ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- סנהדרין
ביבמות מו ע"ב נאמר שלצורך גיור זקוקים להרכב של שלושה דיינים, ולומדים זאת מכך שהתורה מתבטאת ביחס לגיור בלשון "משפט", משמע שיש לכך גדר של משפט ולפיכך כמו בכל הדינים זקוקים להרכב של בית דין שהוא בשלושה. הגמרא שם מביאה סיפור שאחד בא לפני שלושה סמוכים כדי להתגייר ואומרת על כך "שמע מינה גר צריך שלושה" ובהמשך המהלך שואלים מדוע לא נאמר גם "שמע מינה שצריך סמוכים" ועונים שאין ראיה לכך כי אולי במקרה הזדמן שהם היו סמוכים. משמע מהגמרא שיש מקום להסתפק אם צריך מומחים או לא.
הרמב"ן מקשה מה הצד לומר שלא צריך מומחים הרי אם לומדים מ"משפט" להשוות גדרי גיור לגדרי המערכת המשפטית ומכך לומדים שצריך שלושה יש ללמוד שגם צריך סמוכים כמו במערכת המשפטית. על הצד השני מקשה הרמב"ן וכן ראשונים נוספים, אם אכן צריך סמוכים מהתורה כיצד אנו מקבלים היום גרים למרות שאין סמוכים, ואין לענות ש"שליחותייהו קעבדינן" שהרי זו תקנה מדרבנן ועליה להועיל דווקא בקידושין וגיטין שכל המקדש על דעת חכמים מקדש (הרשב"א מוסיף שבממונות מועיל מכח הפקר בית דין הפקר), אך לגבי גיור כיצד מדרבנן ניתן להתיר לבת ישראל להינשא לאדם שמדאורייתא הוא גוי.
הרמב"ן משיב על הצד הראשון שהפסוק "משפט" הינו אסמכתא בלבד ואין מקור מפורש להשוואה להרכב של מערכות המשפט אלא זוהי מסורת, והמסורת היא רק לעניין שזקוקים לשלושה אך לא לעניין סמוכים.
על הצד השני משיב הרמב"ן בשני אופנים. בתחילה עונה שיש לומר שעקרונית אכן זקוקים לסמוכים אך יש לימוד מיוחד "לדורותיכם" המלמדנו שבזמן שאין סמוכים אין צורך בתנאי זה, כשם שהגמרא בכריתות ט ע"א אומרת שעקרונית צריך גם הרצאת דמים לצורך הגיור אך בזמן שאין קרבנות לא צריך, ולומדים זאת מהנאמר "וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם", משמע שבכל דור ניתן לגייר. ובאופן נוסף מיישב שאולי השליחות של ההדיוטות מכח הסמוכים מועילה מהתורה.
ניתן ללמוד מדבריו לגבי תקנת "שליחותייהו" שסבר כעיקר שתוקף התקנה הוא רק מדרבנן ולכן לגיטין יש כח רק מצד הפקעת הקידושין (שכל המקדש על דעת חכמים מקדש) ועל דרך האפשר הוסיף שאולי יש לומר שתוקפה מדאורייתא מכח השליחות, אולם הוא לא מבאר את דבריו כיצד יכול לחול מהתורה.
הרשב"א שואל כיצד ניתן היום לקבל גרים למרות שאין סמוכים, ומשיב שלומדים מ"משפט" להשוות לשאר המשפטים רק לעניין השלושה אך לא לעניין הסמוכים, (לשונו דומה ללשון הרמב"ן אמנם הוא לא כותב שהלימוד "משפט" הוא רק אסמכתא, ומשמע שזהו לימוד גמור ובכל זאת ההשוואה לשאר הדינים היא רק חלקית). ומוסיף שיתכן שלמדו להשוות רק לעניין הצורך בשלושה ולא לעניין הסמוכים מהנאמר "לדורותיכם". בשונה מאופן הלימוד של הרמב"ן מ"לדורותיכם" לדעתו לומדים מכך שמעיקר הדין לא צריך סמוכים בגיור אף בזמן שהם מצויים, כי הפסוק מלמדנו לא ללמוד כלל מ"משפט" את עניין הסמוכים.
משמע מדברי הרשב"א שהגיור בהדיוטות מועיל מן התורה ואין צורך בתקנת "שליחותייהו" שהיא מועילה רק מדרבנן. לעומת זאת בגיטין פח ע"ב כתב שגם הגיור מועיל רק מכח תקנת "שליחותייהו". בפשטות משמע מדבריו שם שאכן מועיל רק מדרבנן אך קשה כיצד יתרץ את שאלת הרמב"ן שגם הוא שאלה בעצמו ביבמות, ולכאורה משמע שסבר שאכן יש לחכמים תוקף להתיר בת ישראל לגוי, וצריך עיון גדול.
הנתיבות (א ס"ק א) מביא דעת הרמב"ן והרשב"א שהתקנה מועילה רק מדרבנן, ולכן נזקקו בגיטין להסביר שמועיל מצד הפקעת הקידושין, אמנם הנתיבות עצמו סבור שמועיל מהתורה משום שהתורה מסרה הדבר לחכמים, אלא שהם החליטו לאפשר זאת רק בדבר שכיח שיש בו חסרון כיס. ההכרח של הנתיבות היה מכח קושיית הרמב"ן והרשב"א כיצד מועילה תקנת חכמים להתיר לבת ישראל להינשא לגר, והרי מבואר ביבמות צ ע"ב שאין כח לחכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה. על פי זה יש להסביר את התירוץ השני ברמב"ן, שכתב שאפשר שמועיל אפילו מהתורה. אולם דברי הנתיבות עדיין זקוקים לביאור, מניין והיכן מצאנו שהתורה מסרה כח זה לחכמים. המנחת אשר (דברים סי' א אות ה) מרחיב בביאור יסוד זה וכותב: "נמסר לחכמים ברוח קדשם ובעומק בינתם שהלא צופה הדורות מראש גזר בחכמתו שיחרב בית המקדש והלא אי אפשר שיהא העולם חרב בלי דין ובלי דיין ואיש את רעהו חיים בלעהו ועל כרחך דבזמן שאין סמוכין עבדינן שליחותייהו ויכולין לדון בשליחותייהו דקמאי ונמסר הדבר ביד חכמים לקבוע באיזה דין לדון בשליחותייהו דקמאי ובאיזה דין לא".
על פי יסוד זה נראה להסביר את התירוץ השני של הרמב"ן וכן את הרשב"א בגיטין, ואף שפשט הרשב"א נראה יותר שהתקנה מועילה רק מדרבנן ובכל זאת יש להם כח, מפאת הקושי הגדול לומר כך צריך להסביר שאכן מועיל מהתורה.
על פי דברי הנתיבות נוכל להסביר קושי נוסף. הרשב"א ביבמות ביאר שבדיני ממונות מובן כיצד התקנה מועילה משום שהפקר בית דין הפקר, ולכאורה כך הבין גם הרמב"ן שטרח להסביר רק כיצד מועיל בגיטין, אולם קשה כי תשובה זו פותרת רק את הבעיה בהדיוטות שדינם אינו דין אך יש בעיה נוספת והיא האיסור ללכת בפני הדיוטות, ולדברי הנתיבות מיושב כי נמסר בידם להכשיר גם דיינים אלו. ובדעת הרמב"ן והרשב"א יש ליישב כפי שכתב הר"ן (ב ע"ב ד"ה ובדין) שיסוד האיסור לא ללכת "לפניהם" הוא כדי שלא ישתמשו ההדיוטות בכתר המומחים 1 אך כאשר תיקנו ש"שליחותייהו קעבדינן" והם עצמם נתנו כח לדון בהדיוטות הרי שהם עצמם מחלו על כבודם בעניין זה, ושוב אין איסור. הר"ן עצמו סבור שזו בדיוק הסיבה שחכמים נזקקו לתקנת "שליחותייהו" ולא הסתפקו בלהתיר הדיוטות מכח הפקר בית דין הפקר, כי הפקרם יועיל רק לכך שדין ההדיוטות יהיה דין אולם עדיין לא יפתור את איסור ההליכה לערכאות.
הנחל יצחק (סי' א, בעיקר ענף ב) כתב שהעיקר לדינא ש"שליחותייהו" מועיל רק מדרבנן כי כן דעת רוב הראשונים שלא כנתיבות, שהרי כן דעת הרשב"א וכן נטיית הרמב"ן, וכן מדוייק מרש"י (ב ע"ב ד"ה משום) שכתב "ותקנתא היא", ואילו לנתיבות אין זו תקנת חכמים אלא עיקר דין התורה שכן התורה נתנה להם 'כח דאורייתאי' בכך 2 .
הנחל יצחק מקשה מדוע לא אומרים (עיין שו"ע ה, ב) שאם דנו בשבת אין הדין חל מצד שאין שליח לדבר עבירה, שהרי כל הסמכות היום היא מכח שליחות של הסמוכים הראשונים. ומתרץ על פי משנה למלך האומר שאם ציווה שולח לעשות מעשה כלשהו בסתם ואפשר לקיים הציווי גם בהיתר אך השליח מעצמו עשאו באופן האסור הווי שליחות.
יש לדייק מדבריו שמבין ש"שליחותייהו קעבדנן" פועל ממש מטעם שליחות, ולכן יש לדון על פי הלכות שליחות שאין היא חלה במקום עבירה. על פי זה יש לכאורה ליישב באופן נוסף (שלא כנתיבות) את התירוץ השני ברמב"ן וכן את הרשב"א בגיטין, כיצד מועילה התקנה מהתורה, והתשובה היא שמועיל מכח שליחות, שהרי שליחות מועילה מהתורה. אולם באמת אי אפשר לומר כך שהרי כאן השולח כבר מת ובכל שולח שמת בטלה שליחותו. וכן במנחת אשר הביא טעם נוסף לכך שוודאי אין כאן שליחות ממש, שהרי ברור שכהן לא יכול למנות זר שיהא שליח במקומו לעבוד בבית המקדש וכך גם לא שייך שהכשרים לדון ישלחו פסולים שידונו מכוחם. ואכן הנחל יצחק עצמו לא הבין שמדובר בגדרי שליחות ממש שהרי סובר שמועיל רק מדרבנן, ואם הייתה זו שליחות גמורה עליה להועיל מהתורה, אלא נראה כוונתו שאף שאין כאן ממש שליחות מכל מקום חכמים ביססו את תקנתם על העיקרון של שליחות ולכן כוחם לא עדיף משליחים.
בין אם נאמר שהתקנה היא רק מדרבנן ובממונות מועילה מכח הפקר בית דין ובין אם מועילה מהתורה משום שנמסר הדבר לחכמים, יש לשאול מדוע נזקקו לבסס זאת על "שליחותייהו". שאלה זו מתעצמת לפי שיטת הנחל יצחק שיש מכך גם נפקא מינה מגבילה, שבמקום ששליחות לא אמורה לחול גם להם לא אמור להיות כח. ונראה שחכמים בתקנותיהם השתדלו לא להמציא "יש מאין" ולכן השתדלו להתבסס על דבר שכבר יש לו תוקף מסויים ולהרחיבו. לפי השיטות שמועיל רק מצד הפקר בית דין אפשר לענות באופן נוסף, כפי שהשיב הר"ן המובא למעלה, שהפקר בית דין מועיל רק לכך שדינם יהיה דין אך עדיין יש בעיה מצד איסור "לפניהם" ולפיכך תיקנו שהם עושים שליחות המומחים ובכך מחלו על כבודם והתירו את האיסור.
החושן אהרון (סי' א ד"ה ולא וד"ה ודע) כתב גם הוא שהעיקר לדינא שזו תקנה מדרבנן כרוב הראשונים ולא כנתיבות, אולם לדעתו בימינו היא מועילה לדיני ממונות אף מהתורה משום שהמנהג שבכל קהילה יש רב מסויים שרק הוא דן באופן קבוע ואם כן נחשב שקיבלוהו עליהם כל בני הקהילה וב"קיבלו עלייהו" יש כח לקבל גם פסולים 3 . המנחת אשר (דברים סי' ב) דוחה דבריו שקבלה כללית לא אמורה להואיל כאשר כרגע בדיון זה בעלי הדין מתנגדים, ואם כן לא יובן כיצד יש היום סמכות לדון גם בעל כרחם.
דברי החושן אהרון כמובן לא יעזרו לפתור את שאלת הגיור לפי ההסבר השני ברמב"ן ולפי הרשב"א בגיטין שסברו ש"שליחותייהו" מועיל גם לגיור, אלא רק לשיטתו שפסק כתירוצו הראשון של הרמב"ן שכלל אין צורך היום בסמוכים בגיור, ובא להסביר רק מדוע בדיני ממונות מועיל מהתורה עד ששבועתם נחשבת שבועה מדאורייתא.
^ 1.יש מקום לעיין בדבריו מדוע אין זו דרישת טעמא דקרא.
^ 2.לאור זאת דן הנחל יצחק בתוספתא שנפסקה בשולחן ערוך (ה, ב) בה נאמר שאין לדון בשבת אולם בדיעבד אם דנו דינם דין. ומביא שו"ת ר"ן (סי' מד) הכותב לגבי התקנה שפעוטות יכולים למכור שאם מכרו במקום איסור אין המוכר תופס משום שלא תיקנו במקום איסור. לפי זה מקשה הנחל יצחק מדוע נפסק שאין לדון בשבת ובדיעבד הוי דין, הרי לרוב הראשונים והפוסקים תקנת "שליחותייהו" היא רק מדרבנן וחכמים לא תיקנו תקנותיהם במקום איסור. ובשלמא התוספתא אולי עוסקת בזמן שיש סמוכים אך מדוע הראשונים והפוסקים פסקו כן גם לזמן הזה? ולכאורה מוכח כנתיבות שהווי מהתורה.
לבסוף דוחה הקושיא על פי משנה למלך הכותב שהיסוד של הר"ן נכון דווקא במקום שלא היה יכול להגיע לאותה התוצאה באופן המועיל, ולכן במקרה שלנו שיכלו לדון גם ביום חול אף אם דנו בשבת דינם דין. עוד תירץ על פי מהרי"ט ונתיבות (סי' רח) הכותבים שאת הכלל "אי עביד לא מהני" אומרים רק במקום שעל ידי שנאמר כן נמנע את האיסור, ולכן לגבי ההלכה שאם דנו בשבת דינם דין לא אומרים אי עביד לא מהני כי עצם המעשה לדון אסור שמא יכתוב בשבת, ולכן אף אם נאמר שאין דינם דין עדיין נמצא שעברו על איסור חכמים שהרי סוף סוף עשו מעשה שעלול לגרום לכתיבה בשבת. על פי זה מתרץ גם את שאלתו מדברי הר"ן, שהר"ן אמר שחכמים לא העמידו תקנתם במקום איסור דווקא במקום שעל ידי שנאמר כן יימנע האיסור אך לגבי דיון בשבת שהאיסור הוא בעצם הדיון אף אם לא תהיה לו חלות לא יימנע האיסור אם נאמר שלא חל הדין.
^ 3.בכך מתרץ הוא קושיא שהעלה הנחל יצחק, מדוע פסק השולחן ערוך את דין 'נסכא' ודינם דומים הרי אומרים 'מתוך שאינו יכול להישבע משלם' רק בשבועה מהתורה ובימינו שדנים רק מכח תקנת חכמים זוהי שבועה דרבנן. ולדבריו מתורץ שכן הואיל וקיבלו עלייהו שוב יש תוקף מהתורה לשבועה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
