{/.}

(יט: 10- עד כ: במשנה)

א. עדי קיום: זה כתב ידם אך פסולים היו

ברייתא (בדומה למשנה לגבי עדי השטר עצמו) –

אם יש להם מיגו (כי השטר לא מקוים) – נאמנים לפסול השטר,

אם אין להם מיגו (כי השטר מקוים) – לא נאמנים, ולכאורה השטר נשאר טוב.

            למה השטר טוב, זה אמור להיות כמו בעדים מכחישים, שנשאר בספק? (עדים לא צריכים מיגו!)

                תשובות:

1. רב ששת - אי אפשר להכחיש עדים שלא בפניהם, בדומה להזמה.

דחיית רב נחמן – אפשר! (מפרשים – כאן הדגש לא על השטר).

ור' אבהו בהמשך – אפילו בהזמה אמנם לא ניתן להזים, אך להכחיש אפשר שלא בפניהם.

1. אכן כוונת הברייתא שהשטר נשאר ספק, ולא משתמשים בו ולא קורעים אותו.


2. בברייתא – השוואה לחתימה על שטר שהלווה טען שהוא מזויף ואז קוים בבית דין

(כ. באמצע)

ב. קיום שטר על ידי השוואה לחתימה בשטר אחר

צריך להשוות לשטר אחר שאנחנו יודעים שהוא אמין. שתי שיטות לזה:

(רש"י לפי הר"ן – לא מספיק שסתם קוים, אלא דווקא כשקוים בעקבות ערעור, שאז בדקו היטב,

רא"ש – מספיק שסתם קוים, אלא שבדרך כלל מקיימים רק כשהלווה ערער)

1. נהרדעי – השוואה לשני שטרות מכר, שהמוכר לא ערער על המכירה ג' שנים, גם בלי קיום.

רב שימי בר אשי – בתנאי שהשטרות לא היו תחת יד הקונה, כי אולי הסתכל וזייף מתוכן.

(כ. 9-)

ג. עדים צריכים להיות בעלי זכרון ארוך...

(אולי אגב זה שבקיום שטרות עדים מעידים על משהו שהם חתמו לפני הרבה שנים)

שלב א -

הגמרא בכמה מקומות לומדת מ"על פי שני עדים" – "מפיהם ולא מפי כתבם". אבל בכל זאת -

ברייתא – יכול לכתוב לעצמו לזכרון ולהעיד מתוך זה לאחר זמן.

                רב הונא – בתנאי שזוכר כבר את עיקרי המקרה, ורק נזכר מהכתב בפרטים.

            רי"ח – גם אם לא זוכר מעצמו (אבל בתנאי שכן נזכר לאחר קריאת הפתק). [1]

                        הרחבת רי"ח –

1. רבה – אפילו אם העד השני מזכיר לו זה בסדר.


2. איבעיא להו – האם גם המלווה עצמו יכול להזכיר לו?

רב חביבא – גם כן

מר בר רב אשי – לא,

וכן ההלכה, אא"כ הוא ת"ח, שאז סומכים עליו שרק יעיד אם אכן נזכר,

כפי שמסופר שרב אשי העיד לטובת רב כהנא אחרי שנזכר.

(כ: 8+)

שלב ב –

רב חסדא רוצה ללמוד מזכירת מקום קבורה,

שכמו ששם לר"מ זוכרים רק עד 60 שנה, כך גם בעדות.

אך הגמרא דוחה (לפי הסבר הב"ח בחו"מ) – יש לחלק בין זכירה חיובית לשלילית –

בטומאה זו זכירה שלילית: עד 60 שנה אם לא זוכרים שיש שם קבר, אפשר להניח שאכן אין, יותר מזה – אולי יש.

בעדות זו זכירה חיובית: שכן זוכר משהו, את זה ניתן לזכור גם יותר מ60 שנה.

במה מדובר:

תנן התם (אוהלות) על פי הסבר הגמרא אצלנו –

היה חשש שיקברו מתים בתל, בלי לציין שזה קבר.

בתל ישן – תמיד חוששים (גם ברחוק),

כי יתכן שקברו שם בעבר קבורה רגילה ושכחו,

בתל חדש – החשש הוא רק לקבורה פרטית סודית (כי קבורה רגילה היו זוכרים),

ולכן חוששים רק לקרוב, הסבר:

סמוך לדרך שמובילה לבית הקברות, חוששים שהיו אנשים בדרך לבית הקברות בערב שבת ולא הספיקו אז קברו ליד הדרך, ולכן לא התפרסם, ולכן חוששים רק לקרוב.

סמוך לעיר שיש בה בית קברות, חוששים שנשים ומוכי שחין הלכו לקבור שם בצנעא את אבריהם/נפליהם, ולא בתוך בבית הקברות הסמוך.[2] והם חוששים להתרחק לבד, ולכן חוששים רק לקרובים.

הגדרת קרוב/רחוק, ישן/חדש:

ר"מ – הגדרות מוחלטות: קרוב – 50 אמה, חדש – 60 שנה.

ר"י – הגדרות יחסיות: קרוב – הכי קרוב, ישן – שכבר לא זוכרים אם קברו שם.

[1] אם אל נזכר אז זה כבר נחשב "מפי כתבם". ולמה אינו נחשב "שטר"? (בראשונים) -

1. צריך בשטר שני עדים.


2. צריך שהלווה/מוכר יסכימו לכתבית השטר.


3. יש נוסח לשטר, ואילו כאן סתם כתב לעצמו.


4. ורש"י בגיטין (עא.) – שטר צריך חהכתב ביום של ההתחייבות (מכירה/הלוואה) דווקא.

[2] ולא קברו ליד עיר שאין בה בית קברות כלל, אולי שלא לחדש מקום טומאה (שטמ"ק).