(צ. תחילת פרק מי שהיה נשוי עד צא. במשנה)

חלק א – היה נשוי לשתי נשים ומת לפניהן

לשתיהן מגיעה כתובה,

אם אין לו מספיק - הראשונה קודמת, שהרי השעבוד שלה קדם.

אם השנייה תפסה לפני הראשונה – האם מוציאים ממנה?

            זה תלוי במחלוקת להלן צד. האם מוציאים מבע"ח שני שתפס לפני הראשון,

            לגבי זה במשנתנו 2 גרסאות:

1. 1.לא מוציאים מהשנייה,

שהרי לא כתוב שלשנייה אין, אלא רק שהראשונה קודמת.

דחייה – לשון "קודמת" יכול להיות גם שלשנייה אין, כמו שבן קודם לבת (ב"ב קטו.).

1. 2.כן מוציאים מהשנייה,

מכך שלא כתוב שלא מוציאים ממנה.

דחייה – יתכן שלא מוציאים ממנה, וזה לא נכתב בגלל הסיפא (שם ודאי שכן מוציאים ממנה).

(צ: 1+)

חלק ב – הראשונה מתה, הבעל מת, והשנייה מתה

תזכורת – כתובת בנין דיכרין (כב"ד) – כשיש כמה נשים, ולכל אחת נדוניה שונה וכתובה שונה,
אם האישה מתה לפני הבעל, כשימות הבעל, הבנים של האמא יורשים את מה שהאמא יכלה לקבל אם הבעל היה מת לפניה (כתובה + נדוניה).
זה בתנאי שאחרי שיקבלו כל הבנים את "כתובת בנים דיכרין", יישאר דינר לחלק בין הבנים בשווה ("מוֹתר").
בדף נה. ראינו מחלוקת האם כתובת בנין דכרין זה גם מנכסים משועבדים?

פומפדיתא (וכן הלכה שם) – רק מבני חורין, כי כתוב "ירתון" – זה ירושה כשהאבא מת.
מתא מחסיא – גם ממשועבדים, כמו הכתובה עצמה, כי כתוב "יסבון" – הם מקבלים את זה כבר בשעת החתונה כשהאמא מקבלת את זכויותיה הכתובה.

א. במשנתנו –

עקרונית:

ליורשי הראשונה מגיע כתובת בנים דיכרין,

ליורשי השנייה מגיע לרשת את כתובת אמם (שלא הספיקה לגבות לפני שנפטרה).

אך אם לאב יש נכסים רק לאחת מהכתובות:

משנתנו – יורשי השנייה קודמים,

כי זכותם היא תחת זכות אמם , שנכסי האב משועבדים לה כבר מהחתונה,
ואילו ירושת הבנים זה רק מפטירת האב,

שמע מינה שכתובת בנין דיכרין לא טרפה ממשעבדי,
כלומר שכב"ד זה ירושה (שיטת פומפדיתא), ולא קבלה,
שהרי אם זה היה כמו קבלת כתובה – אז אמם הראשונה קדמה לאם השנייה, והיו יכולים לטרוף מהם את זה בחזרה).

ב. דיוק: משמע שאם יש לו סכום של שתי כתובות, בני הראשונה יקבלו כב"ד.

A. יוצא מהדיוק:

1. גם כשרק לבני אם אחת שייך כב"ד (כי רק אחת (הראשונה) מתה בחייו, ואחת (השנייה) אחרי מותו) עושים כב"ד, ולא חוששים שיבואו לריב.[1]



2. הכתובה שהלכה לבני השנייה נחשבת ה"מוֹתר", ולכן עושים כב"ד,

כי אמנם רק בני השנייה קיבלו אותה, אך באמת תחילה כביכול ירשו אותה כל הבנים בשווה, ואז נתנו אותה לבעלת החוב של אביהם, שזה בעצם בני השנייה.

B. דחיית רב אשי:

1. דוחה את הדיוק – תדייק רק שאם יש עוד, חולקים כירושה, אך לא עושים כב"ד,


2. דוחה את הנחה 2 שכתובה נחשבת מותר –(גם אם נקבל את הדיוק שפה עושים כב"ד),

לפי זה, למה המשנה קוראת לבני הראשונה "יורשי הראשונה",
הרי הם יורשים את אביהם, לא את אמם!
תשובה – זה פשוט נכתב כך אגב יורשי השנייה שיורשים את כתובת אמם.

אולי כאן זה דווקא כשיש דינר.

(צ: מעל האמצע)

ג. ברייתות בהם "אחת בחייו ואחת במותו" ("שמע מינה הראשון) זה מחלוקת:

A. ברייתא א – במקרה שלנו (מתו הנשים אחת בחייו ואחת במותו)           
בן ננס – בני הראשונה אומרים לשנייה – אתם בני בעלת חוב, קחו כתובתכם וצאו,

כלומר יש כב"ד(בני השנייה יקחו את כתובתם, ובני הראשונה את כב"ד).

ר"ע – כבר קפצה הנחלה מבני הראשונה לבני השנייה,

            אין כב"ד, אלא קפצה הנחלה שנשארה אחרי כתובת השנייה ומתחלקת ביניהם בשווה.

הסבר מחלוקתם:

1. גמרא – האם יש כב"ד ב"אחת בחייו ואחת במותו".


2. רב – יש כב"ד בנ"ל,
   אלא המחלוקת האם כתובת השנייה נחשבת כמוֹתר.


3. (תשובה 3 בגמרא)
   מדובר בפחות מדינר, והמחלוקת אם זה מספיק.

[ואגב, לגבי האם חוב לבעל חוב נחשב מוֹתר,
לרב – זה אותה מחלוקת,
לרבה – המחלוקת בכתובה,

ששם זה יותר נראה שבני השנייה לא באמת ירשו ואז פרעו את החוב (לעצמם), אלא פשוט קיבלו.

אך בחוב לגורם שלישי כולם מודים שכן נחשב מוֹתר].

דחיית רב יוסף – מהלשון של ר"ע ("קפצה לבני השנייה") משמע שאין כאן כב"ד כלל,
ולא שרק אין כב"ד כי לא נחשב "מותר דינר" ושאם יהיה מותר דינר אחר אז כן יהיה כב"ד.

(צ: 6-)

B. ברייתא ב – במקרה שלנו

ת"ק – "באין בניה של זו לאחר מיתה ונוטלין כתובת אמן",
ובהו"א מבינים - באים בני השנייה ונוטלין כתובת אמן, ואת השאר חולקים בשווה – אין כב"ד.
ר"ש – אם יש מותר דינר אלו נוטלים כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן – יש כב"ד,

                        [אך כתובת השנייה לא נחשבת מוֹתר].

            דחייה –

            יתכן שלשניהם עקרונית יש כב"ד, אלא שכאן יש מוֹתר דינר, אך יש מחלוקת אם נחשב –

דחייה – גם לר"ש (מפורש בברייתא זו) וגם לרבנן (במשנה בהמשך העמוד) חייבים דינר!

1. יש מוֹתר דינר מטלטלין ולא קרקע,
   לת"ק – צריך קרקע,
   לר"ש – מספיק מטלטלין.

דחייה – במשנה בסוף עמוד זה מפורש שלר"ש מטלטלין לא מספיק!

1. יש דינר קרקע שמשועבד לבעל חוב אחר,

לת"ק – לא נחשב מוֹתר (כרב לעיל A),
לר"ש – נחשב (כרבה לעיל A).

דחייה – לא מתאים ללשון של ר"ש,
שהיה צריך לומר "כיון שיש שם דינר" ולא "אם יש שם דינר".

            תשובה לשתי אפשרויות אלו – איפוך,

כלומר לא הבנו את לשון ר"ש נכון -
      כשאמר "באין בניה של זו לאחר מיתה ונוטלין כתובת אמן", התכוון לבני הראשונה,
      כלומר לת"ק יש כתובת בנין דיכרין,
      ור"ש מחמיר, ויש כב"ד רק אם זה:

דינר קרקע (כך מתאים למשנה להלן)

או גם דינר קרקע לא משועבד (כך מתאים ללשון).

(צא. שליש עליון)

ד. להלכה – מר זוטרא-רב פפא:

1. לאחת בחייו ואחת במותו – יש כב"ד,


2. 2.כתובת השנייה לא נחשבת מוֹתר.

וקשה –

            כיון שאמר את 2, למה היה צריך להזכיר גם את 1?

                        (הרי אם מדבר על מתי יש כב"ד, ודאי שעקרונית יש כב"ד!)

                תשובה – זה נצרך למקרה של 2 בחייו ואחת לאחר מותו, ולאחרונה יש רק בת,
            שאז ודאי של2 יש עקרונית כב"ד (כי השלישית לא תריב איתם כי לא יורשת את האב),
            ולזה היה צריך לומר שכתובת השלישית נחשבת מוֹתר,
            אך אם יש רק 2 נשים (המקרה שלנו) אולי אין כב"ד,
            קמ"ל.

[1] הסיבה למריבה לא כל כך ברורה, הרי אמנם השניים לא יקבלו כב"ד, אבל זה כי אמם מתה אחרי האב והיא עצמה קיבלה את כתובתה ואת הנדוניה שלה, וכשנפטרה בניה ירשו זאת ישירות ממנה, אז למה שיריבו עם בני האם השנייה שגם רוצים לקבל בעקיפין את כתובת ונדוניית אמם? אלא שבכל זאת, מבחינת הירושה הישירה מהאבא, יוצא שלבנים של הראשונה יש סוג של יתרון, ולכן אולי יבואו לריב (ויתכן גם שבני השנייה לא יירשו את כל הסכום מאמם, אם למשל היא הפסידה את הכסף לפני שנפטרה).