלובלין לומדממאמר חז"ל זה עניין נוסף, שגם אדם ששומר את מצוות הבורא, עדיין צריך 'לחזורלמוטב' ולהיות דבק בבורא: "לוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שהמאור שבה מחזירםלמוטב, דאפשר להיות שומר תורה ועם כל זה צריך עדיין חזרה למוטב שתכליתו הוא הדביקות באלהים חיים" [פוקד עקרים ב].