ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
מסופר בגמרא שאמימר, מר זוטרא ורב אשי נקלעו לבוסתן של מרי בר איסק, והאריס הביא להם תמרים ורימונים. אמימר ורב אשי אכלו ואילו מר זוטרא לא אכל. התוס' (ד"ה מר זוטרא) מסבירים שרב אשי אכל משום שסמך על כך שהאריס מביא על חשבון חלקו ואילו מר זוטרא חשש שבשעת החלוקה לא יאמר האריס לבעל הפרדס שיטול כנגד מה שלקח והביא להם. וכותבים שאין לפרש שרב אשי אכל משום שהיה ברור לו שאם הבעלים היו יודעים הם היו מתרצים, שהרי נפסק כאביי שיאוש שלא מדעת לא הווי יאוש.
הש"ך (שנח ס"ק א) חולק 1 וסובר שאין לדמות שימוש בחפץ חבר ליאוש, משום שלגבי שימוש בחפץ באמת אילו ידע החבר את כל הפרטים היה מסכים בכך ורוצה בכך, אולם ביאוש אף שאילו היה יודע שאבד היה מתייאש בעל כרחו הוא מתייאש ואילו היה יודע את כל הפרטים, כלומר שהחפץ אבד וכעת הוא נמצא אצל פלוני שמצאו, לא היה מתייאש אלא רוצה שחברו ישיב לו. אם נדקדק נראה שבדברי הש"ך מופיעים שני חילוקים ויש להסתפק מה היחס ביניהם ואיזה מהם העיקר. לפי המשך דבריו נראה שגם לאביי תמיד מועילה הסכמה וידיעה בכח אלא שביאוש סובר אביי שאין כלל הסכמה בכח שהרי אילו ידע את כל המציאות באמת לא היה מתייאש. ורבא סובר שלא בודקים אילו ידע את כל פרטי המציאות אלא רק אילו ידע שאבד לו.
אולם נראה יותר שהעיקר כתחילת דבריו, שהחילוק הוא שיאוש נעשה בעל כרחו לעומת הסכמה לשימוש חברו בה מעוניין לכתחילה, ולפי זה הביאור הוא שבדבר שמעוניין בו לכתחילה מועילה גם הסכמה בכח ואילו בדבר שאינו מעוניין בו לכתחילה כמו יאוש מועיל רק בפועל, וכן הבין הנודע ביהודה בדבריו (תניינא סי' ע"ז ד"ה ומה שנסתפקתם; מובא בפתחי תשובה אבן העזר כח ס"ק כו). מה הטעם בכך? אפשר להסביר שההיתר לקחת חפץ שבעליו התייאשו הוא משום שהיאוש גורם לחלות של הפקעתו מהבעלים (ואף שבשונה מהפקר כאן הבעלים אינו יוצר ישירות את החלות אלא רק גורם למצב מציאותי והמציאות גורמת לחלות, סוף סוף נוצרת חלות) וכדי שתיווצר חלות מוכרחים שתהיה ידיעה בפועל. אולם כדי שהחבר יוכל להשתמש בחפץ ולא יעבור בכך על גזל לא צריך שום חלות אלא רק שלא יהיה אכפת לבעלים, ולכך מועילה גם הסכמה בכח 2 . התוס' כנראה סברו שגם ההסכמה הנדרשת כדי להפקיע מהחבר איסור גזל ולהתיר לו להשתמש נחשבת כעין חלות ולכן זקוקה להיות בפועל, או שסברו שגם הסכמה שאין בה חלות כלל צריכה להיות בפועל.
הקצות (רצב ס"ק א) פסק להלכה כתוס' משום שכן סברו גם ההגהות אשר"י וההגהות מרדכי , וכן פסקו גם ערוך השולחן (סי' שנח) ושו"ע הרב (הלכות מציאה סע' ד). לעומת זאת הרמב"ם והשו"ע באבן העזר (כח, יז) כתבו שהנכנס לבית חברו ולקח דבר שאין בעל הבית מקפיד עליו, כגון תמרה או אגוז, וקידש בו אשה הרי זו מקודשת מספק. והתקשה הנודע ביהודה (מובא בפתחי תשובה ס"ק כו) כיצד יכול לקדש הרי גם אם הבעלים מסכימים סוף סוף הווי שלא מדעת, ותירץ על פי דברי הש"ך שיש לחלק בין יאוש הנעשה בעל כרחו לדבר הנעשה ברצונו. משמע שסובר כך בדעת הרמב"ם והשו"ע ואף פוסק כן בעצמו 3 .
בסוגיית 'יאוש שלא מדעת' ראינו שהרמב"ם (גזילה ואבידה יא, י) והריטב"א (כז ע"א) סוברים לגבי זוטו של ים כדברי הירושלמי , שהטעם שהתורה התירה הוא שהבעלים מתייאשים ממנו, ואילו לשיטת הרמב"ן (כב ע"ב ד"ה ה"ג) ו התוס' (כב ע"ב ד"ה איסורא) זוהי גזירת כתוב ולא היאוש מתיר את האבידה אלא המציאות שהיא אבודה מכל אדם. וביארו הנחלת דוד (כב ע"א ד"ה שוב) והקהילות יעקב (סי' כו) שלשיטת הריטב"א מוכח שגם אביי מודה עקרונית שיש יאוש בכח אלא שיש רק במקרה שיש ודאות מוחלטת. לכן בזוטו של ים שיש ודאות מוחלטת מועיל ואילו באבידה רגילה ללא סימן אין מספיק ודאות כדי שיחול יאוש בכח. לפי זה אכן מסתבר מאוד שהתוס' הלכו דווקא לשיטתם ולכן כתבו שאף אם יודע שחברו היה מרשה אסור לקחת אך לשיטת הרמב"ם אם יודע בבירור שחברו היה מרשה אין בעיה ודומה לזוטו של ים, וכדברי הנודע ביהודה שהרמב"ם חלוק על התוס'. אם כן, להלכה השו"ע באבן העזר פסק כרמב"ם, ואין הכרח בפסק הקצות שהביא דברי התוס' להלכה.
במקום מנהג
הר"ן (כב ע"א) מביא בשם הרשב"א הסבר שונה לגבי היתרו של רב אשי לאכול מהפרדס. הוא כותב ש"אומדן הדעת הוא שאין בעל הפרדס מקפיד בכך, וכך נהגו". ומביא לכך שני סיועים. הראשון מהתוספתא בבבא קמא בה נאמר שבן דהיה אוכל משל אביו רשאי לתת פרוסה לבנו של אוהבו ואינו חושש משום גזל, שכך נהגו. השני מבבא קמא קיט ע"א, שם נאמר שגבאי צדקה מקבלים צדקה מן הנשים בדבר מועט. לכאורה מוכח שהרשב"א חלק על התוס' וסבר כש"ך, אולם מוכרחים ליישבו עם התוס' והקצות שהרי הביא ראיות לדבריו.
דבר שערכו מועט מאוד
עוד יש להקשות מן הירושלמי (דמאי ג, ב). שם מובא הסיפור המפורסם על החכמים שעברו ליד כרם וביקש אחד מחברו שיתלוש מהגדר קיסם קטן כדי שיוכל לחצוץ את שיניו, ולבסוף התחרט ואמר שאם כל אדם יעשה כך לבסוף לא יישאר מגדרו שום דבר. על פי זה נפסק בשו"ע (שנט, א) שאסור לגזול אך אם הוא דבר שאין מי שמקפיד בו מותר, כגון ליטול מהחבילה או מהגדר לחצוץ בו שיניו. והוסיף "ואף זה אוסר בירושלמי ממידת חסידות". גם כאן משמע לכאורה כנגד התוס', הואיל ומדובר בקיסם קטן ואין ספק שהבעלים יסכימו מותר לקחת, ואין בעיה מצד יאוש שלא מדעת.
כדי ליישב יש לשים לב לשתי המילים שהוסיף הרשב"א לאחר שכתב שאומדן הדעת שאין בעל הפרדס מקפיד. הרשב"א הוסיף "וכך נהגו", וכן הראיה מן התוספתא התייחסה לכך שכך המנהג. על פי זה יש לומר, וכן גם מסתבר מאוד, שהתוס' מודים במקרה שכך נהוג משום שאז נחשב כדבר הידוע מראש והרי זו הסכמה מדעת, כפי שנאמר בגמרא (כב ע"ב) לגבי 'תמרי דזיקא' שהואיל ויודעים הבעלים באופן כללי שכך דרך העולם שמידי פעם נופלים תמרים, נחשב הדבר כיאוש מעיקרא וכלשון הגמרא "מעיקרא יאושי מיאש מנייהו", ומועיל אף על פי שלא ידעו כעת באופן פרטני שהתמרים המסויימים הללו נפלו. כך מועילה גם ידיעה כללית שמידי פעם מגיעים לפרדסו או לגבות צדקה מאשתו למרות שלא היה מודע באופן פרטני שכעת באו לשם. התוס' עצמם שאסרו לקחת מן הפרדס כנראה הבינו שאין מנהג לתת מן הפרדס לאורחים מזדמנים. כך יש ליישב גם את הירושלמי, שלגבי ממון שערכו מועט מונח בדעת האדם באופן כללי שלא אכפת לו שישתמשו בו עוברים ושבים, ונחשב כהסכמה מעיקרא.
מצווה
הקצות בהמשך דבריו מביא בעצמו סייג לדבריו וכותב ש"ניחותא דמצוה שאני". המקור לכך הוא דברי הרמב"ם (תרומות ד, ג) שהביא את המקרה המובא בסוגייתנו לגבי התורם עבור חברו מן היפות שאם בא בעל הבית ואמר לו "כלך אצל יפות" תרומתו תרומה, אמנם לא הזכיר את האוקימתא בסוגייתנו שמדובר דווקא במינהו שליח. הקצות יישב שהבין שהסוגיא בקידושין נב ע"ב חלוקה וסבורה שבדבר מצווה אין צורך במינהו שליח ואין בעיה מצד יאוש שלא מדעת. בכך מיישב את דברי הפוסקים שמותר ליטול אתרוג חברו או לישב בסוכתו משום שנח לאדם שתיעשה מצווה בממונו ולא אומרים שלמרות האומדנא שודאי מרשה אסור מצד יאוש שלא מדעת.
צריך להבין מה הטעם בחילוקו. לפי מה שאמרנו למעלה שמסתבר שהרמב"ם והריטב"א חולקים על התוס' ולדעתם כשברור שחברו מרשה כלל אין בעיה מצד יאוש שלא מדעת ודאי לא קשה, אולם גם אם נלך בדרכו של הקצות שלא סבר כך אפשר ליישב, כי גם אם נאמר שיודו לתוס' סוף סוף לשיטתם כשיש ודאות גמורה שהיה מתייאש כמו בזוטו של ים כן מועיל יאוש בכח, ועל כרחך מודים לתוס' רק משום שבמקרה זה סבורים שאין ודאות גמורה. אם כן יש לומר שבמקום מצווה הוודאות גדולה יותר ודומה לזוטו של ים 4 .
אולם לשיטת התוס' עצמם שלעולם לא מועיל יאוש בכח, וזוטו של ים מועיל רק משום גזירת כתוב, צריך להבין מדוע "מצווה שאני". ואולי יש להשיב על פי דברי הרשב"א ולומר שגם לגבי ענייני מצווה מונחת הסכמה כללית בדעת האדם להרשות להשתמש. אך לפי זה מסתבר לכאורה שההיתר הוא רק בחפצי מצווה כמו תפילין וכד', אולם בחפצים רגילים ובא אדם להשתמש בהם לצורך מצווה קשה לומר כן, שהרי לא מונח בדעתו שאנשים יבואו להשתמש בחפץ לצורך מצווה, ולא שייך לומר שמונח בדעתו על כל חפציו הסכמה שישתמשו בהם לענייני מצווה, כי אם כן אז גם לגבי כל שימוש חבריו נאמר שמונח בדעתו על כל חפציו שיוכלו חבריו להשתמש באופנים בהם נוחה דעתו שישתמשו. לפי זה לכאורה אם התפילין של אדם אינן צבועות היטב לשיטת התוס' הוא יוכל אמנם להשתמש בצבע של חברו המיועד במיוחד לשם צביעת תפילין אולם אם יש לחברו צבע רגיל הוא לא יוכל להשתמש בו לשם צביעת תפיליו, ואילו לפי הרמב"ם יוכל גם בצבע רגיל.
יש להעיר שהדוגמאות שהביא הקצות הינן מקרים בהם לא נחסר החפץ כלל, אולם המגן אברהם (יד ס"ק י) הוכיח שמותר גם כשיש הפסד מועט.
שימוש שאינו מכלה
שו"ע הרב בהלכות מציאה (סע' ד) פסק כתוס' וכתב: "אף על פי שבעל הפרדס והגינה הוא אוהבו וריעו ובודאי ישמח ויגיל כשיוודע לו שנהנה זה מפירותיו, מכל מקום כיוון שעכשיו אינו יודע מזה הרי הוא נהנה באיסור". והוסיף: "וצריך להזהיר לרבים שנכשלים בזה!". אולם בהלכות שאלה (סע' ה) כתב שמותר ללכת לבית חברו ולקרוא בספרו אם "ידוע לו בבירור שחברו לא יקפיד עליו או שהוא דבר שאין דרך כל בני אדם להקפיד עליו כלל, מפני שאין חשש הפסד וקלקול כלל בתשמיש זה". ולכאורה דבריו סותרים למה שפסק בהלכות מציאה כתוס'?! ונראה שמחלק בין שימוש המכלה את החפץ כמו אכילת פירות חברו לבין דבר שאינו מכלה כמו קריאה בספר, וכן הבינו הפתחי חושן (פרק ז סע' ב) ואף הביא דבריו להלכה ולא ציין שום חולק. אולם לכאורה הקצות חולק על כך ומחמיר גם בשימוש שאינו מכלה, שהרי נימק שהטעם שמותר להשתמש בסוכת חברו ובאתרוגו הוא רק משום "מצווה שאני", למרות ששם אין החפצים מתכלים, משמע שבדברי חולין אסור אף כשאינו מתכלה.
מה הטעם בחילוקו של שו"ע הרב? למעלה נימקנו את דברי הש"ך שבנתינת רשות לחברו אין צורך בשום חלות, כיוון שחברו אינו קונה החפץ. על פי זה יש מקום לומר שגם הקצות מודה חלקית, אמנם הוא מחלק בין שימוש המכלה את החפץ, שלדעתו במקרה זה מתבצעת חלות כלשהי, לבין מקרה שמשתמש ללא כילוי שלא מתבצעת שום חלות.
סיוע לדברי שו"ע הרב יש להביא מדברי הרא"ש (ב"ק פ"א סי' י) הכותב שדווקא אם ישב אדם שמן על ספסל חברו ונשבר חייב, אבל אנשים רגילים פטורים משום ש"סתם ספסל עשוי לכך לשבת עליו כל אדם הנכנס לחצר, ואין אדם מקפיד על כך". וגם כאן יש לשאול מדוע לא אסור מצד יאוש שלא מדעת, ולכאורה מחלק שכאן זהו שימוש שאינו מכלה את החפץ. אולם אפשר לדחות את הראיה ולהסביר גם את דברי הרא"ש על פי דברי הרשב"א למעלה, שכך המנהג ולפיכך נחשב כהסכמה מדעת מראש.
סיכום להלכה
בדבר שאדם יודע שחברו היה מרשה לו להשתמש, לדעת התוס', ההגהות אשר"י וההגהות מרדכי אסור, וכן פסקו הקצות, ערוך השולחן ושולחן ערוך הרב, ואילו לדעת הש"ך מותר, והנודע ביהודה סבור בדעת הרמב"ם והשו"ע שנקטו כשיטת הש"ך.
התוס' והקצות מודים במקרים הבאים:
א. בדבר שהמנהג להרשות שימוש בלי קבלת רשות מפורשת (תוספתא, רשב"א).
ב. בדבר שערכו מועט מאוד, אך אם יש חשש שכולם ישתמשו עד שיתכלה הכל מנהג חסידות לא לקחת (ירושלמי).
ג. בחפץ מצווה בתנאי שאינו נחסר (קצות) או שנחסר רק מעט (מגן אברהם). במקרה זה מותר אף כשאינו מכיר את הבעלים ויודע שהיו מרשים, משום שיכול להסתמך על החזקה שנח לאנשים שתיעשה מצווה בממונם. מסברא העלנו לענ"ד שלדעת הרמב"ם מסתבר שמותר אף בחפצי חולין שמשתמש בהם לצורך מצווה אך לשיטת התוס' לכאורה יש לצמצם ההיתר רק לחפצי מצווה.
ד. אם החפץ אינו נחסר כלל (שו"ע הרב). התוס' יכולים להודות לכך אך הערנו שלכאורה הקצות עצמו חולק על כך.
^ 1.וזו לשונו: "ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר שמותר ויאוש שלא מדעת שאני שגם אח"כ אינו מייאש אלא משום שאינו יודע היכן הוא ובעל כרחו הוא מתייאש א"כ אמרינן מעיקרא באיסורא אתי לידיה דבמה יקנה אי ביאוש הא השתא אינו מתייאש ואלו היה יודע שהוא אצלו לא מתייאש משא"כ הכא כיון שידוע שיתרצה א"כ השתא נמי בהיתרא אתי לידיה דמסתמא אינו מקפיד על זה". וזו לשונו: "ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר שמותר ויאוש שלא מדעת שאני שגם אח"כ אינו מייאש אלא משום שאינו יודע היכן הוא ובעל כרחו הוא מתייאש א"כ אמרינן מעיקרא באיסורא אתי לידיה דבמה יקנה אי ביאוש הא השתא אינו מתייאש ואלו היה יודע שהוא אצלו לא מתייאש משא"כ הכא כיון שידוע שיתרצה א"כ השתא נמי בהיתרא אתי לידיה דמסתמא אינו מקפיד על זה".
^ 2.לשון החילוק בש"ך הייתה שהיאוש הוא בעל כרחו ואילו ההשתמשות נעשית ברצון לכתחילה, ונראה על פי הסברנו לבאר לשונו, שבהשתמשות הואיל ורוצה בכך אין צורך להפקיע מרשותו, אך ביאוש שאינו רוצה מועיל רק משום שהחפץ מופקע מרשותו, ולכן צריך דעת בפועל.
^ 3.אמנם לפי הטעם שאמרנו בחילוק הש"ך, שאין צורך בידיעה בפועל משום שלא זקוקים כאן לשום חלות, לא יובנו דברי הנודע ביהודה, שהרי שם הוא רוצה לקדש בכך אשה, ואם כן לא מדובר בסתם הסכמה אלא בהסכמה ליצירת חלות, שתופקע בעלותו ויינתן החפץ לאשה.
^ 4.אך צריך עיון מדברי הקצות בסי' קה ס"ק א, ששם חלק על דברי התוס' שדין זכין מועיל משום אנן סהדי שהיה רוצה למנותו שליח, והקשה שהרי יאוש שלא מדעת לא הווי יאוש, ולפיכך כתב זוהי גזירת כתוב שזכין מועיל ולא מטעם אנן סהדי. והרי כאן לכאורה יש ודאות גדולה שהיה רוצה למנותו שליח כדי לזכות, ומסתבר שזוהי ודאות גדולה יותר מהודאות שאדם מרשה לחברו לקיים מצווה בממונו, ובכל זאת לא מועיל.
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.

מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.

אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.

חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.

שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.

לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.

תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.

יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.

עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.

רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.

עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.

חיי שרה כיצד לבקש בקשה -ארבעה ביקשו שלא כהוגן ושלושה נענו כהוגן
המבקשים אליעזר עבד אברהם, כלב בן יפונה, שאול המלך, יפתח הגלעדי.

חיי שרה פרשת חיי שרה – נפילת בני ישמעאל
כשהאויב הערבי מרים ראש בהתנשאות על המדינה היהודית ועוד מבפנים זו בדיוק נקודת המפנה שתביא לצמיחה ישראלית

תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.








