- מדורים
- רביבים
- פרשת שבוע ותנ"ך
- בהעלותך
מהמדבר לארץ: תקוות ומשבר
בפרשת בהעלותך החל המסע המחודש לארץ ישראל. המסע הראשון נקטע על ידי חטא העגל; אז הובן שהדרך לארץ המובטחת רצופה מכשולים, ועל עם ישראל להיערך באופן המיטבי כדי שיוכל לעמוד בקשרי המלחמה הצפויים לו עם השונאים מבחוץ, והחמור יותר עם האויב הפנימי - היצר הרע שמטיל ספק באמונה ומטה את הלב לתאוות, במקום להתאמץ להגשים את החזון.
כדי לצלוח את הדרך הקשה, ציווה ה' את משה להעמיד את המשכן במרכז המחנה, לקדש את שבט הלוי ולקבוע את מקומם סביב המשכן כדי שישמרו את משמרת הקודש, לפקוד את כל הגברים יוצאי הצבא איש על מחנהו ואיש על דגלו לקראת כיבוש הארץ ויישובה, לסדר את שנים עשר שבטי ישראל סביב המשכן, וכך כשהמחנה כולו מבטא את החזון הגדול – להתכונן למסע. והנה ענן ה' עלה מעל המחנה, והמסע מתחיל. "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה: קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך" (במדבר י, לה).
רצה הקב"ה לזרז את כניסתם לארץ והוליכם שלושה ימים במהירות. אולם כבר בחנייה הראשונה החלו הרשעים שבקצה המחנה להתאונן על טורח הדרך, ולא קמו צדיקים כנגדם למחות בהם. וכשאין דין למטה נעשה דין מלמעלה, "וישמע ה' וייחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה" (במדבר יא, א).
רביבים (742)
הרב אליעזר מלמד
527 - מנחה קצרה בעבודה – אפשרית
528 - אשמתם של זקני ישראל
529 - מחברים את הלאומיות לתורה
טען עוד
מי האנשים שנשרפו בקצה המחנה? בפשטות, הרשעים ביותר, אלו שהתאוננו, הם נשרפו. אולם גם בקצה השני, מקרב הצדיקים ביותר, היו אנשים שנענשו. אלו היו זקני העם, שומרי גחלת האמונה במצרים, שכאשר חזר משה ממדיין, ובשליחות ה' ציווה שיבואו איתו אל פרעה לדרוש שישלח את ישראל, מרוב פחד נשמטו להם כל אחד לביתו. במעמד הר סיני נפרע מהם ה', כאשר ציווה שרק משה יעלה להר ואילו הם יישארו עם העם למרגלות ההר (שמות ה, א, ורש"י שם). במקום להבין את חטאם ולקבל את תיקונם בענווה, הזקנים לא נהגו מספיק כבוד בעת מתן תורה, ומתוך אכילה ושתייה הציצו לראות בשכינה והתחייבו מיתה. אלא שלא רצה הקב"ה לערבב את שמחת התורה, והמתין להם עד אירוע המתאוננים. זו הייתה ההזדמנות האחרונה שלהם לתקן את חטאם: אילו היו דואגים על כבוד שמיים ומוחים במתאוננים, היו מתקנים את חטאם וניצולים. אולם משהתעצלו, נענשו ואכלה בהם אש ה' (שמות כד, י יא ורש"י).
המשך ההתדרדרות
משלא הייתה מחאה של זקני העם, גם האספסוף, הם קלי הדעת, החלו להתאוות לבשר ולהתאונן. שוב לא קמו גדולי ישראל למחות בהם, ובעקבות זאת הצטרפו לתלונות גם רבים מבני ישראל ובכו. הם לכאורה לא פגמו בכבוד שמיים, אולם באמת בכייתם הייתה תלונה קשה ופוגעת. במקום לראות את כל הטוב שעשה להם ה', בכו. "וייחר אף ה' מאוד ובעיני משה רע" (במדבר יא, י).
הניסיון לתקן על ידי שבעים הזקנים
עדיין היה אפשר לתקן. לשם כך ציווה ה' למנות שבעים זקנים, מאותם שוטרים שמסרו עצמם למלקות במצרים. כאשר גזר פרעה להעביד את ישראל בפרך, מינה שוטרים שיכו בישראל כדי להאיץ בהם להשלים את מכסת העבודה שהוטלה עליהם. אולם אותם שוטרים ריחמו על אחיהם ולא נגשו בהם, והיו המצרים מכים את השוטרים, שנאמר: "ויוכו שוטרי בני ישראל אשר שמו עליהם נוגשי פרעה לאמור: מדוע לא כיליתם חוקכם". מכיוון שנשאו בצערם של ישראל והיטו גוום ללקות במקומם, ציווה ה' למשה למנותם לסנהדרין ונאצל מן הרוח אשר על משה עליהם: "ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו" (שמות ה, יד; במדבר יא, טז, ורש"י).
עם כל מעלתם, שבעים הזקנים לא השכילו לתקן את החטא, למחות במתאוננים ולסייע למשה בהנהגת העם. זו הערבות שנדרשה מהצדיקים כדי להיכנס לארץ, שבה כל ישראל תלויים זה בזה. אולם הזקנים החדשים נותרו בצדיקותם האישית, לא הצליחו להתעלות למדרגה כלל-ישראלית, ולכן לא זכו לעוד נבואות.
רק משה עמד בפרץ
העם המשיך להתלונן ולהטיח דברים כלפי מעלה, כאילו אין ביד ה' יכולת להאכילם ולהשביעם. ה' הביא להם להקות שליו להראות כי ידו אינה קצרה, ואותו הבשר שביקשו בתלונה הפך להם לרועץ, שכל המתאווים שהתנפלו על השליו לאוכלו בתאווה - נענשו ומתו על ידו בחרון אף ה'.
אולם החטא היסודי לא תוקן, הצדיקים לא חשו אחריות למחות בחוטאים. הסדקים המשיכו לחדור פנימה אל הקודש עד שאפילו אהרן ומרים דיברו במשה, כאילו הוא נוהג בפרישות יתרה. בלא ספק כוונתם הייתה לטובה, אולם מכיוון שההתאוננות נעשתה רווחת בישראל, אף הם לא חשו כראוי לכבודו של משה רבנו איש האלוקים. ולא היה מי שימחה בהם זולת ה'.
אף שהרשעים נענשו בקצה המחנה, וגם האספסוף ובני ישראל המתאווים נענשו, ואהרן ומרים ננזפו, הצדיקים לא התעוררו לקבל על עצמם שמעתה ואילך יעמדו בפרץ כנגד החוטאים. העם התרגל שבעת משבר מפנים את התלונות כלפי ה' וכלפי משה רבנו, במקום לערוך חשבון נפש שמכוון לתיקון עצמי.
שיא הנפילה – בכייה לדורות
כך נסדק האמון של בני ישראל בה' ובמשה, וביקשו לשלוח מרגלים לפני כניסתם לארץ. וכאשר חזרו המרגלים והוציאו את דיבת הארץ רעה, והביעו את עמדתם כי לא יהיה בכוחו של עם ישראל לכבוש את הארץ, עמד אותו הדור בפני ניסיון חייו. ברגע האחרון עוד ניסו יהושע וכלב למחות במרגלים ולהציל את העם מעצמו. אולם זה היה מאוחר, דבריהם נפלו על אוזניים ערלות. הצדיקים התרגלו שה' יצילם, ומשה רבנו יעמוד לבדו מול הרשעים. וכשהתגובה האלוקית לדברי המרגלים בוששה לבוא, נתמלאו פחד גם הם מפני אתגר הכניסה לארץ, ויחד עם כל העם בכו בלילה ההוא.
בבכייה זו מאסו בארץ חמדה והפנו עורף לאתגר העיקרי שלשמו יצאו ממצרים - לגלות את דבר ה' בארץ, שנאמר: "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה אני ה'" (שמות ו, ח; ושם ג, יז).
אז נגזרה כליה על כל אותו הדור, והכניסה לארץ התאחרה בארבעים שנה, עד שפגרי כולם ייפלו במדבר ובניהם יוכלו להיכנס לארץ. ומכיוון שהיה זה דור דעה שחווה את שעבוד מצרים ואת נס הגאולה ומתן תורה, אותו לילה שבו חטאו, ליל תשעה באב, נעשה ליל בכייה לדורות.
יהי רצון שנזכה לשאת באחריות הלאומית, לעמוד בפרץ, לשקוד על גילוי דבר ה' ביישוב הארץ בגשמיות ורוחניות, ולתקן בכך את החטאים שהובילו לחורבן.
טבילת כלים תלויה בבעלות
שאלה: הקונה כלי אכילה שיוצרו במפעל ששייך ליהודי וכל העובדים בו הם גויים, האם צריך להטבילו?
תשובה: נקדים תחילה שבעת שיהודי קונה או מקבל מגוי כלי מאכל שעשוי ממתכת או זכוכית, מצווה שיטביל אותו במקווה לטהרו, כדוגמת גר שטובל בעת גיורו. אולם הכול הולך אחר הבעלות: אם היהודי הוא בעל המפעל, גם אם כל הפועלים גויים, הכלים אינם צריכים טבילה. ומנגד אם המפעל שייך לגוי, גם אם כל הפועלים יהודים – הכלים צריכים טבילה.
שאלה: האם סוחר בכלי מאכל, שקנה כלים מגוי כדי למוכרם, צריך לטבול את הכלים שקנה?
תשובה: כל עוד כוונתו למוכרם אינו צריך להטבילם, הואיל ובעבורו הם כלים שנועדו לסחורה, אבל יהודי שיקנה אותם ממנו כדי להשתמש בהם, יתחייב להטבילם.
שותפויות של יהודים וגויים
כלי שיהודי וגוי קנו בשותפות מגוי – אינו צריך טבילה, הואיל ולא עבר לגמרי לרשות יהודי. מותר ליהודים לאכול בכלים אלו, כשם שמותר ליהודים לאכול בכלים של גוי, בתנאי שלא אכלו בכלים הללו מאכלי טרף באופן שטעם הטרף נבלע או נדבק בכלי. אם לאחר מכן היהודי יקנה את חלקו של הגוי, יתחייב לטבול את הכלי בברכה.
כלים של צה"ל והמשטרה
כלי אכילה שנקנו על ידי צה"ל, משטרת ישראל ושאר גופים השייכים למדינת ישראל, חייבים בטבילה בברכה. ואף שיש במדינה אזרחים גויים בעלי זכויות אזרח מלאות, מכיוון שככלל מדינת ישראל מוגדרת כמדינה יהודית, הכלים חייבים בטבילה.
כלים של גר
שאלה: לפני כשנה זכינו לעבור גיור ולהתקדש ולהצטרף לעם ישראל. לפתע התעוררה לנו שאלה: האם עלינו לטבול את כלי האכילה שלנו?
תשובה: גר אינו צריך לטבול את כליו, מפני שבשעה שהוא טובל ונעשה יהודי, גם הכלים שברשותו נטהרים עמו. אמנם בדורות האחרונים יש שהסתפקו בזה (דרכי תשובה קכ, ד בשם חדרי דעה; מהרש"ג ג, מח), ובעקבותיהם כמה מרבני הדור האחרון כתבו שהגרים חייבים להטביל את כליהם בלי ברכה. אולם הראשונים והאחרונים לא הזכירו הלכה נחוצה זאת, ואם אכן הגרים חייבים לטבול את כליהם – לא ייתכן שהיו שוכחים להזכיר הלכה כזו במסגרת הלכות גיור או טבילת כלים. מוכרחים לאור זאת לומר שכלי הגר אינם צריכים טבילה, הואיל והם נטהרים יחד עמו (וכך כתב בשם משמואל מטות תרעח, בשם אביו האבני נזר; נזר הקודש יו"ד יז; ציץ אליעזר ח, כ; מנחת אשר ג, סו).
לתגובות: [email protected]
מתוך העיתון בשבע.
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
חידוש כוחות העולם
איך ללמוד אמונה?
איך התפילה מקשרת אותנו לקב"ה?
בריאת העולם בפרשת לך לך
איך נדע שהלב שלנו במקום הנכון?
מה המשמעות הנחת תפילין?
מהו הדבר המרכזי של ארץ ישראל?
הזיכרון המשותף לראש השנה ושבת
מה מחבר שמיים וארץ?
הנאה ממעשה שבת