ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- מסילת ישרים
פרק כ' חלק ל"ט
הדברים הנצרכים להצליח בכך: לב ישר, עיון מעמיק וביטחון בה'
מַה שֶּׁצָּרִיךְ לְבָאֵר עַתָּה הוּא מִשְׁקַל* הַחֲסִידוּת הַזֶּה, וְהוּא עִנְיָן עִקָּרִי מְאֹד מְאֹד. וְתֵדַע בֶּאֱמֶת שֶׁזּוֹהִי הַמְּלָאכָה הַקָּשָׁה שֶׁבַּחֲסִידוּת, כִּי דַקּוּתוֹ רַב וְיֵשׁ לַיֵּצֶר בַּדָּבָר הַזֶּה כְּנִיסָה גְדוֹלָה, עַל כֵּן נִמְצֵאת סַכָּנָתוֹ עֲצוּמָה, כִּי הַרְבֵּה דְבָרִים טוֹבִים יוּכַל הַיֵּצֶר לְרַחֵק כְּאִלּוּ הֵם רָעִים, וְהַרְבֵּה חֲטָאִים לְקָרֵב כְּאִלּוּ הֵם מִצְווֹת גְּדוֹלוֹת. וּבֶאֱמֶת שֶׁלֹּא יוּכַל אִישׁ לְהַצְלִיחַ בַּמִּשְׁקָל הַזֶּה אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים, שֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ יָשָׁר שֶׁבַּלְּבָבוֹת, שֶׁלֹּא תִהְיֶה פְנִיָּתוֹ אֶלָּא לַעֲשׂוֹת הַנַּחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ וְלֹא זוּלַת זֶה כְּלָל, וְשֶׁיִּהְיֶה מְעַיֵּן עַל מַעֲשָׂיו עִיּוּן גָּדוֹל וְיִשְׁתַּדֵּל לְתַקְּנָם עַל פִּי הַתַּכְלִית הַזֶּה, וְאַחַר כָּל זֹאת יִהְיֶה מַשְׁלִיךְ יְהָבוֹ עַל ה', שֶׁאָז יֵאָמֵר בּוֹ, "אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז לוֹ* בָךְ וְגוֹ' לֹא יִמְנַע טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִים" (תהלים פד, ו-יב).
אָמְנָם אִם אֶחָד מִן הַתְּנָאִים הָאֵלֶּה יֶחְסַר לוֹ, לֹא יַגִּיעַ אֶל הַשְּׁלֵמוּת וְקָרוֹב הוּא לִכָּשֵׁל וְלִפּוֹל, דְּהַיְנוּ, אוֹ אִם הַכַּוָּנָה לֹא תִהְיֶה מֻבְחֶרֶת וְזַכָּה אוֹ אִם יִתְרַשֵּׁל מִן הָעִיּוּן בְּמַה שֶּׁיּוּכַל לְעַיֵּן, אוֹ אִם אַחַר כָּל זֶה לֹא יִתְלֶה בִּטְחוֹנוֹ בְקוֹנוֹ, קָשֶׁה לוֹ שֶׁלֹּא יִפּוֹל. אַךְ אִם שְׁלָשְׁתָּם יִשְׁמֹר כָּרָאוּי, תְּמִימוּת הַמַּחֲשָׁבָה, עִיּוּן וּבִטָּחוֹן, אָז יֵלֵךְ בֶּטַח בֶּאֱמֶת וְלֹא יְאֻנֶּה לוֹ כָּל רָע. הוּא הַדָּבָר שֶׁאָמְרָה חַנָּה בִּנְבִיאוּתָהּ (שמואל א' ב, ט), "רַגְלֵי חֲסִידָו יִשְׁמֹר", וְדָוִד כְּמוֹ כֵן אָמַר (תהלים לז, כח), "וְלֹא יַעֲזֹב אֶת חֲסִידָיו לְעוֹלָם נִשְׁמָרוּ".
החובה להתבונן בתוצאותיהם של המעשים
וְהִנֵּה מַה שֶּׁצָּרִיךְ לְהָבִין הוּא, כִּי אֵין לָדוּן דִּבְרֵי הַחֲסִידוּת עַל מַרְאֵיהֶן הָרִאשׁוֹן,* אֶלָּא צָרִיךְ לְעַיֵּן וּלְהִתְבּוֹנֵן עַד הֵיכָן תּוֹלְדוֹת הַמַּעֲשֶׂה מַגִּיעוֹת, כִּי לִפְעָמִים הַמַּעֲשֶׂה בְעַצְמוֹ יֵרָאֶה טוֹב, וּלְפִי שֶׁהַתּוֹלָדוֹת רָעוֹת יִתְחַיֵּב לְהַנִּיחוֹ,* וְלוּ יַעֲשֶׂה אוֹתוֹ יִהְיֶה חוֹטֵא וְלֹא חָסִיד.
הִנֵּה מַעֲשֵׂה גְדַלְיָה בֶּן אֲחִיקָם גָּלוּי לְעֵינֵינוּ שֶׁמִּפְּנֵי רֹב חֲסִידוּתוֹ שֶׁלֹּא לָדוּן אֶת יִשְׁמָעֵאל לְכַף חוֹבָה אוֹ שֶׁלֹּא לְקַבֵּל לָשׁוֹן-הָרָע אָמַר לְיוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ, "שֶׁקֶר אַתָּה דֹבֵר אֶל יִשְׁמָעֵאל" (ירמיה מ, טז), וּמַה גָּרַם? גָּרַם שֶׁמֵּת הוּא וְנִפְזְרוּ יִשְׂרָאֵל וְכָבָה גַחַלְתָּם הַנִּשְׁאָרָה. וּכְבָר יִחֵס הַכָּתוּב הֲרִיגַת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נֶהֶרְגוּ – אֵלָיו, כְּאִלּוּ הֲרָגָם הוּא, וּכְמַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עיין נדה סא ע"א) עַל פָּסוּק "אֵת כָּל פִּגְרֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הִכָּה בְּיַד גְּדַלְיָהוּ" (ירמיהו מא, ט).
וְהַבַּיִת הַשֵּׁנִי גַם הוּא חָרַב עַל יְדֵי חֲסִידוּת כָּזֶה אֲשֶׁר לֹא נִשְׁקַל בְּמִשְׁקַל צֶדֶק. בְּמַעֲשֵׂה דְ'בַר קַמְצָא' (גיטין נו ע"א) אָמְרוּ, "סָבוּר רַבָּנָן לְקָרוּבֵהּ,* אָמַר לָהֶם רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן אַנְקְלִיס, יֹאמְרוּ 'בַּעֲלֵי מוּמִין קְרֵבִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ', סָבוּר לְמִקְטְלֵהּ,* אָמַר לָהֶם רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן אַנְקְלִיס, יֹאמְרוּ 'מַטִּיל מוּם בַּקֳּדָשִׁים יֵהָרֵג'". בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הָלַךְ אוֹתוֹ הָרָשָׁע וְהִלְשִׁין אֶת יִשְׂרָאֵל, בָּא הַקֵּיסָר וְהֶחֱרִיב יְרוּשָׁלַיִם. וְהוּא מַה שֶּׁאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עַל זֶה, "עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל רַבִּי זְכַרְיָה הֶחֱרִיבָה אֶת בֵּיתֵנוּ וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלֵנוּ וְהֶגְלַתְנוּ לְבֵין הָאֻמּוֹת". הֲרֵי לְךָ שֶׁאֵין לָדוּן בַּחֲסִידוּת הַמַּעֲשֶׂה בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם לְבַד, אַךְ צָרִיךְ לִפְנוֹת כֹּה וָכֹה לְכָל הַצְּדָדִין שֶׁיָּכוֹל שֵׂכֶל הָאָדָם לִרְאוֹת, עַד שֶׁיָּדוּן בֶּאֱמֶת אֵיזֶה יִכְשַׁר יוֹתֵר הָעֲשִׂיָּה אוֹ הַפְּרִישָׁה.
___________________________________
מִשְׁקַל – שיקול הדעת ואיזון נכון. עוֹז לוֹ – ביטחונו בה'. עַל מַרְאֵיהֶן הָרִאשׁוֹן – לא מבט ראשון ושטחי. לְהַנִּיחוֹ – להימנע מלעשותו. סָבוּר רַבָּנָן לְקָרוּבֵהּ – חשבו חכמים להקריב את הקרבן שבר קמצא הטיל בו מום. לְמִקְטְלֵהּ – להרוג את בר קמצא.
ביאורים
מדרגה זו של החסידות הינה מדרגה גבוהה מאוד. העיסוק במדרגה זו הוא מיוחד, ולכן הוא מצריך עבודה מדוקדקת ביותר. משום שככל שהעניין חשוב יותר, כך יש לעסוק בו בזהירות יתר ובעדינות.
הדקדוק במדרגת החסידות, נובע מהקושי הגדול בזיהוי האמת הנדרשת מאיתנו, וזאת מחמת דקות העניינים. הרמח"ל מלמדנו, כי הדקדוק בנוי משילובם של שלושה גורמים: ישרות הלב, הבחינה האמיתית והביטחון בה'.
ישרות הלב – לב ישר משמעותו, חיפוש אמִיתי של רצון ה' בלבד, ללא חשבונות וגורמים חיצוניים כמו 'מה יגידו', ושאר דברים המבלבלים את האדם.
העיון - גם לאחר שמנסה האדם ליישר את לִבו כדי לעשות נחת רוח ליוצרו, עדיין הוא חייב לעיין היטב ולבחון האם הוא אינו נמשך אחר חשבונות זרים. האם זהו באמת המעשה הרצוי.
הביטחון בה' - בסופו של דבר האדם מוגבל. אם הוא חושב שבכוחו להבין הכל, ולדעת את האמת האמיתית על בוריה, הוא טועה טעות גדולה. מכאן מגיע הצורך הגדול בביטחון בבורא עולם שיסייע לו וידריכו בדרך אמת.
פעמים רבות קורה שאדם נמצא במבוכה מסוימת מחמת הקושי לזהות מהו המעשה הרצוי. כאשר אנו עוסקים במדרגות הגבוהות שאינן בבחינת "שחור- לבן" והן עוסקות ב'מה שמעבר', הדברים מסתבכים יותר. לדוגמה, פעמים האדם מדמה שאם יחמיר בעניין מסוים ויתגבר על הנטייה להקל על עצמו הוא ייצא נשכר מכך, שהרי הצליח להתגבר על יצרו. אולם פעמים קורה ההפך, שמתוך חומרה זו נמשך האדם ועובר על איסורים חמורים יותר וכדומה.
לכן, כאשר האדם משלב את שלושת הדברים, מתאמץ ובוטח בה', הוא יזכה לעזרה וסייעתא דשמיא לבל ייפול בהכרעותיו הקשות.
הרחבות
•מה היה צריך גדליה בן אחיקם לעשות
שֶׁמִּפְּנֵי רֹב חֲסִידוּתוֹ... שֶׁלֹּא לְקַבֵּל לָשׁוֹן הָרָע. בדברי הגמרא שהביא הרמח"ל נאמר כך: "...אשר הכה ביד גדליה. וכי גדליה הרגן? והלא ישמעאל הרגן! אלא מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח ולא חש – מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן. אמר רבא: האי לישנא בישא (לשון הרע), אף על פי דלקבולי לא מבעי (לקבל אסור) – מיחש ליה מבעי (לחשוש לו- צריך)".
לפי זה, הסביר החפץ חיים מה היה גדליה בן אחיקם צריך לעשות: "משמע דבמה שלא רצה גדליה לקבל דברי יוחנן בן קרח יפה עשה כדין, אך קלקל במה שלא חשש לדבריו לשמור את עצמו ואת אנשיו ממנו, והרי שם במעשה דגדליה רבים אמרו לו שמחשבת ישמעאל להרגו כמו שמפורש בקרא (בפסוק) ושם לא היו רשעים במה שהרכילו על ישמעאל דאדרבה (להפך) מצוה רבה קיימו בזה" [הלכות לשון הרע ז, סעיף קטן ו].
•מה היה צריך רבי זכריה בן אבקולס לעשות
עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל רַבִּי זְכַרְיָה. רבי צבי הירש חיות הסביר שמשום פיקוח נפש היה מותר להקריב את קרבנו של בר קמצא למרות שהיה בו מום, ואף להרוג את בר קמצא מדין רודף של כלל ישראל, אולם "מפני גודל ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס לא הרהיב עוז בנפשו עשות בזה הלכה למעשה וחשש שיחשדו אותו שעשה שלא כהלכה ולא החשיב עצמו לגדול ולקבוע בדעתו להיות עושה הלכה למעשה ולתלות בהוראת שעה" [פירושו לגיטין נו ע"א].
רבנים בבית המדרש
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א שורש הכעס וזיכוך מידת הקנאה
טהרת הנפש והמידות י"ד - ט"ז
השיעור עוסק במקור הכעס הנובע מחוסר מימוש של כוחות רוחניים ובדרכים להתגבר עליו באמצעות איפוק, עבודה עצמית והרחבת הדעת. בהמשך נבחנת מידת הקנאה וההבחנה בין קנאה שלילית לאדם אחר לבין קנאת השם טהורה המביאה לשלום ולתיקון העולם
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?
אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.
אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.
תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
עין אי"ה - הרב משה גנץ הכלל קודם לפרטים בעבודת השם
שבת א, ק"ע - קע"ב
השיעור עוסק בחשיבות של הקדמת הבנת הכללים והאמונה לעיסוק בפרטי ההלכות ודקדוקי התורה. בנוסף, השיעור מדגיש כי יראת שמיים שלמה אינה מבטלת את כוחותיו האנושיים של האדם, אלא מפעילה אותם מתוך חיות ועשייה בעולם.
שם משמואל על הפרשה אש התורה וזיכוך מידת הדין
שם משמואל על הפרשה - תולדות (תרע"ג)
השיעור מבאר על פי תורת ה"שם משמואל" כיצד ניתן לטהר חלקי רע המושרשים באדם, אם על ידי הארה אלוקית ואם באמצעות "אש התורה" ולימוד בהתלהבות השורפים את הרע במקומו, בדומה להכשרת כלים בליבון. בהמשך מוסבר מדוע נושאי מידת הדין, כיצחק ורבקה, נדרשים לשמירה יתרה מפני כעס ודינים, וכיצד התאמצות יתרה בתפילה פותחת שערי שמיים למעלה מן הטבע.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
שם משמואל על הפרשה עיקר וטפל בעבודת ה' ובחיי האבות
שם משמואל על הפרשה - תולדות (תרע"א, תרע"ג)
השיעור מבאר את משמעות הקשר שבין עיקר וטפל בעולם, ומסביר כיצד דווקא ההיטפלות אל הקדושה והצדיק מעניקה ערך ושלמות גם לדברים הטפלים, בניגוד לגסות הרוח של עשו שסירב להיכנע ליעקב. בהמשך נבחן ההבדל שבין לידת אברהם ללידת יצחק, ומוסבר מדוע בלידת יצחק, שנולד צדיק בן צדיק בקדושה מלאה, האירה השמחה בכל העולמות הרוחניים והגשמיים כאחד.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
