^ 1.. כתב הטור סי' קלא בשם רב נטרונאי גאון, שהואיל ונפילת אפיים רשות, נהגו שלא לאומרה בבית החתן, וכ"כ בשו"ת הריב"ש תיב בשם רב שר שלום גאון. וכן הוכיח רבי יצחק אבן גיאת, מב"מ נט, ב, שאמא שלום אשתו של רבי אליעזר היתה מבטלתו מלומר תחנונים אחר התפילה, כדי שלא יזיק לאחיה, רבן גמליאל. מכאן שהיא תפילת רשות. וכך כתבו עוד ראשונים ואחרונים. וכ"כ בברכ"י קלא, יג, שבכל מקום שיש ספק אם לומר נפילת אפיים, יותר נכון שלא לומר, מפני שהיא רשות. וכ"כ בשעה"צ קלא, טו.
^ 2.. יסוד איסור השתחוויה על אבן משכית מובא במגילה כב, ב. והובא ברמ"א קלא, ח. ומבואר במ"ב קלא, מ. מהתורה האיסור הוא להשתחוות על רצפת אבנים, שנאמר (ויקרא כו, א): "וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ". והאיסור הוא כשמתקיימים שני תנאים: א' השתחוויה, ב' על רצפת אבנים. וחכמים עשו סייג לדבר, ואסרו גם כשמתקיים תנאי אחד, שבהשתחוויה אסור גם על רצפה שאינה מאבנים, ועל רצפת אבנים אסור גם בקידה. וההיתר הוא בקידה על רצפה שאינה מאבנים. ואם יש שם אבנים, יכול לקוד בהטייה על צידו, או שיחוץ בין ראשו לרצפה. וכן מותר להשתחוות על רצפה שאין בה אבנים ובתנאי שיטה עצמו מעט על צידו. ויש ספק אם יכול להשתחוות על רצפת אבנים על ידי חציצה, עיין שעה"צ מד.
עוד אמרו שם במגילה כב, ב, שאסור לאדם חשוב ליפול על פניו בלא שמובטח לו שייענה כיהושע בן נון, וכך נפסק בשו"ע קלא, ח. אבל כשהוא לבד, כתבו התוס' שם עפ"י הירושלמי שמותר, וכ"כ בב"י בשם כמה ראשונים, וכ"כ במ"ב לח, שהאיסור הוא בפני הציבור וכשהוא היחיד שנופל על פניו, כמו שעשה יהושע בן נון. במצב כזה, אם לא יענה - יתבייש, שהרואים יחשבו שאינו ראוי. אמנם מהרמב"ם משמע שהאיסור לאדם חשוב הוא גם כשהוא לבדו. וכן באר המאירי, כדי שלא יחשיב עצמו כחסיד כל כך. ועיין ביד פשוטה על הרמב"ם תפילה ה, יד, ושם הביא תשובת רב שרירא גאון ורב האי גאון, שמהם משמע שבעת שהרבים היו משתחווים או קדים לארץ, הרבנים היו מגביהים עצמם מהקרקע ומטים פניהם הצידה, והחשובים ביותר לא היו קדים כלל. ע"ש. ואולי גם מחמת זה התפשט המנהג אצל שאר העם שלא להשתחוות או לקוד על הרצפה.
^ 3.. כתב הבן איש חי כי תשא יג, שמפני החשש שמא כבר בהנחת ראשו על זרועו יש משום כוונת הזוהר, שמי שלא מכוונה כראוי מסתכן בנפשו, "טוב שכל אדם ימנע עצמו שלא ישים פניו על זרועו ולא יעשה שום שינוי כלל". וכ"כ ביחו"ד ח"ו סו"ס ז. אמנם השו"ע קלא, א, כתב, שצריך ליפול אפיים, וכן דעת החיד"א. ואף בכה"ח קלא, לא, כתב, שכל שאינו מכוון להוריד נפשו לקליפות כדי לבררם, אלא רק מתכוון למסור נפשו על קיום התורה והמצוות, אינו מסתכן. וכ"כ בסידור 'עוד אבינו חי' (עפ"י הרב רקח) שמנהג כל עדות צפון אפריקה (יוצאי ספרד) ליפול אפיים. ולמעשה כל אדם ינהג כמנהג אבותיו.
^ 4.. מבואר בבאו"ה קלא, א, שבנפילת אפיים שלנו, אין שום חשש של אבן משכית, מפני שהראש רחוק מאוד מהרצפה, ולכן גם כשהרצפה מאבנים - אין איסור, מפני שיש שני שינויים מאיסור התורה: א' שאינה השתחוויה, ב' פניו אינן נוגעות בארץ. ונהגו להטות על הצד, זכר למנהג שהיו נוהגים לקוד ממש על הארץ, ואז אם היתה רצפת אבנים היה צריך לקוד כשראשו על הצד. ולפי זה גם כיסוי הפנים אינו כדי לחצוץ בין פניו לארץ, אלא שזוהי נפילת אפיים, להליט ראשו מפני הבושה. ואולי גם הכיסוי בבגד הוא כזכר למה שהיו קדים ממש על הארץ, שאז אם היתה רצפת אבנים היה יכול או להטות ראשו או לחצוץ בינו לרצפה. אמנם מהמ"א קלא, סעיפים ב' וכ', משמע שגם כשהפנים רחוקות מהארץ עדיין נחשבת נפילת אפיים זו כקידה, ולכן חובה להטות על הצד או לחצוץ בין הפנים לארץ. והבאו"ה תמה עליו, ולדעתו ההטייה כיום היא רק זכר למנהג הקידה.
אם כן מי שאין לו שרוול או בד, נראה שיליט את פניו בזרועו המגולה, שאין הבגד מעכב. ואם יש שם שולחן או סטנדר, טוב שיניח את ראשו על זרועו בעומק השולחן, וכך גם השולחן יחשב ככיסוי לפניו. ויש שמטים על השעון כדי שיחצוץ, ואין בזה טעם, שאינו מכסה את פניו, ואף כחציצה למ"א אינו נחשב מפני קוטנו. ולהיפך, אמרו המקובלים שלא להטות על כף היד כי בה רשומים עוונותיו (כה"ח קלא, מז, פס"ת 34), והשעון קרוב לכף היד. עיין בפס"ת קלא, 31, שלפי המ"א שסובר שהכיסוי נועד כדי לחצוץ בין פניו לרצפה, אין די להניח מצחו על השרוול, שכן שאר פניו יהיו כנגד הרצפה בלא חציצה, אלא צריך להליט פניו על הזרוע, ואם יש שם שולחן, יכול להשעין מצחו על זרועו, ואז השולחן יחצוץ בין פניו לרצפה. ע"כ. ועוד אפשר לאחוז בסידור כשהוא בין הפנים לרצפה, ויועיל לחצוץ לפי המ"א. אמנם למדנו שלמ"ב אין כאן צורך בחציצה, אלא רק המשך למה שנהגו בזמן שקדו על הרצפה ממש, אבל מצד הכיסוי אכן ראוי שעיקר פניו יהיה מכוסה.
^ 5.. הרוקח שכ"ד כתב שאין נופלים אפיים אלא במקום שיש ס"ת, והב"י פקפק בדבריו. וכתב החיד"א שדעת השו"ע שנופלים אפיים גם במקום שאין ס"ת. (אלא שלמעשה רבים מהספרדים נהגו שלא ליפול אפיים כלל). והרמ"א קלא, ב, פסק כרוקח. ובחדרים הסמוכים לביהכ"נ, אם רואים את הארון - נופלים (מ"ב יג). גם ספרי קודש מודפסים מועילים כס"ת לרוב האחרונים, וכ"כ בסידור עולת ראיה עמ' שב סעיף ד, ועיין בפס"ת קלא, יא.
^ 6.. אמנם לרשז"א מדובר רק על העיר העתיקה. אבל הרב טיקוצ'ינסקי כתב זאת על כל ירושלים. וכן כתב בסידור עולת ראיה עמ' שב. ועיין בפס"ת י. וכיוון שלמדנו שיש חולקים לגמרי על הרוקח, ולדעתם אין צריך ס"ת כלל, בכל מקום שיש ספק בדין זה אפשר לילך אחר הסוברים שאפשר ליפול אפיים, ובמיוחד שכך דעת רוב הפוסקים.
^ 7.. עיין לעיל בהל' הנוסחים ומנהגי העדות ו, ה. ועיין בפס"ת קלא, ח. ובאג"מ או"ח ד, לד, הציע שמי שמתפלל במקום שאין נוהגים לומר וידוי והוא נוהג לומר, יאמרנו בלא שיכה על ליבו, כדי שלא יהיה ניכר. ע"כ. ואצלנו שבני כל הנוסחים מתפללים יחד, נוהגים כמו החזן. אמנם הרוצה לומר וידוי רשאי להכות על ליבו, שאין בזה חשש 'לא תתגודדו' ומחלוקת, שהכל יודעים שיש בזה מנהגים שונים. אלא שעליו לתכנן את הזמן באופן שיספיק לומר נפילת אפיים לפני הקדיש. כי אחר הקדיש כבר יצטרך להמשיך ב'אשרי'.
^ 8.. יש חולקים וסוברים שבכל יום החתונה אין אומרים תחנון, אבל המנהג הרווח שאומרים, שכן רבים נוהגים לצום בו, וכך משמע ממ"ב קלא, כא, וכ"כ ביבי"א ג, יא-יב. ועיין בפס"ת קלא, כא.
ביום השמיני , כל זמן שלא עברו שבעה ימים מעת לעת מהחופה, אין אומרים תחנון, כ"כ במ"ב קלא, כו, ויבי"א (ח"ה אה"ע ז, ה), ופס"ת כב. ואמנם לגבי שבע ברכות הולכים לפי הימים, ומי שהתחתן לפני השקיעה, כבר בשקיעה הסתיים יומו הראשון. אלא שזה מפני שספק ברכות להקל, אבל לעניין תחנון, הולכים אחר שבעה ימים מעת לעת.
^ 9.. גם אם הברית תיערך במנחה, אין אומרים שם תחנון בשחרית. וגם כשיש כמה מנייני שחרית, אין אומרים בכולם תחנון. (היו שנהגו שביום שעורכים ברית מילה בכל בתי הכנסת שבישוב אין אומרים תחנון, וכך נכון לנהוג בקהילה מגובשת, שהכל שותפים לשמחה). ואם הברית נערכה בבוקר, יש נוהגים לומר תחנון במנחה (פס"ת קלא, יז, 103), ויש נוהגים שכאשר עוד ניכר רושם מהברית, כגון שהכסא נשאר שם, שלא לומר (ויען אברהם יו"ד כב; ועי' יבי"א ח"ג או"ח יב, ב).
^ 10.. עיין במקורות שבפס"ת קלא, כד, ובהערות שם. ככלל, בכל הספקות שנזכרו, מתפללי נוסח ספרד (ספרדים וחסידים) נוטים שלא לומר תחנון, ומתפללי נוסח אשכנז נוטים לומר תחנון, כפי שכתב למשל באש"י כה, כו, לעניין פדיון הבן.
^ 11.. רבים מהפוסקים התרעמו על מנהג החסידים שלא לומר תחנון בימי פטירה של גדולי ישראל, והרב פיינשטיין וביבי"א ג, יא הורו, שמי שמתפלל במניין כזה, חייב לומר תחנון, ולא יחשוש ליוהרא או ל'לא תתגודדו'. ובבית ברוך לב, קצא, כתב שעדיף שלא לפרוש מהציבור. ולגבי הוראת הפוסקים החסידיים עיין בפס"ת קלא, כד.