ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- סנהדרין
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
לאה בת יהודית
הקצות 1 מוכיח מסוגייתנו שבדיינים אין כלל זה. לדעת רב אחא 2 הרי שמהתורה גם דיין אחד כשר, והסיבה שהצריכו חכמים שלשה היא 'גזירה משום יושבי קרנות', כלומר משום אנשים שאינם בקיאים בדין, ולאחר שהצריכו שלשה - אי אפשר שלא יהיה אחד מהם גמיר (כלומר שיודע את ההלכות). והנה אם נאמר שגם בדיינים פוסל דיין פסול את כל הרכב בית הדין - מה הועילו חכמים בתקנתם? גם אם אחד מהדיינים יהיה גמיר, הוא עצמו יפסל מכח נוכחותו של הדיין האחר, שאינו גמיר!
את ראיית הקצות ניתן לדחות בשתי דרכים.
האחרונים דחו את דברי הקצות מכח שיטת הראב"ד 3 . הגמרא במסכת מכות 4 שואלת 'אלא מעתה נרבע יציל!', כלומר כיון שעד פסול פוסל את כל כת העדים - מדוע בעל הדין עצמו, שגם הוא פסול להעיד, לא יפסול את הכת? ומתרצת "על פי שנים עדים יקום דבר - במקיימי דבר הכתוב מדבר" ומבאר רש"י "ולא בעושי דבר". הראב"ד מסביר את תשובת הגמרא שיש להבחין בין עד פסול לבין מי שכלל אינו עד. גזלן וקרוב הם עדים פסולים, ולגביהם נאמר הכלל שהם פוסלים את העדות כולה, אך בעל הדבר אינו נקרא עד פסול - הוא כלל לא נקרא עד, הוא בעל הדבר! וכתבו אחרונים שלפי יסוד זה יש לדחות את ראיית הקצות, שכן גם דיין שאינו יודע הלכות אינו נקרא כלל דיין. הגמרא אומרת כי העמדת דיין שאינו הגון דומה להעמדת אשירה במזבח. חלק ממהותו של דיין היא ידיעת הלכות - עץ אינו דיין!
דרך נוספת לדחיית ראיית הקצות ניתן לומר ע"פ היסוד שכתב הריטב"א בשם הרי"ף 5 . הריטב"א מבאר שאם העד הכשר כלל לא התכוון להצטרף עם הפסול - אין עדותו בטלה, ולא נאמר דין זה אלא כשהכיר הכשר את הפסול והצטרף עמו. יסוד דבריו בסוגיא עצמה, שדין זה לא נאמר אלא כשיש כת שהצטרפה (שהעידו תוך כדי דיבור זה לזה).
ועתה יש מקום לדון בדעת רב אחא. חכמים תקנו לדון בשלשה כדי שיהיה בהם אחד שגמיר. ניתן להבין זאת בשני אופנים: ניתן להבין שחכמים תיקנו שכדי לדון דיני ממונות לא מספיק דיין אחד ויש צורך בבית דין שלם המורכב משלשה דיינים, אך אפשר להבין שחכמים השאירו את דין התורה שרק הדיין הכשר יכול לדון, אלא שמתוך שלשה דיינים אנו בטוחים שיש אחד מהם שגמיר, והוא זה שדן. לפי ההבנה האחרונה, הרי שהדיינים הפסולים כלל לא הצטרפו לדיין הכשר, וממילא לא שייך כאן דין קרוב או פסול.
על שיטת שמואל ששנים שדנו דיניהם דין שאלו האחרונים - הרי צריך בית דין נוטה! גם קושיא זו כלל אינה מתחילה לפי ההבנה השניה, שכן שנים אלו כלל אינם נקראים בית דין.
הראשונים נחלקו האם רב אחא מצריך מהתורה אחד סמוך. רבינו חננאל 6 כותב "מדאורייתא חד והוא מומחה דן", ולעומתו כתב הר"ן שאין צורך בסמוך שהרי לא כתוב בפסוק 'בצדק תשפוט עמיתך' מילת אלהים. וכותב הר"ן שעל מי שמפרש שיש צורך במומחה (מלשונו רואים שהבין בדעת רבינו חננאל שמומחה היינו סמוך) לא מובנים דברי הגמרא שמתוך שלשה "אי אפשר דלית בהו חד דגמיר" - וכי מתוך שלשה אנשים אי אפשר שלא יהיה בהם אחד סמוך?
באופן פשוט משמע מהר"ן שהמחלוקת תלויה במחלוקת רש"י ותוספות האם לדעת רב אחא יש עירוב פרשיות. לפי התוספות שיש עירוב פרשיות צריך סמוך, ולפי רש"י שאין פרשיות אין צריך סמוך. אך דרך זו קשה ברמב"ם שנוקט להלכה שאין צורך בסמוך (כך כתב הר"ן עצמו בדעתו) אף שסובר שיש עירוב פרשיות.
התוספות 7 שואל מדוע לא למדים מ"משפט אחד' שצריך בהודאות והלוואות סמוכים? וענה "מדכתב רחמנא מומחים גבי גזילות ש"מ דלגבי הכי לא ילפינן דיני ממונות מדיני נפשות. אבל קשה למאן דאית ליה עירוב פרשיות מומחין דכתב רחמנא גבי דיני ממונות למה לי? ושמא לעניין מומחין אין ללמוד דיני ממונות מדיני נפשות כיון דסגי ב3". מה השתנה בין ההו"א למסקנה? ניתן להבין בשני אופנים את הצורך במומחים: מצד חומרת הנושא, ומצד בית הדין, כלומר על הרכב שאינו סמוך אין שם בית דין. בשאלתם הבינו התוספות שהצורך בסמוכים הוא מצד הנושא, ועל כן אין לומר שדוקא בדיני נפשות נאמר דין זה, שהרי הפסוק אומר שלמרות ההבדל בין דיני נפשות לממונות יש להשוות את דיניהם. אולם במסקנתם מבינים התוספות שדין זה הוא מצד בית הדין, שלא שייך בית דין שאינו סמוך, וכיון שכבר ראינו שבדיני ממונות יש בית דין מסוג אחר - שלשה ולא עשרים ושלשה - לא שייך ללמוד מזה על זה פרטים השייכים להרכב בית הדין.
אפשר להוכיח שהרמב"ם חולק על התוספות בנקודה זו. הרמב"ם 8 כותב שסמיכת זקנים בשלשה, אך רק אחד מהם צריך להיות סמוך. ואם כן יש להבין, מהי משמעות השנים האחרים? באופן פשוט - כי יש צורך בבי"ד. רואים שהמושג בית דין אינו זוקק סמוכים מצד עצמו, אלא רק מצד הנושא. והדברים כמעט מפורשים גם ביחס לסוגייתנו: הרמב"ם 9 שאע"פ שאחד כשר לדון אינו נקרא בי"ד ונפק"מ להודאת בע"ד (סוף פ"ה), שלשה שדנו הם כן בי"ד ואפילו אם הם הדיוטות - ורואים שהמושג בי"ד אינו זוקק סמוכים (אמנם, כאן מדובר בדרבנן - ). מקום נוסף בו מתבארת דעת הרמב"ם הוא דין גירות, שלדעת הרמב"ם (לפי הנושאי כלים) גם בית דין הדיוטות יכול לקבל גרים, וא"כ רואים שהמושג בית דין אינו דורש סמיכה.
נדון בדברים מכיוון נוסף. המשנה 10 עוסקת באדם שאומר "נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך", כלומר שבעלי הדין מקבלים עליהם דיינים פסולים. להלכה קבלה זו תקיפה ואין בעל הדין יכול לחזור בו, ונחלקו האחרונים בתוקפה של קבלה זו, האם היא הופכת את הדיין הפסול לבית דין בדין זה, או שאין היא מועילה אלא מצד התחייבות ממונית בין בעלי הדין. שתוקפו ע"י התחייבות. המנחת חינוך 11 מדייק מהחינוך שהמצוות השייכות לסדר הדין, כמו מצוות 'שמוע בין אחיכם', 'לא תשא שמע שוא' וכו' אינן נוהגות בדיינים שהתקבלו ע"י בעלי הדין, אך הוא עצמו חולק.
עמדנו למעלה על השאלה האם תקנת החכמים הפכה את כל השלשה לבית דין או שרק הדיין שגמיר נחשב דיין, ולאור חקירה זו ניתן לבאר את דברי התוספות. הברייתא 12 אומרת 'דיני ממונות בשלשה, ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי'. לדעת רש"י כשרותו של מומחה לרבים לדון לבדו היא רק לשיטת רב אחא הסובר שמהתורה אחד כשר לדון, אך התוספות נוקטים שגם לדעה שיש עירוב פרשיות ומדאורייתא צריך שלשה - הכשירו מדרבנן יחיד מומחה. בהמשך מוכיחים התוספות שסמכותו של מומחה לרבים אינה מצטמצמת רק למקרה שקיבלוהו בעלי הדין, שאם כן גם מי שאינו מומחה יכול כפי ששנינו "נאמן עלי אבא", ועל יסוד זאת מוכיחים שגם שלשה הדיוטות יכולים לכפות, שכן הברייתא השוותה ביניהם. ודבריהם טעונים ביאור, מדוע הוכיחו ששלשה יכולים לכפות רק מכך שהברייתא השוותה את דינם לדין מומחה לרבים, לכאורה אפשר להוכיח באופן ישיר על שלשה הדיוטות כשם שהוכיחו על מומחה לרבים, שאם יכולים הם לדון רק ע"י קבלת בעלי הדין אין כל צורך בתקנה, שהרי גם רועי בקר כשרים! אם נאמר ששלשה הדיוטות נחשבים בית דין אזי מובן שלגביהם אין להוכיח באופן זה, שכן גם אם נאמר שהם אינם יכולים לדון בכפייה תהיה משמעות להפיכתם לבית דין - לעניין תוקף הודאת בעל דין (שאין הוא יכול לחזור בו), דין 'הוחזק כפרן' (אם בעל הדין נמצא שקרן בטענתו שוב אין הוא נאמן על ממון זה ללא ראיות) ועוד. לעומת זאת לעניין מומחה לרבים הראיה היא טובה, שכיון שאין הוא נחשב בית דין אלא רק דיין אחד ממילא אין לו סמכויות אלו (כמבואר ברמב"ם).
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.

יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.

עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.

רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.

עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.

חיי שרה כיצד לבקש בקשה -ארבעה ביקשו שלא כהוגן ושלושה נענו כהוגן
המבקשים אליעזר עבד אברהם, כלב בן יפונה, שאול המלך, יפתח הגלעדי.

חיי שרה פרשת חיי שרה – נפילת בני ישמעאל
כשהאויב הערבי מרים ראש בהתנשאות על המדינה היהודית ועוד מבפנים זו בדיוק נקודת המפנה שתביא לצמיחה ישראלית

תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.

מאמר שלישי מדרגת החסיד וחיבורו לאלוקות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בהגדרת דמות ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, כמי שחי את הנוכחות האלוקית בכל תנועה ואיבר בגופו. בהמשך לכך, נבחנים האופנים שבהם האדם מבטא קרבה זו הלכה למעשה – החל מכבוד השכינה, דרך מצוות כציצית ותפילין, ועד להרבות בברכות ובשבחים.

מידות הראי"ה סוד תיקון המידות בנפש האדם
אל המידות א'
עבודת המידות היא הגשר המחבר בין נשמת האדם הטהורה לבין חיי החומר והמעשה בעולם הזה. השינוי האמיתי מתאפשר כאשר מקדימים את התבוננות השכל והדעת לעבודה הרגשית, ובכך יוצרים הרגלים נכונים ומרוממים.

לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.











