ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
מסופר בגמרא שאמימר, מר זוטרא ורב אשי נקלעו לבוסתן של מרי בר איסק, והאריס הביא להם תמרים ורימונים. אמימר ורב אשי אכלו ואילו מר זוטרא לא אכל. התוס' (ד"ה מר זוטרא) מסבירים שרב אשי אכל משום שסמך על כך שהאריס מביא על חשבון חלקו ואילו מר זוטרא חשש שבשעת החלוקה לא יאמר האריס לבעל הפרדס שיטול כנגד מה שלקח והביא להם. וכותבים שאין לפרש שרב אשי אכל משום שהיה ברור לו שאם הבעלים היו יודעים הם היו מתרצים, שהרי נפסק כאביי שיאוש שלא מדעת לא הווי יאוש.
הש"ך (שנח ס"ק א) חולק 1 וסובר שאין לדמות שימוש בחפץ חבר ליאוש, משום שלגבי שימוש בחפץ באמת אילו ידע החבר את כל הפרטים היה מסכים בכך ורוצה בכך, אולם ביאוש אף שאילו היה יודע שאבד היה מתייאש בעל כרחו הוא מתייאש ואילו היה יודע את כל הפרטים, כלומר שהחפץ אבד וכעת הוא נמצא אצל פלוני שמצאו, לא היה מתייאש אלא רוצה שחברו ישיב לו. אם נדקדק נראה שבדברי הש"ך מופיעים שני חילוקים ויש להסתפק מה היחס ביניהם ואיזה מהם העיקר. לפי המשך דבריו נראה שגם לאביי תמיד מועילה הסכמה וידיעה בכח אלא שביאוש סובר אביי שאין כלל הסכמה בכח שהרי אילו ידע את כל המציאות באמת לא היה מתייאש. ורבא סובר שלא בודקים אילו ידע את כל פרטי המציאות אלא רק אילו ידע שאבד לו.
אולם נראה יותר שהעיקר כתחילת דבריו, שהחילוק הוא שיאוש נעשה בעל כרחו לעומת הסכמה לשימוש חברו בה מעוניין לכתחילה, ולפי זה הביאור הוא שבדבר שמעוניין בו לכתחילה מועילה גם הסכמה בכח ואילו בדבר שאינו מעוניין בו לכתחילה כמו יאוש מועיל רק בפועל, וכן הבין הנודע ביהודה בדבריו (תניינא סי' ע"ז ד"ה ומה שנסתפקתם; מובא בפתחי תשובה אבן העזר כח ס"ק כו). מה הטעם בכך? אפשר להסביר שההיתר לקחת חפץ שבעליו התייאשו הוא משום שהיאוש גורם לחלות של הפקעתו מהבעלים (ואף שבשונה מהפקר כאן הבעלים אינו יוצר ישירות את החלות אלא רק גורם למצב מציאותי והמציאות גורמת לחלות, סוף סוף נוצרת חלות) וכדי שתיווצר חלות מוכרחים שתהיה ידיעה בפועל. אולם כדי שהחבר יוכל להשתמש בחפץ ולא יעבור בכך על גזל לא צריך שום חלות אלא רק שלא יהיה אכפת לבעלים, ולכך מועילה גם הסכמה בכח 2 . התוס' כנראה סברו שגם ההסכמה הנדרשת כדי להפקיע מהחבר איסור גזל ולהתיר לו להשתמש נחשבת כעין חלות ולכן זקוקה להיות בפועל, או שסברו שגם הסכמה שאין בה חלות כלל צריכה להיות בפועל.
הקצות (רצב ס"ק א) פסק להלכה כתוס' משום שכן סברו גם ההגהות אשר"י וההגהות מרדכי , וכן פסקו גם ערוך השולחן (סי' שנח) ושו"ע הרב (הלכות מציאה סע' ד). לעומת זאת הרמב"ם והשו"ע באבן העזר (כח, יז) כתבו שהנכנס לבית חברו ולקח דבר שאין בעל הבית מקפיד עליו, כגון תמרה או אגוז, וקידש בו אשה הרי זו מקודשת מספק. והתקשה הנודע ביהודה (מובא בפתחי תשובה ס"ק כו) כיצד יכול לקדש הרי גם אם הבעלים מסכימים סוף סוף הווי שלא מדעת, ותירץ על פי דברי הש"ך שיש לחלק בין יאוש הנעשה בעל כרחו לדבר הנעשה ברצונו. משמע שסובר כך בדעת הרמב"ם והשו"ע ואף פוסק כן בעצמו 3 .
בסוגיית 'יאוש שלא מדעת' ראינו שהרמב"ם (גזילה ואבידה יא, י) והריטב"א (כז ע"א) סוברים לגבי זוטו של ים כדברי הירושלמי , שהטעם שהתורה התירה הוא שהבעלים מתייאשים ממנו, ואילו לשיטת הרמב"ן (כב ע"ב ד"ה ה"ג) ו התוס' (כב ע"ב ד"ה איסורא) זוהי גזירת כתוב ולא היאוש מתיר את האבידה אלא המציאות שהיא אבודה מכל אדם. וביארו הנחלת דוד (כב ע"א ד"ה שוב) והקהילות יעקב (סי' כו) שלשיטת הריטב"א מוכח שגם אביי מודה עקרונית שיש יאוש בכח אלא שיש רק במקרה שיש ודאות מוחלטת. לכן בזוטו של ים שיש ודאות מוחלטת מועיל ואילו באבידה רגילה ללא סימן אין מספיק ודאות כדי שיחול יאוש בכח. לפי זה אכן מסתבר מאוד שהתוס' הלכו דווקא לשיטתם ולכן כתבו שאף אם יודע שחברו היה מרשה אסור לקחת אך לשיטת הרמב"ם אם יודע בבירור שחברו היה מרשה אין בעיה ודומה לזוטו של ים, וכדברי הנודע ביהודה שהרמב"ם חלוק על התוס'. אם כן, להלכה השו"ע באבן העזר פסק כרמב"ם, ואין הכרח בפסק הקצות שהביא דברי התוס' להלכה.
במקום מנהג
הר"ן (כב ע"א) מביא בשם הרשב"א הסבר שונה לגבי היתרו של רב אשי לאכול מהפרדס. הוא כותב ש"אומדן הדעת הוא שאין בעל הפרדס מקפיד בכך, וכך נהגו". ומביא לכך שני סיועים. הראשון מהתוספתא בבבא קמא בה נאמר שבן דהיה אוכל משל אביו רשאי לתת פרוסה לבנו של אוהבו ואינו חושש משום גזל, שכך נהגו. השני מבבא קמא קיט ע"א, שם נאמר שגבאי צדקה מקבלים צדקה מן הנשים בדבר מועט. לכאורה מוכח שהרשב"א חלק על התוס' וסבר כש"ך, אולם מוכרחים ליישבו עם התוס' והקצות שהרי הביא ראיות לדבריו.
דבר שערכו מועט מאוד
עוד יש להקשות מן הירושלמי (דמאי ג, ב). שם מובא הסיפור המפורסם על החכמים שעברו ליד כרם וביקש אחד מחברו שיתלוש מהגדר קיסם קטן כדי שיוכל לחצוץ את שיניו, ולבסוף התחרט ואמר שאם כל אדם יעשה כך לבסוף לא יישאר מגדרו שום דבר. על פי זה נפסק בשו"ע (שנט, א) שאסור לגזול אך אם הוא דבר שאין מי שמקפיד בו מותר, כגון ליטול מהחבילה או מהגדר לחצוץ בו שיניו. והוסיף "ואף זה אוסר בירושלמי ממידת חסידות". גם כאן משמע לכאורה כנגד התוס', הואיל ומדובר בקיסם קטן ואין ספק שהבעלים יסכימו מותר לקחת, ואין בעיה מצד יאוש שלא מדעת.
כדי ליישב יש לשים לב לשתי המילים שהוסיף הרשב"א לאחר שכתב שאומדן הדעת שאין בעל הפרדס מקפיד. הרשב"א הוסיף "וכך נהגו", וכן הראיה מן התוספתא התייחסה לכך שכך המנהג. על פי זה יש לומר, וכן גם מסתבר מאוד, שהתוס' מודים במקרה שכך נהוג משום שאז נחשב כדבר הידוע מראש והרי זו הסכמה מדעת, כפי שנאמר בגמרא (כב ע"ב) לגבי 'תמרי דזיקא' שהואיל ויודעים הבעלים באופן כללי שכך דרך העולם שמידי פעם נופלים תמרים, נחשב הדבר כיאוש מעיקרא וכלשון הגמרא "מעיקרא יאושי מיאש מנייהו", ומועיל אף על פי שלא ידעו כעת באופן פרטני שהתמרים המסויימים הללו נפלו. כך מועילה גם ידיעה כללית שמידי פעם מגיעים לפרדסו או לגבות צדקה מאשתו למרות שלא היה מודע באופן פרטני שכעת באו לשם. התוס' עצמם שאסרו לקחת מן הפרדס כנראה הבינו שאין מנהג לתת מן הפרדס לאורחים מזדמנים. כך יש ליישב גם את הירושלמי, שלגבי ממון שערכו מועט מונח בדעת האדם באופן כללי שלא אכפת לו שישתמשו בו עוברים ושבים, ונחשב כהסכמה מעיקרא.
מצווה
הקצות בהמשך דבריו מביא בעצמו סייג לדבריו וכותב ש"ניחותא דמצוה שאני". המקור לכך הוא דברי הרמב"ם (תרומות ד, ג) שהביא את המקרה המובא בסוגייתנו לגבי התורם עבור חברו מן היפות שאם בא בעל הבית ואמר לו "כלך אצל יפות" תרומתו תרומה, אמנם לא הזכיר את האוקימתא בסוגייתנו שמדובר דווקא במינהו שליח. הקצות יישב שהבין שהסוגיא בקידושין נב ע"ב חלוקה וסבורה שבדבר מצווה אין צורך במינהו שליח ואין בעיה מצד יאוש שלא מדעת. בכך מיישב את דברי הפוסקים שמותר ליטול אתרוג חברו או לישב בסוכתו משום שנח לאדם שתיעשה מצווה בממונו ולא אומרים שלמרות האומדנא שודאי מרשה אסור מצד יאוש שלא מדעת.
צריך להבין מה הטעם בחילוקו. לפי מה שאמרנו למעלה שמסתבר שהרמב"ם והריטב"א חולקים על התוס' ולדעתם כשברור שחברו מרשה כלל אין בעיה מצד יאוש שלא מדעת ודאי לא קשה, אולם גם אם נלך בדרכו של הקצות שלא סבר כך אפשר ליישב, כי גם אם נאמר שיודו לתוס' סוף סוף לשיטתם כשיש ודאות גמורה שהיה מתייאש כמו בזוטו של ים כן מועיל יאוש בכח, ועל כרחך מודים לתוס' רק משום שבמקרה זה סבורים שאין ודאות גמורה. אם כן יש לומר שבמקום מצווה הוודאות גדולה יותר ודומה לזוטו של ים 4 .
אולם לשיטת התוס' עצמם שלעולם לא מועיל יאוש בכח, וזוטו של ים מועיל רק משום גזירת כתוב, צריך להבין מדוע "מצווה שאני". ואולי יש להשיב על פי דברי הרשב"א ולומר שגם לגבי ענייני מצווה מונחת הסכמה כללית בדעת האדם להרשות להשתמש. אך לפי זה מסתבר לכאורה שההיתר הוא רק בחפצי מצווה כמו תפילין וכד', אולם בחפצים רגילים ובא אדם להשתמש בהם לצורך מצווה קשה לומר כן, שהרי לא מונח בדעתו שאנשים יבואו להשתמש בחפץ לצורך מצווה, ולא שייך לומר שמונח בדעתו על כל חפציו הסכמה שישתמשו בהם לענייני מצווה, כי אם כן אז גם לגבי כל שימוש חבריו נאמר שמונח בדעתו על כל חפציו שיוכלו חבריו להשתמש באופנים בהם נוחה דעתו שישתמשו. לפי זה לכאורה אם התפילין של אדם אינן צבועות היטב לשיטת התוס' הוא יוכל אמנם להשתמש בצבע של חברו המיועד במיוחד לשם צביעת תפילין אולם אם יש לחברו צבע רגיל הוא לא יוכל להשתמש בו לשם צביעת תפיליו, ואילו לפי הרמב"ם יוכל גם בצבע רגיל.
יש להעיר שהדוגמאות שהביא הקצות הינן מקרים בהם לא נחסר החפץ כלל, אולם המגן אברהם (יד ס"ק י) הוכיח שמותר גם כשיש הפסד מועט.
שימוש שאינו מכלה
שו"ע הרב בהלכות מציאה (סע' ד) פסק כתוס' וכתב: "אף על פי שבעל הפרדס והגינה הוא אוהבו וריעו ובודאי ישמח ויגיל כשיוודע לו שנהנה זה מפירותיו, מכל מקום כיוון שעכשיו אינו יודע מזה הרי הוא נהנה באיסור". והוסיף: "וצריך להזהיר לרבים שנכשלים בזה!". אולם בהלכות שאלה (סע' ה) כתב שמותר ללכת לבית חברו ולקרוא בספרו אם "ידוע לו בבירור שחברו לא יקפיד עליו או שהוא דבר שאין דרך כל בני אדם להקפיד עליו כלל, מפני שאין חשש הפסד וקלקול כלל בתשמיש זה". ולכאורה דבריו סותרים למה שפסק בהלכות מציאה כתוס'?! ונראה שמחלק בין שימוש המכלה את החפץ כמו אכילת פירות חברו לבין דבר שאינו מכלה כמו קריאה בספר, וכן הבינו הפתחי חושן (פרק ז סע' ב) ואף הביא דבריו להלכה ולא ציין שום חולק. אולם לכאורה הקצות חולק על כך ומחמיר גם בשימוש שאינו מכלה, שהרי נימק שהטעם שמותר להשתמש בסוכת חברו ובאתרוגו הוא רק משום "מצווה שאני", למרות ששם אין החפצים מתכלים, משמע שבדברי חולין אסור אף כשאינו מתכלה.
מה הטעם בחילוקו של שו"ע הרב? למעלה נימקנו את דברי הש"ך שבנתינת רשות לחברו אין צורך בשום חלות, כיוון שחברו אינו קונה החפץ. על פי זה יש מקום לומר שגם הקצות מודה חלקית, אמנם הוא מחלק בין שימוש המכלה את החפץ, שלדעתו במקרה זה מתבצעת חלות כלשהי, לבין מקרה שמשתמש ללא כילוי שלא מתבצעת שום חלות.
סיוע לדברי שו"ע הרב יש להביא מדברי הרא"ש (ב"ק פ"א סי' י) הכותב שדווקא אם ישב אדם שמן על ספסל חברו ונשבר חייב, אבל אנשים רגילים פטורים משום ש"סתם ספסל עשוי לכך לשבת עליו כל אדם הנכנס לחצר, ואין אדם מקפיד על כך". וגם כאן יש לשאול מדוע לא אסור מצד יאוש שלא מדעת, ולכאורה מחלק שכאן זהו שימוש שאינו מכלה את החפץ. אולם אפשר לדחות את הראיה ולהסביר גם את דברי הרא"ש על פי דברי הרשב"א למעלה, שכך המנהג ולפיכך נחשב כהסכמה מדעת מראש.
סיכום להלכה
בדבר שאדם יודע שחברו היה מרשה לו להשתמש, לדעת התוס', ההגהות אשר"י וההגהות מרדכי אסור, וכן פסקו הקצות, ערוך השולחן ושולחן ערוך הרב, ואילו לדעת הש"ך מותר, והנודע ביהודה סבור בדעת הרמב"ם והשו"ע שנקטו כשיטת הש"ך.
התוס' והקצות מודים במקרים הבאים:
א. בדבר שהמנהג להרשות שימוש בלי קבלת רשות מפורשת (תוספתא, רשב"א).
ב. בדבר שערכו מועט מאוד, אך אם יש חשש שכולם ישתמשו עד שיתכלה הכל מנהג חסידות לא לקחת (ירושלמי).
ג. בחפץ מצווה בתנאי שאינו נחסר (קצות) או שנחסר רק מעט (מגן אברהם). במקרה זה מותר אף כשאינו מכיר את הבעלים ויודע שהיו מרשים, משום שיכול להסתמך על החזקה שנח לאנשים שתיעשה מצווה בממונם. מסברא העלנו לענ"ד שלדעת הרמב"ם מסתבר שמותר אף בחפצי חולין שמשתמש בהם לצורך מצווה אך לשיטת התוס' לכאורה יש לצמצם ההיתר רק לחפצי מצווה.
ד. אם החפץ אינו נחסר כלל (שו"ע הרב). התוס' יכולים להודות לכך אך הערנו שלכאורה הקצות עצמו חולק על כך.
^ 1.וזו לשונו: "ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר שמותר ויאוש שלא מדעת שאני שגם אח"כ אינו מייאש אלא משום שאינו יודע היכן הוא ובעל כרחו הוא מתייאש א"כ אמרינן מעיקרא באיסורא אתי לידיה דבמה יקנה אי ביאוש הא השתא אינו מתייאש ואלו היה יודע שהוא אצלו לא מתייאש משא"כ הכא כיון שידוע שיתרצה א"כ השתא נמי בהיתרא אתי לידיה דמסתמא אינו מקפיד על זה". וזו לשונו: "ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר שמותר ויאוש שלא מדעת שאני שגם אח"כ אינו מייאש אלא משום שאינו יודע היכן הוא ובעל כרחו הוא מתייאש א"כ אמרינן מעיקרא באיסורא אתי לידיה דבמה יקנה אי ביאוש הא השתא אינו מתייאש ואלו היה יודע שהוא אצלו לא מתייאש משא"כ הכא כיון שידוע שיתרצה א"כ השתא נמי בהיתרא אתי לידיה דמסתמא אינו מקפיד על זה".
^ 2.לשון החילוק בש"ך הייתה שהיאוש הוא בעל כרחו ואילו ההשתמשות נעשית ברצון לכתחילה, ונראה על פי הסברנו לבאר לשונו, שבהשתמשות הואיל ורוצה בכך אין צורך להפקיע מרשותו, אך ביאוש שאינו רוצה מועיל רק משום שהחפץ מופקע מרשותו, ולכן צריך דעת בפועל.
^ 3.אמנם לפי הטעם שאמרנו בחילוק הש"ך, שאין צורך בידיעה בפועל משום שלא זקוקים כאן לשום חלות, לא יובנו דברי הנודע ביהודה, שהרי שם הוא רוצה לקדש בכך אשה, ואם כן לא מדובר בסתם הסכמה אלא בהסכמה ליצירת חלות, שתופקע בעלותו ויינתן החפץ לאשה.
^ 4.אך צריך עיון מדברי הקצות בסי' קה ס"ק א, ששם חלק על דברי התוס' שדין זכין מועיל משום אנן סהדי שהיה רוצה למנותו שליח, והקשה שהרי יאוש שלא מדעת לא הווי יאוש, ולפיכך כתב זוהי גזירת כתוב שזכין מועיל ולא מטעם אנן סהדי. והרי כאן לכאורה יש ודאות גדולה שהיה רוצה למנותו שליח כדי לזכות, ומסתבר שזוהי ודאות גדולה יותר מהודאות שאדם מרשה לחברו לקיים מצווה בממונו, ובכל זאת לא מועיל.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
