ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- סוכות
- הסוכה והלכותיה
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אשר בן חיים
מצאנו מחלוקת חכמים בדבר: "ר"א אומר זכר לענני הכבוד, ור"ע אומר: סוכות ממש". והנה הטור הביא להלכה את פירושו של ר"א "זכר לענני הכבוד", ולכאורה קשה, הא הלכה כר"ע מחברו, ובמיוחד כנגד ר"א, שבדרך כלל אין הלכה כמותו, דר"א שמותי הוא? זאת ועוד, פירושו של ר"א אינו לפי פשוטו של מקרא, שנאמר בתורה "סוכות" ולא מוזכרים ענני הכבוד?
נראה לומר, שר"א ור"ע לא פליגי, אלא משמעות דורשין איכא בינייהו. שכן דברי ר"ע טעונים הסבר, מה יש לנו להודות על מה שה' הושיבנו בסוכות ממש, הרי את הסוכות בנינו אנו לעצמנו בהליכתנו במדבר ארבעים שנה, נודדים ממקום למקום, ולא היינו יכולים לבנות לעצמנו דירות קבע, ולמה עלינו להודות על כך?
אלא צריך לומר שהסוכות מסמלות את ההליכה במדבר, ואת כל המצב שהיינו נתונים בו, בארץ צייה ועייף בלי מים והקב"ה האכילנו מן, והשקנו מי באר, ובישיבתנו בסוכה אנו נזכרים ביציאת מצרים ומודים לקב"ה על שהנהיגונו במדבר ונתן לנו כל צרכנו. ובזה מתורצת השאלה מדוע לא נקבע זמן להודות על נס המן ומי הבאר? מפני ש"הסוכה" מסמלת את הנהגת ה' אתנו במדבר, ובישיבתנו בה אנו מודים לקב"ה על כל חסדיו עמנו, הן על המן והן על מי הבאר. ולפי זה גם לר"ע אנו מודים על ענני הכבוד, אלא שזה נעשה ע"י ישיבתנו בסוכה, שמזכירה את המציאות של הליכתנו אחרי ה' במדבר.
וכך משמע בחינוך (מצוה שכ"ה ), שמביא את המחלוקת הזאת בין ר"א ור"ע, ובפירוש דברי ר"ע אומר כך:
"ויש שפרשו, שסוכות ממש עשו בני ישראל במדבר, ומתוך זכירת נפלאותיו אשר עשה עמנו ועם אבותינו , נזהר במצוותיו ברוך הוא, ונהיה ראויים לקבלת הטובה מאתו. וזה חפצו ברוך הוא שחפץ להיטיב",
משמע שע"י הסוכות אנו זוכרים את נפלאותיו עמנו, ובודאי שבישיבת הסוכה אין "נפלאות" והמכוון הוא לשאר הנפלאות שהיו לישראל במדבר, כענני הכבוד וכו'.
נמצא, שלכו"ע אנו זוכרים ע"י הסוכה את ענני הכבוד, ולכן אין זה פלא שהטור כתב שהסוכה זכר לענני הכבוד, ואע"פ שזכרון הסוכה שווה לשניהם יש מחלוקת רעיונית ביניהם. ר"א שואף לזכור את "ענני הכבוד", היינו הנהגת ה' הגלויה בדרך נס. ור"ע שואף לראות את הנהגת ה' דרך הישיבה בסוכות ממש, היינו הנהגת ה' הטבעית, שגם בה עלינו להרגיש שאנו מונהגים ע"י ה'.
מחלוקת התנאים הנ"ל היא לשיטתם, ר"א שמותי מתלמידי ב"ש, ששואפים להוויה רוחנית אידיאלית, דוגמא לדבר: בשאלה מה נברא תחילה, הם סוברים שמים נבראו תחילה. היינו שזה העיקר בבריאה, הנהגה שמימית רוחנית. כל ימיו של שמאי אכל אוכל של שבת, שהיה קונה מאכל לשבת, וכשהיה מוצא יפה ממנו, היה משאיר אותו לשבת ואוכל את קודמו, נמצא שבשבילו הייתה קיימת רק המציאות של שבת שהיא מעין עולם הבא. וכך גם בישיבה בסוכות ר"א מבקש שעינו תשלוט ותצפה בענני הכבוד, המסמלים את הנהגת ה' הגלויה. לעומתם ב"ה ראו ערך לראות במצב הטבעי את יד ה', ולכן הם חולקים על ב"ש וסוברים "ארץ נבראה תחילה", כי תכלית הבריאה היא ההנהגה הארצית הטבעית. וכן בעניין ההכנה לשבת דרך אחרת הייתה להם, שהם אמרו בכל יום "ברוך ה' יום יום" - בכל יום תן לו מעין ברכותיו", הנהגה של בטחון בקב"ה יונקת את כוחה מן השבת, ואפשר לומר שהתכלית לשיטתם הוא שהשבת תשפיע על שאר ימות השבוע, שיהיה בהם "ריח שבת" של אמונה ובטחון בקב"ה, וכך גם בישיבה בסוכה שיטתו של ר"ע היא לשאוף להרגיש גם בסוכות ממש איך שאנו נמצאים "בצילא דמהמנותא", מתוך אמונה בהנהגת ה' בעולם. כי יש זמנים שהנהגת ה' נסתרת, ועלינו להאמין שגם אז "בסוכות הושבתי את בני ישראל".
ולפי זה אפשר להסביר את התפילה שאנו אומרים בכניסתנו לסוכה: "שאם התחייבתי גלות, יחשב לי ישיבתי בסוכה כאילו הרחקתי נדוד" ולכאורה הסוכה היא זכר לגאולה ולניסי ה' עמנו, וכאן אנו מתיחסים לסוכה כאילו הלכנו בגלות? אלא הכוונה היא כנ"ל שגם בגלות, אנו חוסים בצילא דמהמנותא בהנהגת ה' עמנו, ולכן גם רעיון הגלות רמוז הסוכה.
השפת - אמת רואה את סידרת המועדים של חודש תשרי כקיום הפסוק "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". בכל לבבך - בשני יצרך, זה בראש השנה, לקבל עול מלכות שמים בשני יצריך, ובכל נפשך - אפילו נוטל את נפשך, זה ביום הכיפורים, שבו אנו מענים את נפשותנו בחינה של מסירות נפש. ובכל מאודך - בכל ממונך, זה בסוכות, שבו אנו יוצאים מהבית דירת הקבע לדירת ארעי וזה ויתור על הממון.
ועוד דרשו חז"ל "בכל מאודך"- בכל מידה ומידה שמודד לך הוי מודה לו. וזו מידה של ההסתפקות במה שיש לו, ומידתו של יעקב אבינו ע"ה שאמר "יש לי כל", וזה בגלל אמונתו שהקב"ה נותן לו כל שצריך לו וממילא אינו חסר דבר. ואת האמונה הזאת אנו מסוגלים בכניסתנו לסוכה, שהקב"ה מנהיג אותנו ונותן לנו כל מחסורנו. וזה מקור השמחה של חג הסוכות שנקרא "זמן שמחתנו", כי כאשר אדם מרגיש את השלמות, שאינו חסר דבר, זה מעורר בו את השמחה.
הלכה היא ש"המצטער פטור מן הסוכה", אמר הרבי מקוצק: שמי שהוא מרגיש מצטער משמע שעדין לא השיג את מדרגת הסוכה ולכן פטור הוא מן הסוכה.
החתם סופר אומר שהמצטער שפטור מן הסוכה, מקיים מצות סוכה גם ביציאתו מן הסוכה שכן הדבר נלמד מ"תשבו כעין תדורו", וכמו שהמצטער עוזב את דירתו, כך מותר לו לצאת מן הסוכה, וכן הולכי דרכים פטורים מן הסוכה בגלל "תשבו כעין תדורו", אין זה נחשב שיצאו מן הסוכה, ובאור הדברים, שיש מצווה לעשות סוכה לשבעת ימים, ולצאת מדירת קבע לדירת ארעי -לסוכה. ואם יצא מהסוכה כדרך שיוצאים מהבית לא עקר את קביעותו מן הסוכה, ונחשב שהסוכה היא דירתו.
מבחינה מחשבתית יש כאן רעיון נשגב, שהסוכה חופפת על האדם, גם במצב שהוא נאלץ לעזוב אותה, כל זמן שדעתו עליה, והוא מצטער על שנאלץ לעזוב אותה ובמיוחד הדבר קשה לקיום אם ירדו גשמים לסוכה והאדם נותן אל לבו שהוא כעבד שמזג קיטון לרבו ושפך לו קיטון בפניו שאינו רוצה בעבודתו, הרי זה יכול ליאש את העבד שלא ירצה עוד בעבודת אדונו, ואם הוא בכל זאת מרגיש מצטער על כך, הרי הוא נשאר בקביעתו בסוכה גם אם יצא ממנה.
ולפי זה נראה להסביר את הגמ' (ע"ז ) שהגויים יבחנו לעתיד לבא במצות סוכה, והקב"ה יתן להם מצווה קלה וסוכה שמה מיד כל אחד בבונה סוכה בראש גגו והקב"ה מקדיר חמה והן מבעטין ויוצאין. שואלת הגמ' הרי מצטער פטור מן הסוכה? ועונה שלבעט לא היו צריכים.
מה מראה הבעיטה בסוכה, בודאי אפשר ללמוד מזה שאין הם מעונינים באמת לקיים מצוות, אלא רק ליטול שכרן, שכאשר הם נפטרים מהמצוות הם שמחים, אולם מלבר זאת, לפי מה שבארנו כאשר ישראל יוצאים מן הסוכה והם מצטערים, הרי הם כאילו נשארים בסוכה. אבל המבעטים ויוצאים עקרו את קביעתם מהסוכה והפסידו המצווה.
בספר נחמיה פרק ח' מסופר שהשבים מן הגולה עושה סוכות והייתה שמחה גדולה, והכתוב מעיד "וישבו בסוכות כי לא עשו מימי יהושוע בין נון כן בני ישראל וגו' ותהי השמחה גדולה מאד".
והקשו בגמ' ערכין ל"ב: "אפשר בא דוד ולא עשו סוכות עד שבא עזרא?" אלא בא ללמד שעזרא קדש את הארץ כשם שקדש יהושע [בהמשך הגמ' מדייקים שכתוב "ישוע" חסר ללמד על חסרון ביהושע לעומת עזרא. ואפשר לומר גם כאן שהיה חסרון ביהושע לעומת עזרא. ואפשר לומר גם כאן שהיה חסרון ביהושע שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעת"ל, וקדושת עזרא קדשה לשעתה וקדשה לעת"ל].
ולהבין לעומק את הקשר בין חג הסוכות לקדוש הארץ, (ע"פ מה שלמדנו הגר"א מן הפסוק "ויהי שלם בסכה ומעונתו בציון" שאלו ב' מצוות שאדם נכנס אליהם בכל רמ"ח אבריו, הסוכה וארץ ישראל.) לפי דברינו הקשר בין הסוכה וארץ ישראל מתבטא בהשגחה הפרטית המיוחדת המורגשת בסוכה "צילא דמהמנותא, וארץ ישראל "ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", וזה גם המסר הנלמד מן הסוכה, שאנו מאמינים "כי בסוכות הושבתי" שבכל מקום שאנו יושבים זה בהשגחתו והנהגתו יתברך שמו. ובזמן עזרא שזכו לעלות לארץ, זכו גם לשמוח שמחה גדולה בחג הסוכות, והשמחה גברה ביתר שאת אפילו לגבי זמנו של יהושע. אפשר להסביר זאת מפני שיהושע נכנס לארץ לאחר הנהגת המדבר, שבה הנהגנו ה' ב"ענני כבוד" ולכן במעבר הזה לארץ ישראל שבה ההנהגה היא טבעית לא הרגישו כל כך את עוצמת הדבר ולכן קדשוה בקדושה זמנית כל זמן שהם בה. אבל עזרא שחזר מן הגלות לא"י הרגיש את ההשגחה המיוחדת שבארץ וקדשה בקדושה עולמית.
זאת ועוד, בזמן עזרא אנשי כנסת הגדולה החזירו עטרה ליושנה ואמרו בשו"ע "הא-ל הגדול הגיבור והנורא"- משום הן הן גבורותיו, הן הן נוראותיו, שה בן שבעים זאבים ומתקיימת. וכיון שהרגישו את ההשגחה הפרטית שהייתה עליהם גם בזמן הגלות, נמצא שגם ביוצאים מן הארץ נשארו עם ה' ושכינה עמהם, וממילא "מארצו יצאו" ועתידים לחזור אליה, ולכן שמם עליה גם בזמן הגלות, ולכן קדושת הארץ קיימת גם אם עזבוה והלכו לגלות.
תרוץ שני בגמ' שם, שהשמחה הגדולה שהייתה בחג הסוכות הייתה בגלל שבקשו רחמים על יצרא דע"ז ובטלוה, והגין הזכות עליהם כסוכה. והגמ' ממשיכה להסביר מדוע נכתב " ישוע" חסר, מפני שיהושע לא ביטל יצרא דע"ז? ועונה הגמ' מפני שמשה לא נכנס לארץ, ולא היה לו זכות א"י.
נראה להסביר שארץ ישראל מכריחה את אמונת האלוקים, שהדר בה כמי שיש לו אלוק, ומי שאין דר בה כמי שאין לו אלוק. ולכן עזרא היה יכול לבטל יצרא דע"ז כשעלה לארץבזכות הישיבה בה.
ונראה שגם רעיון זה של בטול יצרא דע"ז קשור לסוכה, שהיא "צילא דמהמנותא" שהדר בה מרגיש את האמונה בהשגחתו יתברך, וקל לו לכיפור בע"ז, וכמו שמסביר הרמב"ן על הדר בחו"ל שהוא כעובד ע"ז מפני שהוא תחת שלטון השרים והמזלות ולא באופן ישיר מן הקב"ה, מה שאין כן בארץ ישראל ההנהגה היא ישירה מן הקב"ה. כך ביחס לסוכה, הדר בה יכול להרגיש הנהגה ישירה של הקב"ה, סוכה - מלשון סכיה והבטה, שמביט ורואה את עיני ה' אלקיך בה.
אומות העולם - וחג הסוכות
לכאורה נראה שאומות העולם אינם שייכים כלל למצות הסוכה, כך למדנו מהגמ' בע"ז שגם לעתיד לבא כאשר תנתן להם הזדמנות נוספת לקבל עליהם מצוות ויבחנו במצוה קלה כסוכה, יכשלו בדבר יבעטו ויצאו ממנה. וכך משמע מעצם הפסוק "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים", שמצוה זו היא חיבה מיוחדת בהנהגת ה' את בני ישראל.
הסוכה זכר לענני הכבוד, וענני הכבוד הבדילו בין מחנה ישראל למחנה מצרים. בין ישראל ועמלק (שנלחם רק במי שפלטו הענן) ומשה מבקש "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה" ופרשו חז"ל שלא תשרה שכינה על אומות העולם, ולכן רק "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" ולא אומות העולם". ואעפ"כ אנו מוצאים בנביא זכריה (הפטרת יו"ט של סוכות) שאוה"ע יענשו על שלא באו לחוג את חג הסוכות בירושלים?
הסתירה הזאת עולה מיניה וביה בקורבנות שאנו מקריבים בסוכות, ע'פרים כנגד ע' אומות העולם- שאנו מתפללים לשלומם, מצד אחד ומצד שני "מתמעטים והולכים"- לכאורה במשמעות שיכלו? נראה ש"מתמעטים והולכים" היינו כמנהיגי העולם, אבל כאשר יקבלו עליהם לעלות לירושלים ולעבוד את ה' שם שכם אחד, אז דוקא חג הסוכות יהיה עבורם גם כן מקור השראה והשפעה, ויביא שלום בין האומות, כשהמרכז הוא עם ישראל וביהמ"ק שבירושלים.
ואפשר ללמוד זאת מהגמ' בע"ז שאומות העולם יבואון ליטול שכרם, יאמרו בנינו גשרים מרחצאות שווקים והכל בשביל ישראל שיעסקו בתורה... משמע זהו תיקונם. אבל הם לצורך עצמם עשו ולכן לא מגיע להם שכר. וכשבא הקב"ה לבחון אותם במצות סוכה, בא להראות להם שהם לא יכולים לבנות סוכה, שמסמלת מקדש, והשראת השכינה ולשם זה הם צריכים את ישראל ועל ידיהם תשרה השכינה גם עליהם.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
