שנה אחת, הייתה בצורת קשה מאד בירושלים. כבר עברו רוב ימות הגשמים, ואפילו עב קל לא נראה בשמיים. בורות מים רבים יבשו לחלוטין, והרעב והצמא פשטו בעיר.

באותם ימים, הנהיג את יהודי ירושלים, רבי גדליה חיון זיע"א, מייסד וראש ישיבת המקובלים 'בית א-ל'. גזר רבי גדליה תענית על הציבור, וקרא לכל יהודי העיר לצאתעימו לתפילה על קברי הצדיקים בהר הזיתים. כל יהודי העיר – אנשים, נשים וטף נהרו לתפילה, ורבי גדליה עומד בראש הקהל וזועק השמיימה.

והנה,רצו מספר ילדים קטנים אל רבי גדליה, פרשו אליו את כפיהם וביקשו ממנו – אבא, תוריד לנו גשם, תן לנו מים!

פרש גם רבי גדליה את כפיו השמיימה, ופנה ואמר – אבא, עשה למען ילדים אלו, שלא יודעים להבחין בין אבא שאין בכוחו לתת מים, לאבא שיש בכוחו לתת מים!

נתכסו השמיים בעבים, ומטר ניתך ארצה.

כבכל שנה, נסמך ובא יום תחילת שאילת הגשמים, ז' במרחשוון, לשבת פרשת לך לך. ויש קווים משותפים לשני התאריכים הללו, המתחברים לקו העומק של הסיפור בו פתחנו.

האדם,מטבעו, רוצה להרגיש שהוא שולט בחייו, ואינו תלוי בגורמים חיצוניים, המכתיבים לו את אופן חייו. לדוגמא – איש לא אוהב לתכנן טיול, ולגלות בבוקר היום המיועד שגשם זלעפות משבש את תוכניותיו. ככל שהאדם והאנושות מתפתחים יותר, כך הם פחות ופחות זקוקים לגורמים חיצוניים. לעיתים, האנושות מדמה, חלילה, שאלוקים חיצוני לה, והיא מנסה להפחית את תלותה בו.

ובכל זאת – מידי פעם, אלוקים שב ומזכיר לאדם ולאנושות, שהוא לא חיצוני לעולם, וכל העולם תלוי בו – 'המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית'. דומה, שבעולמינו המודרני, המשופע באמצעים טכנולוגיים רבי עוצמה, נותר הצורך בגשם, כנקודה מרכזית המזכירה לאדם באופן תמידי את תלותו בה'. על אף יכולותינו להתפיל מי ים, עדיין נושאים אנו עינינו השמיימה, ומעתירים לאבא שבשמיים שיוריד לנו גשם שיטהר ויפריח את העולם. ביום שאילת הגשמים, חשים אנו עד כמה תלויים אנו באבא שבכוחו לתת מים.

עניין זה הוא העומד ביסוד דברי חז"ל בגמרא – שיש שלושה מפתחות שלא נמסרו בידי בשר ודם: מפתח שלגשמים, מפתח של יולדות ומפתח של תחיית המתים. המשותף לשלושת המפתחות הללו, שהם נוגעים לעצם החיים: תחיית המתים, לידה – יצירת החיים, וגשם – מים, חיים לעולם.האדם שולט כביכול בחייו, אך כשהוא מגיע לשורש ותחילת החיים, הוא מגלה שחייו נוצרים בידי יוצר החיים, ותלויים בו ורק בו.

שלושת המפתחות הללו מופיעים גם בחיי העם. בתחילת פרשת לך לך, נולדת האומה הישראלית, בציווי לאבי האומה– "לך לך מארצך... אל הארץ אשר אראך...". דיוק בלשון הציווי מעלה,שאברהם אבינו יוצא לדרכו, כשהוא ממתין מראש להפתעות. אברהם יודע שעליו ללכת לארץ מסוימת, אך אין הוא יודע לאיזו ארץ. בכל הדרך, הוא מצוי בעמדת המתנה לאלוקים ,שיגלה לו את המקום שאליו הוא צועד. כביכול, אלוקים משאיר בידיו את מפתח לידת האומה. הלידה תלויה בהליכה לארץ, אך מיקומה של הארץ נותר בידי האלוקים.

למרבה ההפתעה, יש מקום נוסף שבו אלוקים מצווה אך משאיר את 'הקלפים צמוד לחזה' – הציווי ללכת למקום העקידה. לך לך אל... אחד ההרים אשר אומר אליך". אברהם הולך אל הלא נודע,וממתין לדבר ה' שיורה לו את המקום – "ביום השלישי... וירא את המקום מרחוק". בעקידה, ה' משאיר בידיו את המפתח של תחיית המתים, שהרי בעקידה פורחת נשמתו של יצחק אבי האומה, ושבה וחוזרת אליו נשמה חדשה.

ובכל הדורות, חיי העם השזורים בציווי הליכתנו לארץ ישראל, תלויים ועומדים הם בדבר ה', במפתח השלישי שלירידת הגשמים. ארץ ישראל נשתבחה בכך שאיננה כארץ מצריים השותה ממי הנהר, כי אם ארץ אשר למטר השמיים תשתה מים, ולפיכך אנו נושאים בה את עינינו השמיימה, וזוכים למפגש תדיר עם ה' – "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית שנה עד אחרית שנה".

שנזכה לחוש תמיד שכל חיותינו מאת ה' יתברך, ובזכות זאת ישפיע לנו שפע של גשמים, ברכה וטוב בלי גבול.