ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- מסילת ישרים
פרק כ"ב חלק מ"ו
שִׂנְאַת הָרַבָּנוּת וּבְרִיחַת הַכָּבוֹד – מִשְׁנָה עֲרוּכָה הִיא (אבות א, י), "אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה וּשְׂנוֹא אֶת הָרַבָּנוּת", וְאָמְרוּ עוֹד (שם ד, ז), "הַגַּס לִבּוֹ בְּהוֹרָאָה* – שׁוֹטֶה רָשָׁע וְגַס רוּחַ". וְאָמְרוּ (עירובין יג ע"ב), "כָּל הָרוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד, הַכָּבוֹד בּוֹרֵחַ מִמֶּנּוּ". וְאָמְרוּ עוֹד (פסיקתא רבתי כב), "אַל תֵּצֵא לָרִיב מַהֵר" (משלי כה, ח) – "לְעוֹלָם אַל תְּהִי רָץ אַחַר הַשְּׂרָרָה. לָמָּה? 'פֶּן מַה תַּעֲשֶׂה בְּאַחֲרִיתָהּ' – לְמָחָר בָּאִים וְשׁוֹאֲלִים לְךָ שְׁאֵלוֹת, מָה אַתָּה מְשִׁיבָם?" עוֹד שָׁם, "רַבִּי מְנַחֲמָא בְּשֵׁם רַבִּי תַּנְחוּם, כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו שְׂרָרָה כְּדֵי לֵהָנוֹת מִמֶּנָּה, אֵינוֹ אֶלָּא כַּנוֹאֵף הַזֶּה שֶׁהוּא נֶהֱנֶה מִגּוּפָהּ שֶׁל אִשָּׁה". עוֹד שָׁם, "אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אֲנִי נִקְרֵאתִי קָדוֹשׁ (רָצָה לוֹמַר: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא), הָא אִם אֵין בְּךָ כָּל הַמִּדּוֹת הַלָּלוּ שֶׁיֵשׁ בִּי לֹא תְקַבֵּל עָלֶיךָ שְׂרָרָה". וְתַלְמִידֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ יוֹכִיחוּ, שֶׁהָיוּ מֻצְרָכִים* מִפְּנֵי עֲנִיּוּתָם וְלֹא רָצוּ לְקַבֵּל עֲלֵיהֶם שְׂרָרָה, הוּא מַה שֶּׁאָמְרוּ בְּפֶרֶק כֹּהֵן מָשׁוּחַ (הוריות י, א) זֶה לְשׁוֹנָם, "כִּמְדֻמִּין שֶׁשְּׂרָרוּת אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם, עַבְדוּת אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם". וְאָמְרוּ עוֹד (פסחים פז ע"ב), "אוֹי לָהּ לָרַבָּנוּת שֶׁמְּקַבֶּרֶת אֶת בְּעָלֶיהָ", וּמְנָלַן? מִיּוֹסֵף, שֶׁמִּפְּנֵי שֶׁהִנְהִיג עַצְמוֹ בְּרַבָּנוּת מֵת קֹדֶם אֶחָיו (ברכות נה ע"א).
כְּלָלוֹ שֶׁל דָבָר, אֵין הָרַבָּנוּת אֶלָּא מַשָּׂא גָדוֹל אֲשֶׁר עַל שְׁכֶם הַנּוֹשֵׂא אוֹתוֹ. כִּי עַד שֶׁהָאָדָם יָחִיד וְיוֹשֵׁב בְּתוֹךְ עַמּוֹ, מֻבְלָע בֵּין הָאֲנָשִׁים, אֵינוֹ נִתְפָּס אֶלָּא עַל עַצְמוֹ, כֵּיוָן שֶׁנִּתְעַלָּה לְרַבָּנוּת וּשְׂרָרָה כְּבָר הוּא נִתְפָּס עַל כָּל מִי שֶׁתַּחַת יָדוֹ וּמֶמְשַׁלְתּוֹ, כִּי עָלָיו לְהַשְׁקִיף עַל כֻּלָּם וְלִרְעוֹת* אוֹתָם דֵּעָה וְהַשְׂכֵּל וּלְהַיְשִׁיר מַעֲשֵׂיהֶם, וְאִם לָאו "וַאֲשָׁמָם בְּרָאשֵׁיכֶם" (דברים א, יג) כְּתִיב, אָמְרוּ חֲכָמִים (דברים רבה א, י).
וְהַכָּבוֹד אֵינוֹ אֶלָּא הֲבֵל הֲבָלִים, הַמַּעֲבִיר אֶת הָאָדָם עַל דַעְתּוֹ וְעַל דַּעַת קוֹנוֹ וּמְשַׁכְּחוֹ כָּל חוֹבָתוֹ, וּמִי שֶׁמַּכִּירוֹ וַדַּאי שֶׁיִּמְאַס בּוֹ וְיִשְׂנָאוֹ, וְהַתְּהִלּוֹת אֲשֶׁר יְהַלְלוּהוּ בְּנֵי הָאָדָם יִהְיוּ עָלָיו לְטֹרַח, כִּי כִּרְאוֹתוֹ אוֹתָם מַגְדִּילִים הִלּוּלֵיהֶם עַל אֲשֶׁר אֵינוֹ בּוֹ בֶּאֱמֶת, אֵינוֹ אֶלָּא מִתְבּוֹשֵׁשׁ וּמִתְאַנֵּחַ עַל שֶׁלֹּא דַי לוֹ רָעָתוֹ שֶׁחֲסֵרוֹת מִמֶּנּוּ הַמַּעֲלוֹת הָהֵם אֶלָּא שֶׁיַּעֲמִיסוּ עָלָיו תְּהִלּוֹת שֶׁקֶר לְמַעַן יִכָּלֵם יוֹתֵר.
הַחֵלֶק הָרְבִיעִי הוּא חִלּוּק הַכָּבוֹד לְכָל אָדָם,
וְכֵן שָׁנִינוּ (אבות ד, א), "אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד? הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת",
וְאָמְרוּ עוֹד (פסחים קיג ע"ב), "מִנַּיִן הַיּוֹדֵעַ בַּחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא גָדוֹל מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ דָּבָר אֶחָד, שֶׁחַיָּב לִנְהֹג בּוֹ כָּבוֹד?" וְכוּ'. וְעוֹד שָׁנִינוּ (אבות ד, טו), "הֱוֵי מַקְדִּים בִּשְׁלוֹם כָּל אָדָם". וְאָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁלֹּא הִקְדִּים לוֹ אָדָם שָׁלוֹם בָּעוֹלָם וַאֲפִלּוּ גּוֹי בַּשּׁוּק (ברכות יז ע"א).
וּבֵין בְּדִבּוּר וּבֵין בְּמַעֲשִׂים חַיָּב לִנְהֹג כָּבוֹד בַּחֲבֵרָיו, וּכְבָר סִפְּרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יבמות סב ע"ב) מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף תַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁמֵּתוּ עַל שֶׁלֹּא הָיוּ נוֹהֲגִין כָּבוֹד זֶה לָזֶה. וּכְמוֹ שֶׁהַבִּזָּיוֹן הוּא דָבָר מִתְיַחֵס אֶל הָרְשָׁעִים,* כִּדְבַר הַכָּתוּב שֶׁזָּכַרְנוּ (משלי יח, ג), "בְּבוֹא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז", כֵּן הַכָּבוֹד מִתְיַחֵס אֶל הַצַּדִּיקִים. כִּי הַכָּבוֹד שׁוֹכֵן עִמָּהֶם וְאֵינוֹ מִתְפָּרֵשׁ מֵהֶם, וְאוֹמֵר (ישעיה כד, כג), "וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד".
וַהֲרֵי נִתְבָּאֲרוּ חֶלְקֵי הָעֲנָוָה הָרָאשִׁיִּים וּפְרָטֵיהֶם כְּכָל פְּרָטֵי הַמִּינִים הַמִּתְרַחֲבִים וְהוֹלְכִים לְפִי הַנּוֹשְׂאִים וּלְפִי הָעִתִּים וְהַמְּקוֹמוֹת – יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח.
התוצאות המעולות של ה'ענווה'
וְהִנֵּה זֶה וַדַּאי שֶׁהָעֲנָוָה מְסִירָה מִדֶּרֶךְ הָאָדָם מִכְשׁוֹלוֹת רַבִּים וּמְקָרֶבֶת אוֹתוֹ אֶל טוֹבוֹת רַבּוֹת, כִּי הֶעָנָו יָחוּשׁ מְעַט עַל דִּבְרֵי הָעוֹלָם וְלֹא יְקַנֵּא בַהֲבָלָיו, וְעוֹד שֶׁחֶבְרַת הֶעָנָו נָאָה עַד מְאֹד וְרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ בְהֶכְרֵחַ, לֹא יָבוֹא לִידֵי כַעַס וְלֹא לִידֵי מְרִיבָה, אֶלָּא הַכֹּל בְּהַשְׁקֵט, הַכֹּל בִּמְנוּחָה. אַשְׁרֵי מִי שֶׁזּוֹכֶה לְמִדָּה זוֹ. וּכְבָר אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ירושלמי שבת פרק א, הלכה ג), "מַה שֶּׁעָשְׂתָה חָכְמָה עֲטָרָה לְרֹאשָׁהּ, עָשְׂתָה עֲנָוָה עָקֵב לְסֻלְיָתָהּ", כִּי כָל הַחָכְמָה כֻלָּהּ לֹא יַעַרְכֶנָּה.* וְזֶה בָרוּר.
___________________________________
הַגַּס לִבּוֹ בְּהוֹרָאָה – מורה הלכות מתוך יהירות. מֻצְרָכִים – זקוקים לפרנסה. וְלִרְעוֹת – להנהיג. מִתְיַחֵס אֶל הָרְשָׁעִים – דרך הרשע לבזות אחרים. לֹא יַעַרְכֶנָּה – לא תשווה לענווה.
ביאורים
למדנו שאת הכישרונות והתכונות המיוחדות שיש בנו אין לייחס לעצמנו, ויש להודות לקב"ה על הדברים הטובים שנטע בנו. זו הקומה הבסיסית ביותר בענווה. עם זה, העניו אינו חושב שהוא 'אפס' ושאין בו כלל כישרון. להפך, הוא מכיר בכישרונותיו ואף משתדל להשתמש בהם, ולא להתחמק מעבודה ואחריות. אדם שהקב"ה נתן לו כישרון והוא לא משתמש בו הוא כפוי טובה. העניו שונא את השררה ולא אוהב להיות בתפקיד ה'בוס' או המפקד שנותן את הפקודות. אך מצד שני, אם יש לו כישרון מתאים לתפקיד, הוא לא ישתמט ממנו, אלא ינסה לעשות אותו על הצד הטוב ביותר. מסופר על הרב אברהם אלקנה שפירא שכאשר התמנה להיות הרב הראשי אמר על עצמו 'אני מטאטא'. כמו שמטאטא עושה את התפקיד שלו בניקיון הבית, כך גם הרב הראשי ממלא את תפקידו בפסיקת הלכות, הנהגה ציבורית ואחריות לאומית. אין כאן מה להתגאות כלל. העניו מבין שיש לו תפקיד, ולא המשרה המכובדת היא המעניינת אותו. לא משנה לו התואר שצמוד לשמו, אלא התפקיד שעליו למלא בכל מקום שיהיה, ובכל משימה שתוטל עליו. העניו גם לומד מכל אדם. ראשית, מפני שהוא לא מחפש שכולם יראו כמה הוא טוב. אם ישאלו אותו הוא יאמר שתכונה זו היא מאת ה', ואת הנקודה הזו למד מהוריו, ואפילו אם יאמר על משהו בדרך אגב שלמד מעצמו לא תורגש אפילו ברמז נגינה של החשבה עצמית. ובנוסף משום שהוא מחפש איך להשלים את המשימה המוטלת עליו באופן הכי שלם ואמיתי, והוא ישמח בכל מה שיוכל ללמוד בדרך.
הרחבות
•מתי 'רבנות' היא טובה
אוֹי לָהּ לָרַבָּנוּת שֶׁמְּקַבֶּרֶת אֶת בְּעָלֶיהָ. במסכת ברכות מופיע עניין זה באופן מעט שונה: "שלשה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם... והמנהיג עצמו ברבנות" [ברכות נה.]. המהרש"א שם הסביר עניין זה: "ונראה לפי דקדוק הלשון שאמר המנהיג עצמו ברבנות ולא קאמר הנוהג רבנות דההוא לישנא משמע (נשמע מאותה הלשון) שקבלוהו עליהם דבההוא ודאי שרי (מותר) לנהוג רבנות אבל המנהיג עצמו כו' היינו שאין אחרים מנהיגים אותו אבל מנהיג עצמו בשררה ורבנות היינו בעל כורחם אף על פי שאינו מרוצה להם ובכהאי גוונא קאמרינן נמי (בזה האופן אנו אומרים גם) [פסחים פז:, יומא פו:] דשררה מקברת בעליה".
•גדלותה של הענווה כמביאה ליראת ה'
שֶׁהָעֲנָוָה מְסִירָה מִדֶּרֶךְ הָאָדָם מִכְשׁוֹלוֹת רַבִּים וּמְקָרֶבֶת אוֹתוֹ אֶל טוֹבוֹת רַבּוֹת. הגמרא אומרת שעבור משה רבנו השגת יראת ה' היא דבר קטן קל [ברכות לג:]. רבי צדוק הכהן מלובלין מסביר עניין זה: " ולגבי משה רבינו עליו השלום שהיה עניו מכל האדם מילתא זוטרתי (דבר קטן) הוא, דמי שזוכה לשפלות וענוה דמכיר שאין לו מגרמיה (מעצמו) כלום רק מה שה' יתברך נותן לו ממילא לבבו מלא מיראת ה' ואין צריך לזה השתדלות כל כך והוא אצלו מהדברים הקלים שדש בעקיבו" [מחשבות חרוץ ט].
לעילוי נשמת יצחק בן ברוך אוסקר ז"ל
רבנים בבית המדרש
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א שורש הכעס וזיכוך מידת הקנאה
טהרת הנפש והמידות י"ד - ט"ז
השיעור עוסק במקור הכעס הנובע מחוסר מימוש של כוחות רוחניים ובדרכים להתגבר עליו באמצעות איפוק, עבודה עצמית והרחבת הדעת. בהמשך נבחנת מידת הקנאה וההבחנה בין קנאה שלילית לאדם אחר לבין קנאת השם טהורה המביאה לשלום ולתיקון העולם
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?
אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.
אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.
תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
עין אי"ה - הרב משה גנץ הכלל קודם לפרטים בעבודת השם
שבת א, ק"ע - קע"ב
השיעור עוסק בחשיבות של הקדמת הבנת הכללים והאמונה לעיסוק בפרטי ההלכות ודקדוקי התורה. בנוסף, השיעור מדגיש כי יראת שמיים שלמה אינה מבטלת את כוחותיו האנושיים של האדם, אלא מפעילה אותם מתוך חיות ועשייה בעולם.
שם משמואל על הפרשה אש התורה וזיכוך מידת הדין
שם משמואל על הפרשה - תולדות (תרע"ג)
השיעור מבאר על פי תורת ה"שם משמואל" כיצד ניתן לטהר חלקי רע המושרשים באדם, אם על ידי הארה אלוקית ואם באמצעות "אש התורה" ולימוד בהתלהבות השורפים את הרע במקומו, בדומה להכשרת כלים בליבון. בהמשך מוסבר מדוע נושאי מידת הדין, כיצחק ורבקה, נדרשים לשמירה יתרה מפני כעס ודינים, וכיצד התאמצות יתרה בתפילה פותחת שערי שמיים למעלה מן הטבע.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
שם משמואל על הפרשה עיקר וטפל בעבודת ה' ובחיי האבות
שם משמואל על הפרשה - תולדות (תרע"א, תרע"ג)
השיעור מבאר את משמעות הקשר שבין עיקר וטפל בעולם, ומסביר כיצד דווקא ההיטפלות אל הקדושה והצדיק מעניקה ערך ושלמות גם לדברים הטפלים, בניגוד לגסות הרוח של עשו שסירב להיכנע ליעקב. בהמשך נבחן ההבדל שבין לידת אברהם ללידת יצחק, ומוסבר מדוע בלידת יצחק, שנולד צדיק בן צדיק בקדושה מלאה, האירה השמחה בכל העולמות הרוחניים והגשמיים כאחד.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
