ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- חגים וזמנים
- ט"ו באב
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
"רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שפוסקין בו מלכרות עצים למערכה. תניא, רבי אליעזר הגדול אומר: כיון שהגיע חמשה עשר באב תשש כחה של חמה (ואין בה כוח לייבש את העצים), ולא היו כורתין עצים למערכה. אמר רב מנשה: וקרו ליה יום תבר מגל (שבירת הגרזן, שפסק החוטב מלחטוב עצים). מכאן ואילך, דמוסיף (לילות על הימים לעסוק בתורה) – יוסיף (חיים על חייו), שאינו מוסיף - יסיף. מאי יסיף? תני רב יוסף: תקבריה אמיה.
הסוגיה טעונה ברור מכמה סיבות:
א. לוח השנה העברי מקורב ללוח השנה השמשי, וט"ו באב חל בערך באמצע תקופת תמוז (חודשי תמוז-אב-אלול), ולכן הוא מסמל את היום הארוך בשנה, שממנו ואילך מתקצר היום ומתארך הלילה. מפשטות סוגיית הבבלי משמע שעד יום זה בלבד היו כורתים עצים לצורך האש שבמקדש. אולם קביעת רבי אלעזר שמשם מאילך תשש כוחה של חמה, והיינו שהימים פחות חמים ולכן העצים אינם מתייבשים היטב אינה ברורה. שהרי ידוע (יומא דף כט, א): "שילהי דקייטא קשיא מקייטא", והיינו שהחום שבסוף הקיץ קשה מאשר החום שבאמצע הקיץ, וכן כתב רש"י (שם): "אלול, שהוא סוף הקיץ... קשה חומו מחום הקיץ של תמוז". ואם כך אפשר היה להמשיך ולכרות עצים למקדש גם אחר ט"ו באב.
ב. המשנה (תענית דף כו, א) מונה תשעה ימים שבהם משפחות ידועות היו מביאות קרבן עצים למקדש, והיא מונה בינם את כ' באב וכ' באלול, ומונה גם את א' בטבת. וכתב הרמב"ם (כלי המקדש, ו, ט): "ומהו קרבן העצים, זמן קבוע היה למשפחות משפחות לצאת ליערים להביא עצים למערכה". כ' באב וכ' באלול חלים אחר ט"ו באב, ובוודאי שא' בטבת חל בימות הגשמים ועץ שנכרת בו הוא לח. לכאורה יכול היה הרמב"ם לומר שבתאריכים אלו היו המשפחות מביאות מן הבית עצים ישנים שנקצצו בימות החמה עד ט"ו באב. אולם הרמב"ם קובע שבתאריכים אלו היו יוצאות להביא עצים מהיער, באופן שנראה כחולק על פשטות הסכמת הסוגיה, מדוע?
ג. רב מנשה אמר שיום ט"ו באב שבו הפסיקו לכרות עצים למערכה נקרא 'יום תבר מגל', וביאר רש"י שהכוונה לשבירת הגרזן שבו היו חוטבים עצים. והדבר תמוה. מדוע לנהוג ביזיון בכלי ששימש למצווה? והרי ראוי לחזור ולהשתמש בו בעת שיחטבו עצים בשנית?
השמחה שבט"ו באב – וה'עגול'
במאמר הקודם "ט"ו באב והרמב"ם". התבאר שבדברי חז"ל הוזכרו כמה סיבות לקביעת שמחה בט"ו באב, ומכולן הביא הרמב"ם בפרושו למשנה רק טעם אחד: "שבו פסקה המגפה ממתי מדבר בשנה האחרונה מן הארבעים, לפי שהיה המות מתרבה בהם כל תשעה באב, ובשנה האחרונה פסק, ונשארו מצפים עד חצי החדש ואז בטח לבם והבינו שכבר בא הרצון ונגמר החרון ונסתלק מהם, לכך עשו אותו מאז יום שמחה". והתבאר שכמה ממדרשי חז"ל מרמזים שחטא העגל לא היה עבודה זרה ממש, וה'עגל' היה 'אנדרטה' שסימלה את הדגשת הפן הלאומי הגשמי של עם ישראל, הפן שמזוהה עם משיח בן יוסף, הפן של ה'שור'. משה רצה שכל ישראל יסכימו לקבל כפשטותה את התכנית של (שמות יט, ו): "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ", בממלכה זו 'בית המדרש' הוא 'בית המקדש', ומקריבים בו 'חידושי תורה' ובזכותם מגיע השפע הרוחני והגשמי לעולם. אך רוב ישראל לא הצליחו להפנים בקרבם רצון עז לחיות בדרך חיים שכזו, והם רצו להדמות במקצת לאומות העולם. הם רצו להתפרנס מיגיע כפיהם ולהעמיד בראשם מלך שיש תחתיו צבא קבוע ומאורגן, ורצו להקריב קרבנות ולהקים מקדש; והם היו מוכנים לתמוך בקבוצה קטנה שתעסוק בתורה ובתפילה ובמקדש.
הקו ה'עגול' מסמל את עולם הטבע הגשמי שאומות העולם קשורים אליו; ואילו הקו ה'ישר' מסמל את העיסוק בתורה ובתפילה שהם מיוחדים לעם ישראל (כמבואר בהערת השוליים 1 ). אהרון היה סבור שה' מסכים ושמח בכך שרוב ישראל יעבדו אותו באופן של הקו ה'עגול' בדומה לגויים, ולכן הוא הכריז: "חַג לַה' מָחָר", וכמה ממדרשי חז"ל מרמזים שזו משמעות חטא ה'עגל' (='עגול'). ה' הודיע למשה על חטאם של ישראל והוא התפלל לה' שיסלח להם וה' סלח להם. לאחר מכן משה ירד וראה את שמחתם ב'עגל', ועלה בשנית והתפלל לה' שיסלח להם גם על שמחתם זו.
והתבאר שבכל אופן, שמחת בני ישראל הקדימה את זמנה, משום שבחירה בהנהגת 'עולם הטבע' פעלה לרעתם, שהרי לפי 'הטבע' דור העבדים שיצא ממצרים חושש ממלחמה, ורק בניהם יוכלו לכבוש את ארץ ישראל. דבר זה התברר לאחר מכן בט' באב כשהמרגלים שבו והפחידו אותם, ופקודי המלחמה בקשו למות במדבר. ומאז בכל ט' באב היה המוות מתרבה בפקודי המלחמה והיה בכך אות לחרון אף ה' על בחירתם לעבוד אותו באופן של 'הקו העגול' (=עגל).
בשנת הארבעים לא התרבה בהם המוות בט' באב, אך בני ישראל המתינו עם שמחתם לאמצע החודש, שאז ה'לבנה' מופיעה בשלמותה בתור 'עיגול שלם', והיא משמשת כסמל ל'מלכות ישראל' במדרגתה הגבוהה, וכן מצאנו בשמות רבה (וילנא, בא טו): "כיון שבא שלמה נתמלא דיסקוס של לבנה שנאמר (דברי הימים א כט כג) – 'וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל־כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ' ". ובאמצע החודש בט"ו באב, כשגם 'ביום העגול' לא התרבה בהם המוות, בטח ליבם שחרון אף ה' סר מהם, וקבעו את יום ט"ו באב כיום שמחה לדורות על הסכמת ה' שישראל יעבדו אותו באופן של 'הקו העגול'. והיינו בדומה לאומות העולם, באמצעות חיבור לעולם הגשמי כפרנסה מיגיע כפיים וכדו', ובאמצעות צבא מלחמה.
המערכה כנגד אומות העולם
המילה "מערכה" משמשת בלשון חז"ל בדרך כלל למערכת העצים שדלקה במזבח. אך בתנ"ך משמעותה בדרך כלל מחנה שמסודר למלחמה, כמו (שמואל א יז, כא): "וַתַּעֲרֹךְ יִשְׂרָאֵל וּפְלִשְׁתִּים מַעֲרָכָה לִקְרַאת מַעֲרָכָה". ה'מערכה' מול אומות העולם אינה קיימת רק כשהיא מתפרצת במלחמה ממשית בחרב, אלא גם בחיי היום-יום. בתורה נאמר (דברים כח, יב-יג): "יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת־אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת־הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר־אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל־מַעֲשֵׂה יָדֶךָ וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה: וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב...". עם ישראל נועד להיות עם עשיר ומוביל שמסוגל להלוות מעושרו לעמים אחרים, ולהיחשב בינם ל'ראש' שהם לווים ממנו ומשתעבדים לו. בכתוב מבואר שעשירות גדולה זו תגיע משילוב של ברכה ועמל; "וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל־מַעֲשֵׂה יָדֶךָ". מאחר ועם ישראל בחר בהנהגה של 'הקו העגול', הם יצטרכו לעמל הידיים, אלא שה' יברך את עמל ידיהם, ועם ישראל 'ינצח' ב'מערכה הכלכלית' ויהיה ל'ראש' על הגויים.
כריתת עצים ל'מערכה'
התורה מדריכה שלצורך ה'מערכה' במלחמה הרגילה יש להעדיף ולכרות עץ-סרק שאינו נותן פירות, ולא עץ-מאכל שנותן פירות (דברים כ, יט-כ):
"כִּי־תָצוּר אֶל־עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא־תַשְׁחִית אֶת־עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר: רַק עֵץ אֲשֶׁר־תֵּדַע כִּי־לֹא־עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל־הָעִיר אֲשֶׁר־הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ:"
אמנם כאמור, 'המערכה' מול אומות העולם נערכת גם בשדה הקרב הכלכלי, ושם צריך לגייס 'אנשים' ולשלוח אותם לעמול בחקלאות ובתעשייה ובמסחר. התורה נמשלה לעץ החיים, ותלמידי החכמים המצויים בבית המדרש נמשלים גם הם לעצים חיים (תהלים צב, יד): "שְׁתוּלִים בְּבֵית ה' בְּחַצְרוֹת אֱ-לֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ". ומכיוון שבני ישראל בחרו לעבוד את ה' באופן של 'הקו העגול', צריך שחלק מהם יעזבו את בית המדרש ויתפרנסו מיגיע כפיהם. אולם מתברר, שרבים מאלו שפנו ל'מערכה' הכלכלית משקיעים בה את כל זמנם, וזאת מתוך המטרה הקדושה שעם ישראל ינצח במערכה הכלכלית, ואינם משקיעים אפילו זמן קטן בלימוד תורה.
לימוד התורה בצוותא מפרה הן את הרב והן את התלמידים. מידי פעם באים התלמידים להתייעץ עם רבם האם להמשיך בלימוד בבית המדרש או לצאת ולהתפרנס מיגיע כפים. מבחינת הרב, מי שעזב את בית המדרש ויצא לעמול ביגיע כפיו, עלול לעמול בכך במשך כל שעות היום; והוא עלול להפוך ל'עץ שנכרת' לצורך 'המערכה' (הכלכלית). והרב מצוי בהתלבטות איזה 'עץ' ראוי לכרות לצורך 'המערכה', ואיזה 'עץ' להשאיר. במסכת תענית (דף ז, א) מצוי רמז להדרכה בענין זה:
"אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב 'כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה', וכי אדם עץ שדה הוא? אלא משום דכתיב 'כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת', וכתיב 'אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ'. הא כיצד? אם תלמיד חכם הגון הוא - 'מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת', ואם לאו - 'אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ'.
פעמים שבהחלטה גורלית זו הופך התלמיד להיות הרב של עצמו, והוא מחליט שהוא אינו 'עץ מאכל',
והוא 'כורת' את עצמו לצורך 'המערכה'. בדרך כלל במערבולות החיים אחרי שאדם נקלע למקום ול'תפקיד' אותו הוא ממלא, קשה לו לשנות את החלטתו, ובכל יום הוא משכים ו'כורת' את עצמו למשך כל שעות היום לצורך 'המערכה'. אך יש זמן שמתאים לשינוי, וכדלקמן.פעמים שבהחלטה גורלית זו הופך התלמיד להיות הרב של עצמו, והוא מחליט שהוא אינו 'עץ מאכל',
דמוסיף יסיף
בעבר שעות העבודה היו תלויות באור השמש, ורוב בני האדם היו עובדים כל שעות אור היום ונחים בלילה. אמנם, מאמצע החורף עד אמצע הקיץ היום התארך מיום ליום והלילה התקצר, וממילא התארכו שעות העבודה והתקצרו שעות המנוחה, והאדם ראה מיום ליום שהוא מסוגל לעמול קשה מהרגלו ולהסתפק במנוחה קצרה מהרגלו. מאידך, מט"ו באב ואילך היום התקצר והלילה התארך, והאדם חזר מעבודתו פחות יגע ואף היה לו יותר זמן פנוי בלילה. בליל ט"ו באב היו לו תנאים נוחים להחליט אם הוא רוצה לשוב ולהיות במידה מסוימת 'עץ מאכל' ולעסוק זמן מה בתורה, או שהוא מעדיף להישאר 'עץ סרק'.
מי שהחליט שהוא רוצה להיות ככל האפשר 'עץ מאכל', היה משקיע את הדקות שהתפנו לו בכל לילה ולילה, מט"ו באב ואילך, ללימוד תורה; ובכך הוא גילה היכן נמצא רצונו העיקרי והיכן הוא משווע להיות. בתהילים (קמה, יט) נאמר: "רְצוֹן־יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה וְאֶת־שַׁוְעָתָם יִשְׁמַע וְיוֹשִׁיעֵם". ה' היה רואה את רצונו להוסיף בלימוד תורה, והיה מגלגל לפתחו הזדמנויות להשתלב בעסקים שבהם יוכל למעט בעסק ולהרבות בתורה, ולא יהיה חייב לעבוד במשך כל שעות אור היום. לכך רמזה הסוגיה באומרה שמט"ו באב ואילך: "דמוסיף – יוסיף"; וכוונתה היתה שמי שמוסיף דקות לימוד תורה מלילה ללילה, הקב"ה יזמן לו להוסיף שעות לימוד ביום; והוא יזמן לו לחזור לבית המדרש לכמה שעות שבהן יהיה כביכול 'עץ חי', 'עץ מאכל' שנותן פירות.
אך מי שעיקר רצונו היה ב'מערכה הכלכלית' היה משקיע את הדקות שנוספו לו מלילה ללילה בשינה, כדי שיהיה עירני ובמלוא כוחו ביום העבודה שלמחרת. והוא היה ממשיך 'לכרות' את עצמו לצורך 'המערכה' הכלכלית. לכך רמזה הסוגיה באומרה: "שאינו מוסיף – יסיף", וכפי שיתבאר לקמן.
מאי יסיף? תני רב יוסף: תקבריה אמיה.
רב יוסף ביאר שמשמעות "יסיף" היא ש"תקבריה אמיה". אך דבריו טעונים ברור, שהרי הרבה אנשים אינם מוסיפים בלימוד התורה מליל ט"ו באב ואילך, ובכל זאת הם מאריכים חיים ושנים. אלא שהוא שולח אותנו לרמוז בפרשיית 'קבורת' אהרון. בספר במדבר מסופר שאהרון מת בהֹר הָהָר. אולם בספר דברים נמצא תיאור סותר שמשולב בסיפור על מקומות מים ובבחירת שבט לוי (דברים י):
"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נָסְעוּ מִבְּאֵרֹת בְּנֵי יַעֲקָן מוֹסֵרָה שָׁם מֵת אַהֲרֹן וַיִּקָּבֵר שָׁם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר בְּנוֹ תַּחְתָּיו: מִשָּׁם נָסְעוּ הַגֻּדְגֹּדָה וּמִן הַגֻּדְגֹּדָה יָטְבָתָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם : בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה:"
במאמר "הקבורה המסתורית של אהרון".התבאר שהתיאור הסותר מרמז שמדובר כאן ב'קבורה סמלית'. אהרון והלויים אהבו את המקומות השקטים שבהם הם התבודדו והתעלו במעלות הקדושה; ואילו בני ישראל אהבו מקומות של 'מים יפים'. במקומות אלו היה ניתן לשכשך במים, וכמו כן הם השיגו שם את האוכל שהם התאוו אליו. הדבר הביא לבירור התפקידים השונים. בני ישראל לקחו לעצמם את המקום הטוב (=התפקיד הגשמי ) שהם רצו בו, והם הותירו לאהרון את המקום הרע (=התפקיד הרוחני) שהם לא רצו בו; כדי שאהרון יוכל 'להיקבר שָׁם' במשך שנות חייו; ובנו יהיה 'כהן' בתפקיד הזה תחתיו. אילו בני ישראל היו מתחרטים ומשתוקקים לעסוק בתפקידים הרוחניים - הקב"ה היה מבטל את הגזירה שדווקא שבט לוי יעסוק בהם. אולם כאשר הם הגיעו למקומות 'מים יפים' - הם שמחו על הגזירה שהקב"ה גזר עליהם. "בָּעֵת הַהִוא" - נחתם גזר דינם. – "בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי".
יחס זה שחשו בני ישראל, כאילו אהרון בני לוי כביכול 'קבורים' בתפקיד שבני ישראל לא חשקו בו, היה קיים גם מן העבר השני. אהרון ובני לוי חשו שבני ישראל כביכול 'קבורים' ב'תפקידים הגשמיים' שאהרון ובני לוי לא חשקו בם. 'כנסת ישראל', שהיא ה'אמא' של כלל ישראל, מצאה שכל אחד מבניה 'נקבר' כביכול ב'תפקיד' שאותו הוא אוהב. רוב ישראל שחשקו לעבוד את ה' באמצעות העמל הגשמי באופן של 'הקו העגול', נמצאו 'קבורים' בתפקידים הגשמיים, ואלו הכהנים והלויים שחשקו לעבוד אותו ברוחניות באופן של 'הקו הישר' נמצאו 'קבורים' בתפקידים הרוחניים. רב יוסף מרמז לנו שכוונת ר' אליעזר באומרו 'שאינו מוסיף יסיף' היתה שאותו אחד יעסוק בקביעות ב'תפקיד' שבעיני עמלי התורה נחשב ל'מוות' ול'קבר'.
יום תבר מגל
כפי שמרומז בפרשיית 'קבורת אהרון', גזר-הדין נחתם משום שכל אחד שמח בתפקיד שהוא נטל עצמו, וחש עצוב אילו הוטל עליו התפקיד שאינו חפץ בו. במידה מסוימת גזר-דין זה עדיין תלוי בשמחה ובעצב אלו. ולכן מי שחש שמח בלימוד התורה יותר מאשר בעיסוקו בתפקידו הגשמי, מט"ו באב ואילך כשהוא מרבה בלימוד התורה מלילה ללילה, בסופו של דבר הקב"ה יבטל ממנו את הגזרה שנגזרה עליו, ויעזור לו להרבות בשעות לימוד התורה גם בשעות היום.
בליל ט"ו מחליטים אנשים רבים 'לשבור את הכלים', לשבור את הכלי שבו הם כורתים את עצמם. כזכור, לכאורה היה ראוי לקרוא לט"ו באב 'יום תבר גרזן' או 'יום תבר כשיל' וכדומה, שהם הכלים שמשמשים בדרך כלל לחטיבת עצים מן היער; ולא 'יום תבר מגל' שהרי ה'מגל' משמש בדרך כלל לקצירת תבואה. אך המגל הוא כלי עגול, והוא מסמל את הקו העגול שמתאים להנהגה הטבעית של אומות העולם 2 . לפיכך, יום זה, שבו החליטו אנשים רבים לשבור את הכלי שבו הם 'כורתים' את עצמם, נקרא 'יום שבירת הקו העגול', וזו כוונת רב מנשה שיום זה נקרא 'יום תבר מגל'.
בסכום המאמר נמצאנו למדים שהרמב"ם פסק שהיו כורתים עצים למערכה גם אחר ט"ו באב, ולדעתו סוגית כריתת העצים עד ט"ו באב אינה כפשוטה והיא מצטרפת לסוגיות הנוספות שקשורות לט"ו באב ודנות בהחלטת בני ישראל לעבוד את ה' באופן של 'הקו העגול'.
^ 1.כמבואר בספר מבוא לחכמת הקבלה מאת הרה"ג המקובל שמואל טולידנו (חלק א, שער ג, פרק ד): "...ובליקוטיו שבסוף ספד"צ, ל"ח ב', ביאר הגר"א ז"ל שההבדל בין שתי בחינות אלו הוא כי ספירות דעיגולים רומזות אל הנהגתו ית' הכללית וספירות דיושר אל הנהגתו הפרטית: הראשונה הנהגה הכללית, היא הנהגת הטבע, ובה אין הפרש בין עבודה לעבודה, והשפע נשפע לכולם בשוה לקיום הנבראים... הוא ית"ש נותן חיים לכולם בשוה לקיימם כפי ערכם ומהותם, לא לפי עבודתם... ובחינת היושר היא הבחינה התכליתית בשביל הבחירה והעבודה... אשר מטעם זה העיגולים נמשכים אחר היושר , כי גם הטבע תלוי ועומד על פי הנהגת היושר... כי לאומות העולם אשר לא ניתן להם תורה ומצוות, קיומם בסוד העיגולים , בחינת הטבע... והיא בחינה מאד חיצונית".
^ 2.וכן מצאנו (סוכה דף לב, א) שלולב שהוא עקום מאוד עד שדומה ל'מגל' – פסול.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
