ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר אהבה
- הלכות תפילין, מזוזה וספר תורה
הִלְכוֹת תְּפִלִּין וּמְזוּזָה וְסֵפֶר תּוֹרָה | |
יֵשׁ בִּכְלָלָן חָמֵשׁ מִצְווֹת עֲשֵׂה, וְזֶה הוּא פְּרָטָן: א) לִהְיוֹת תְּפִלִּין עַל הָרֹאשׁ. ב) לְקָשְׁרָם עַל הַיָּד. ג) לִקְבֹּעַ מְזוּזָה בְּפִתְחֵי הַשְּׁעָרִים. ד) לִכְתֹּב כָּל אִישׁ סֵפֶר תּוֹרָה לְעַצְמוֹ. ה) לִכְתֹּב הַמֶּלֶךְ סֵפֶר שֵׁנִי לְעַצְמוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לוֹ שְׁנֵי סִפְרֵי תּוֹרָה. | מניין המצוות: א) תְּפִלִּין - אלו ה"טוטפות" הנזכרות בתורה (ת"א שמות יג,טז). ביחיד: תפילה. ב לְקָשְׁרָם - לא קשר של ממש, אלא הידוק הקשר שלהן לאחר הנחתן על היד (להלן ד,ז). ג מְזוּזָה - מילולית: דופן הפתח, והכוונה לפרשיות שיש לקבוע עליה, הנקראות על שמה. |
וּבֵאוּר כָּל הַמִּצְווֹת הָאֵלּוּ בִּפְרָקִים אֵלּוּ. | |
פֶּרֶק רִאשׁוֹןכללי הכתיבה | |
הגדרות תפילין ומזוזה | |
א אַרְבַּע פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ, שֶׁהֵן 'קַדֶּשׁ לִי' (שמות יג,א-י) וּ'וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ' (שם יג,יא-טז) שֶׁבְּסֵפֶר 'אֵלֶּה שְׁמוֹת', וּ'שְׁמַע' (דברים ו,ד-ט) וּ'וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ' (שם יא,יג-כא) - הֵן שֶׁנִּכְתָּבוֹת בִּפְנֵי עַצְמָן, וּמְחַפִּין אוֹתָן בְּעוֹר, וְנִקְרָאִין 'תְּפִלִּין'; וּמַנִּיחִין אוֹתָן עַל הָרֹאשׁ, וְקוֹשְׁרִין אוֹתָן עַל הַיָּד. וַאֲפִלּוּ קוֹצוֹ שֶׁלְּאוֹת אַחַת מֵאַרְבַּע הַפָּרָשִׁיּוֹת מְעַכֵּב אֶת כֻּלָּן מִן הַתּוֹרָה, עַד שֶׁיִּהְיוּ נִכְתָּבוֹת שְׁלֵמוֹת כְּתִקְנָן. | א הֵן שֶׁנִּכְתָּבוֹת בִּפְנֵי עַצְמָן - בנפרד משאר התורה, אף שבדרך כלל "אין כותבין את התורה פרשיות פרשיות" (להלן ז,א). וּמְחַפִּין - מכסים. קוֹצוֹ שֶׁלְּאוֹת - קצה האות המייחד אותה, כגון קצה היו"ד או קצה הבי"ת המבדיל בינה לבין הכ"ף. מְעַכֵּב - פוסל. מִן הַתּוֹרָה - מדין תורה. כְּתִקְנָן - לפי הכללים האמורים להלן יט כ. |
ב וְכֵן שְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּמְּזוּזָה, שֶׁהֵן 'שְׁמַע' וּ'וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ' - אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת מִשְׁתֵּי הַפָּרָשִׁיּוֹת, אִם חָסֵר קוֹצוֹ, מְעַכֵּב מִן הַתּוֹרָה, עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁתֵּיהֶן נִכְתָּבוֹת שְׁלֵמוֹת. וְכֵן סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁחָסֵר אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת - פָּסוּל. | |
ג עֲשָׂרָה דְּבָרִים יֵשׁ בַּתְּפִלִּין, כֻּלָּן הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, וְכֻלָּן מְעַכְּבִין; לְפִיכָךְ, אִם שִׁנָּה בְּאַחַת מֵהֶן - הֲרֵי הַתְּפִלִּין פְּסוּלוֹת. שְׁנַיִם מֵהֶן בִּכְתִיבָתָן, וּשְׁמוֹנָה בְּחִפּוּיָן וּקְשִׁירַת רְצוּעוֹתֵיהֶן. וְאֵלּוּ הֵן הַשְּׁנַיִם שֶׁבִּכְתִיבָתָן: שֶׁכּוֹתְבִין אוֹתָן בַּדְּיוֹ, וְשֶׁיִּהְיוּ נִכְתָּבוֹת עַל הַקְּלָף. | ג הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי - מסורת איש מפי איש עד משה רבנו, ואין לה רמז במקרא, ואי אפשר ללמוד אותה באחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן (פה"מ, הקדמה). שְׁנַיִם מֵהֶן בִּכְתִיבָתָן - יתבארו בהלכות הבאות. וּשְׁמוֹנָה בְּחִפּוּיָן וּקְשִׁירַת רְצוּעוֹתֵיהֶן - ההלכות יתבארו בפרק השלישי. |
סוגי העור והכנתם | |
ו שְׁלשָׁה עוֹרוֹת הֵן: גְּוִיל, וּקְלָף, וְדוּכְסֻסְטוֹס. כֵּיצַד? לוֹקְחִין עוֹר הַבְּהֵמָה אוֹ עוֹר הַחַיָּה, וּמַעֲבִירִין שֵׂעָר מִמֶּנּוּ תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ מוֹלְחִין אוֹתוֹ בְּמֶלַח, וְאַחַר כָּךְ מְעַבְּדִין אוֹתוֹ בְּקֶמַח, וְאַחַר כָּךְ בְּעַפְצָא וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִדְּבָרִים שֶׁמְּקַבְּצִין אֶת הָעוֹר וּמְחַזְּקִין אוֹתוֹ; וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא 'גְּוִיל'. | ו מַעֲבִירִין שֵׂעָר מִמֶּנּוּ תְּחִלָּה - בדרך כלל הדבר נעשה על ידי סיד, שמסירים אותו באמצעות צואת כלבים, מפני שהיא מכילה חומצה אמוׂנית (קריית שמע ג,ו). הסיד נועד להסרת השׂער בלבד ולא לעיבוד העור (שו"ת קנג, קנט, קסב). מוֹלְחִין - במי מלח כדי להרוס את התאים החיים שבו כדי שלא יירקב ויסריח. בְּקֶמַח - מי קמח שעורים שהחמיצו לריכוכו. מְקַבְּצִין - מכווצים ומקשרים את סיבי העור זה לזה. |
ז וְאִם לָקְחוּ הָעוֹר אַחַר שֶׁהֶעֱבִירוּ שְׂעָרוֹ וְחִלְּקוּ אוֹתוֹ בְּעָבְיוֹ לִשְׁנַיִם כְּמוֹ שֶׁהָעַבְּדָנִין עוֹשִׂין, עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה שְׁנֵי עוֹרוֹת: אֶחָד דַּק, וְהוּא שֶׁמִּמּוּל הַשֵּׂעָר, וְאֶחָד עָבֶה, וְהוּא שֶׁמִּמּוּל הַבָּשָׂר, וְעִבְּדוּ אוֹתָן בְּמֶלַח וְאַחַר כָּךְ בְּקֶמַח וְאַחַר כָּךְ בְּעַפְצָא וְכַיּוֹצֵא בּוֹ - זֶה הַחֵלֶק שֶׁמִּמּוּל הַשֵּׂעָר נִקְרָא 'דּוּכְסֻסְטוֹס', וְזֶה שֶׁמִּמּוּל הַבָּשָׂר נִקְרָא 'קְלָף'*. | ז וְחִלְּקוּ אוֹתוֹ - לשתי שכבותיו, העור העבה (הדרמיס) ועילית העור הדקה מאוד (האפידרמיס). עַבְּדָנִין - מעבדי עורות. וְזֶה שֶׁמִּמּוּל הַבָּשָׂר נִקְרָא קְלָף* - זוהי הגרסה הנכונה (שו"ת קנג, קלט, רפט; וראה שבת יא,ו). |
ח הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי שֶׁיִּהְיוּ כּוֹתְבִין סֵפֶר תּוֹרָה עַל הַגְּוִיל, וְכוֹתְבִין בִּמְקוֹם הַשֵּׂעָר; וְשֶׁיִּהְיוּ כּוֹתְבִין הַתְּפִלִּין עַל הַקְּלָף, וְכוֹתְבִין בִּמְקוֹם הַבָּשָׂר; וְשֶׁיִּהְיוּ כּוֹתְבִין הַמְּזוּזָה עַל דּוּכְסֻסְטוֹס, וְכוֹתְבִין בִּמְקוֹם הַשֵּׂעָר. וְכָל הַכּוֹתֵב בִּקְלָף בִּמְקוֹם שֵׂעָר, אוֹ שֶׁכָּתַב בִּגְוִיל וּבְדוּכְסֻסְטוֹס בִּמְקוֹם בָּשָׂר - פָּסַל. | ח וְכוֹתְבִין - מקומות הכתיבה הם לפי דרגות הקדושה: ספר תורה, תפילין ולבסוף מזוזה (שו"ת רפט). |
ט אַף עַל פִּי שֶׁכָּךְ הִיא הֲלָכָה מִסִּינַי - אִם כָּתַב סֵפֶר תּוֹרָה עַל הַקְּלָף, כָּשֵׁר; וְלֹא נֶאֱמַר גְּוִיל אֶלָּא לְמַעֵט הַדּוּכְסֻסְטוֹס, שֶׁאִם כָּתַב עָלָיו הַסֵּפֶר - פָּסוּל. וְכֵן אִם כָּתַב הַמְּזוּזָה עַל הַקְּלָף אוֹ עַל הַגְּוִיל - כְּשֵׁרָה; לֹא נֶאֶמְרָה עַל הַדּוּכְסֻסְטוֹס אֶלָּא לְמִצְוָה. | |
י אֵין כּוֹתְבִין סְפָרִים תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת עַל גַּבֵּי עוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה וְחַיָּה וָעוֹף הַטְּמֵאִים; אֲבָל כּוֹתְבִין עַל גַּבֵּי עוֹר בְּהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף הַטְּהוֹרִין, וַאֲפִלּוּ נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שֶׁלָּהֶן. וְאֵין כּוֹתְבִין עַל גַּבֵּי עוֹר הַדָּג הַטָּהוֹר, מִפְּנֵי הַזֻּהֲמָה, שֶׁאֵין זֻהֲמָתוֹ פּוֹסֶקֶת בַּעֲבָדָה. | י נְבֵלוֹת - בהמות שמתו מוות טבעי או שנשחטו שלא כהלכה (מאכלות אסורות ד,א). טְרֵפוֹת - בעלי חיים החולים באחד מן החוליים העלולים להביא למיתתם, המנויים בהלכה (שחיטה פרקים ה יא), והם אסורים באכילה, גם אם נשחטו לפני שמתו. זֻהֲמָה - סירחון. בַּעֲבָדָה - בעיבוד העור. |
עיבוד העור לשמו | |
יא גְּוִיל שֶׁלְּסֵפֶר תּוֹרָה וּקְלָף שֶׁלִּתְפִלִּין אוֹ שֶׁלְּסֵפֶר תּוֹרָה - צָרִיךְ לְעַבֵּד אוֹתָן לִשְׁמָן; וְאִם עִבְּדָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן - פְּסוּלִין. לְפִיכָךְ, אִם עִבְּדָן הַגּוֹי - פְּסוּלִין, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַרְנוּ לוֹ לְעַבֵּד עוֹר זֶה לְשֵׁם הַסֵּפֶר אוֹ לְשֵׁם הַתְּפִלִּין; שֶׁהַגּוֹי - עַל דַּעַת עַצְמוֹ הוּא עוֹשֶׂה, לֹא עַל דַּעַת הַשּׂוֹכֵר אוֹתוֹ, לְפִיכָךְ כָּל דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ מַעֲשֶׂה לִשְׁמוֹ - אִם עָשָׂהוּ הַגּוֹי, פָּסוּל. וּמְזוּזָה - אֵינָהּ צְרִיכָה עֲבָדָה לִשְׁמָהּ. | יא לִשְׁמָן - לייעוד המסוים. |
יב הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי שֶׁאֵין כּוֹתְבִין סֵפֶר תּוֹרָה וְלֹא מְזוּזָה אֶלָּא בְּשִׂרְטוּט. אֲבָל תְּפִלִּין - אֵינָן צְרִיכִין שִׂרְטוּט, לְפִי שֶׁהֵן מְחֻפִּין. וּמֻתָּר לִכְתֹּב תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב, שֶׁהַכֹּל גּוֹרְסִין פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ. אֲבָל סֵפֶר תּוֹרָה - אָסוּר לִכְתֹּב בּוֹ אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב. | יב בְּשִׂרְטוּט - בסימון שורות מקבילות על ידי חריתות בעור ברווחים שווים, כדי שיהיו האותיות מיושרות. לְפִי שֶׁהֵן מְחֻפִּין - ואין אדם יכול לראותן אלא אם כן פותח את בית התפילין, אבל המזוזה ניתנת להוצאה בקלות מן הקנה שהיא נתונה בו (להלן ה,ו) לקריאה בה (י'). שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב - שלא בהעתקה מן הכתב אלא בעל פה. גּוֹרְסִין - משננים ויודעים על פה. |
כוונה בכתיבת השם | |
טו הַכּוֹתֵב סֵפֶר תּוֹרָה תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת, וּבִשְׁעַת כְּתִיבָה לֹא הָיְתָה לוֹ כַּוָּנָה, וְכָתַב אַזְכָּרָה מִן הָאַזְכָּרוֹת שֶׁבָּהֶן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן - פְּסוּלִין. לְפִיכָךְ, הַכּוֹתֵב אֶת הַשֵּׁם - אֲפִלּוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל שׁוֹאֵל בִּשְׁלוֹמוֹ, לֹא יְשִׁיבֶנּוּ. הָיָה כּוֹתֵב שְׁנַיִם שְׁלשָׁה שֵׁמוֹת - הֲרֵי זֶה מַפְסִיק בֵּינֵיהֶן, וּמֵשִׁיב. | טו לֹא הָיְתָה לוֹ כַּוָּנָה - מבלי שימת לב וכוונה לכתוב שם של קודש. אַזְכָּרָה - אחד משמות ה' שאסור למחוק אותם (יסודי התורה ו,א). |
כבוד היריעה ומהימנות הסופר | |
יז כּוֹתְבֵי סְפָרִים תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת - אָסוּר לָהֶם לַהֲפֹךְ אֶת הַיְּרִיעָה עַל פָּנֶיהָ, אֶלָּא פּוֹרֵס עָלֶיהָ בֶּגֶד אוֹ כּוֹפְלָהּ. | יז לַהֲפֹךְ אֶת הַיְּרִיעָה עַל פָּנֶיהָ - להגן עליה, שלא יעלה אבק על האותיות (רש"י עירובין צח,א), כדי שלא יתבזו כתבי הקודש. כּוֹפְלָהּ - גולל אותה (להלן ה,ו). |
צורת הכתב | |
יט אֵין כּוֹתְבִין תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת אֶלָּא בִּכְתָב אַשּׁוּרִי. וְהִתִּירוּ בַּסְּפָרִים לְכָתְבָן אַף בִּיוָנִי בִּלְבַד. וּכְבָר נִשְׁתַּקַּע יְוָנִי מִן הָעוֹלָם, וְנִשְׁתַּבֵּשׁ, וְאָבַד; לְפִיכָךְ אֵין כּוֹתְבִין הַיּוֹם שְׁלָשְׁתָּן אֶלָּא אַשּׁוּרִי. וְצָרִיךְ לְהִזָּהֵר בִּכְתִיבָתָן כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּדְבַּק אוֹת לְאוֹת, שֶׁכָּל אוֹת שֶׁאֵין הָעוֹר מַקִּיף לָהּ מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ - פְּסוּלָה. וְכָל אוֹת שֶׁאֵין הַתִּינוֹק שֶׁאֵינוֹ לֹא חָכָם וְלֹא סָכָל יָכוֹל לִקְרוֹתָהּ - פְּסוּלָה; לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּצוּרַת הָאוֹתִיּוֹת, שֶׁלֹּא תִּדְמֶה הַיּוֹ"ד לְוָא"ו וְלֹא וָא"ו לְיוֹ"ד, וְלֹא כָּ"ף לְבֵי"ת וְלֹא בֵּי"ת לְכָ"ף, וְלֹא דָּא"ל לְרֵי"שׁ וְלֹא רֵי"שׁ לְדָא"ל, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן, עַד שֶׁיָּרוּץ הַקּוֹרֵא בָּהֶן. | יט בִּכְתָב אַשּׁוּרִי - באותיות עבריות מרובעות כבימינו. והכתב האשורי משמעו לשון אישור, כלומר גדולה והידור, שהאותיות מובדלות ומובחנות זו מזו, ואינן מתחברות זו לזו בשטף הכתיבה, שלא כבסוגי כתב אחרים (פה"מ ידיים ד,ה). אַף בִּיוָנִי - "והטעם לכך: לפי שהם תרגמו את התורה בלשון יוון לתלמַי המלך, ונתפרסם אצלם אותו התרגום, עד שנעשה אצלם אותו הלשון כלשונם, וכאילו הוא אשורית... ונוסף לכך הייתה לשון זו חשובה בעיניהם" (פה"מ מגילה ב,א). נִשְׁתַּקַּע יְוָנִי מִן הָעוֹלָם - נשתכחה שפה זו, ואף שבימינו מעטים יודעים אותה, היא כבר אינה ידועה וחשובה בעולמו של עם ישראל בארצו (ק'). וְאָבַד - ואי אפשר לתקנו ולהשיבו. תִּינוֹק - ילד. דָּא"ל - האות דל"ת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן - חלק של האות שבלעדיו תינוקות של בית רבן אינם יכולים לזהות את האות. |
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה - ספר אהבה.
שיתוף פעולה בין אתר ישיבה ומפעל משנה תורה
מפעל משנה תורה
http://www.mishnetorah.co.il
[email protected]
077-4167003
מהדיר מבאר ועורך ראשי: הרב יוחאי מקבילי
עורכי משנה: הלל גרשוני, ד"ר יחיאל קארה, הרב דביר טל, הרב רועי דובקין
(c) כל הזכויות שמורות.
הלכות תפילין, מזוזה וספר תורה (43)
הרב אחיקם פרייליך
10 - הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה י'
11 - הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה א'
12 - הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ב'
טען עוד
מפעל משנה תורה
מהדיר מבאר ועורך ראשי: הרב יוחאי מקבילי
עורכי משנה: הלל גרשוני, ד"ר יחיאל קארה, הרב דביר טל.
(c) כל הזכויות שמורות.
הלכות תפילין, מזוזה וספר תורה הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה י'
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה
רמב"ם יומי – הלכות תפילה ונשיאת כפיים – מפעל משנה תורה הלכות תפילה ונשיאת כפיים ו'
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
