להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

(נד: תחילת פרק אף על פי עד נו. שליש עליון)

תוספת כתובה

א. ניתן להוסיף תוספת כתובה

A. פשיטא!

תשובה – היינו חושבים שתקנו שלא יוסיף כדי לא לבייש את מי שאין לו.

B. אופי התוספת – כחלק מהכתובה

שהרי לשון המשנה – "אם רצה להוסיף", משמע שמרחיב את הכתובה המקורית, ולא חיוב חדש,

ולכן יש לזה את דיני "תנאי כתובה" –

1. מוכרת או מוחלת – זה כולל את התוספת


2. מורדת – מאבדת כתובתה בשבלים, וגם את התוספת.


3. פוגמת – מודה שקיבלה חלק מהכתובה צריכה שבועה על השאר, זה נכון גם לגבי התוספת.


4. תובעת – כשתובעת כתובתה אז מפסיקה לקבל דמי מזונות מהיורשים, וגם אם תבעה רק את התוספת.


5. עוברת על דת יהודית – מאבדת כתובתה, וגם את התוספת.


6. שבח – לא גובה כתובה משבח הנכסים שהיו לבעלה.


7. שבועה – כשצריכה להישבע על כתובתה (משנה פז.), צריכה להישבע גם על התוספת.


8. שביעית – שביעית לא משמטת כתובה ותוספת כתובה.


9. חילק בחייו את נכסיו לאשתו ולבניו ולא מחתה (רמב"ם) – איבדה כתובתה וכן התוספת (מבואר בב"ב קלב.)


10. גובה מקרקע ורק מהזיבורית – גם התוספת.


11. רק כשהיא בבית אביה – לא תבעה 25 שנה ולא חיה מנכסי בעלה – מניחים שמחלה ומאבדת כתובתה + תוספת.


12. כתובת בנים דכרין – כוללת גם את התוספת.


13. 1.האם כתובת בנין דכרין זה גם מנכסים משועבדים?

(נה. 4+)
אגב הזכרת כתובת בנין דיכרין

ב. מחלוקות בין פומפדיתא למתא מחסיא:

פומפדיתא – רק מבני חורין, כי כתוב "ירתון" – זה ירושה כשהאבא מת.

מתא מחסיא – גם ממשועבדים, כמו הכתובה עצמה, כי כתוב "יסבון" –
הם מקבלים את זה כבר בשעת החתונה כשהאמא מקבלת את זכויותיה הכתובה.

עוד מחלוקות אגב המחלוקת הזו:

1. מתי צריכה להישבע כשגובה כתובתה מהיתומים

(משנה פז) - כשגובה כתובה מנכסי היתומים, יש תקנה שתישבע שעוד לא גבתה כתובתה בחייו.
אבל, אם ייחד לה מטלטלין או קרקע שתגבה מהם (שאז יכולה לגבות גם ממטלטלין) פטורה מלהישבע, כי מן הסתם אם ייחד אז עוד לא גבתה.

אבל -

1. אך אם אותם מטלטלין אבדו, ובאה לגבות מנכסים אחרים,


2. אם ייחד קרקע רק מצד אחד, כך שזה רק אמירה כללית שתיקח מכאן אך לא אזור ספציפי -

פומפדיתא – עדיין לא צריכה שבועה, כי בזה מוכיח שלא פרע לה ממטלטלין אחרים.

מתא מחסיא– צריכה שבועה,

כי כיון שאבדו המטלטלין חוזרת להיות כמו כל אישה שגובה מנכסי בעלה,

וכיון שהקרקע לא מסומנת – לא נחשב שייחד לה קרקע.

1. אמר לעדים לכתוב שטר מתנה ולתת לפלוני,

ואם רצה יכל לעשות איתם קניין סודר, וכך הקרקע מיד של המקבל,

אך הוא לא עשה קניין סודר, אלא אמר שיכתבו ויתנו

מתא מחסיא – צריכים לשאול שוב לפני שכתובים שמא התחרט,

                רא"ש – שהרי אם היה בטוח, היה עושה קניין סודר.

פומפדיתא – לא צריכים לחשוש שהתחרט.

(נה. 7-)

ג. האם ארוסה גובה תוספת כתובה?

ת"ק – כן,

ראב"ע – לא, כי יש אומדנא שאת התוספת הוסיף רק על מנת לכונסה בנישואין.

כמי ההלכה:

A. רב ור' נתן נחלקו. מי אמר מה?
תחילה מבינים שמי שהולך אחר אומדנא הוא כראב"ע.

הבעיה היא ששניהם סומכים על אומדנא:

1. מצד אחד - זה ר' נתן, שהרי פסק כר"ש שזורי,

שמסוכן (שכיב מרע) שאמר לעדים לכתוב גט לאשתו,

יכתבו ויתנו, כי אומדנא שלזה התכוון.

1. מצד שני - הרי גם רב הלך לפי אומדנא:

לגבי שכיב מרע יש תקנה ש"דברי שכיב מרע ככתובין ומסורין דמי", ואינו צריך קניין כדי להקנות, שלא תיטרף דעתו.

מה הדין אם בכ"ז השכיב מרע גם עשה קניין סודר?

שמואל התלבט – אולי התכוון להקנות רק בסודר, ובכ"ז התכוון שיכול כמו של שכיב מרע לאחר מיתה, וזה לא אפשרי!

רב – יש אומדנא שהתכוון שזו מתנה שרוכבת על שני סוסים,
והתכוון או לזה או לזה – הטוב ביניהם:

זה או כמתנת בריא – שאינו יכול לחזור בו גם אם הבריא,

ואו כמתנת שכיב מרע – ויכול עי"ז גם להקנות חוב, משא"כ בקניין סודר.

            אלא באמת שתי הדעות הם אומדנא:

ת"ק – כן, כי יש אומדנא שנותן תוספת כתובה כדי לקרב ביניהם, וזה כבר מהאירוסין.

ראב"ע – לא, כי יש אומדנא שאת התוספת הוסיף רק על מנת לכונסה בנישואין.

            B. עוד דעות להלכה: