ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- פרשת שבוע
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ …וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א' כו-כז).
שתי נקודות מאוד בולטות:
א. הצירוף צל מופיע שלש פעמים.
ב. יש קשר בין המושג "צלם" לבין בריאת האדם (אותו) כזכר ונקבה (אותם).
לפי כל השיטות בפרשנות, המושג "צלם אלקים" מתייחס בעיקר לצד הרוחני - נשמתי של האדם ולא לצד הגשמי. הפן הגשמי כלל לא נזכר בתיאור זה וממילא גם החטא איננו מופיע. בתיאור השני של בריאת האדם חוזרת התופעה על עצמה לאחר תיאור היצירה מבחינתה הגשמית "וַיִּיצֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב' ז).
המשך התהליך מתואר בדרך זו:
"וַיַּפֵּל יְקֹוָק אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה: וַיִּבֶן יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם: וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת" (שם שם, כא-כג).
גם כאן חוזר הצרוף "צל" פעמיים וגם כאן בעניין הקשר שבין איש ואישה. כדי להבין את פשר העניין ננסה להבין את משמעות בריאת האישה מן הצלע. המדרש במקום מציע "ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי פתח ותפרעו כל עצתי (משלי א כה) הדא הוא דכתיב ויבן ד' אלקים את הצלע (בראשית ב כב) ויבן כת' התבונן מאיכן לברותה, אמר לא אברא אותה מן הראש שלא תהא מיקלת ראשה ..." (בראשית רבה פרשה פ ד"ה ר' יהושע), בדרך זו פירש גם הרמב"ן (שם). לדעה זו "צלע" הוא שם האיבר של האיש ממנו נוצרה האישה. לעומת דעה זו, מצינו במדרש גם דעה אחרת "אמר ריש לקיש בשעה שנברא דו פרצופין נברא ונסרו ונעשה שנים גבים גב לזכר גב לנקבה איתיבין ליה (=שאלו אותו) (בראשית ב) ויקח אחת מצלעותיו אמר להן מסטרוהי (=מצדו) כדכתיב (שמות כו) ולצלע המשכן" (ויקרא רבה (וילנא) פרשה יד ד"ה אשה). כך גם פירשו רש"י ואבן עזרא (שם). לפי דעה זו, האשה לא נבראה מחלק גוף של האיש אלא מדובר בבריאה אחת בעלת שני פנים וצדדים. אין צורך להאריך ולהסביר את ההבדל המשמעותי בין שתי הדעות במדרש בהבנת היחס בין איש ואשתו.
ננסה עתה להציע הסבר שלישי למושג "צלע". לצל משמעות רוחנית עמוקה. בבואה לכך אפשר למצא בדברי הרמ"א בשם הראשונים "כתבו הראשונים ז"ל שיש סימן בצל הלבנה בליל הושענא רבה מה שיקרה לו או לקרוביו באותה השנה; ויש מי שכתב שאין לדקדק בזה, כדי שלא ליתרע מזליה, גם כי רבים אינם מבינים הענין על בוריו; ויותר טוב להיות תמים ולא לחקור עתידות כנ"ל" (שוע או"ח סי' תרס"ד). לפי זה הצל הוא הביטוי לקשר עם הקב"ה. הוא הוא צלם האלקים, הוא הוא הרמוז בצלע ממנה נוצרה האשה ולכן חיותו של האדם היא לפי רמת צלם האלקים שלו, ואי מציאות הצל משמעותה ניתוק הקשר עם מקור החיים, בבחינת "סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיקֹוָק אִתָּנוּ"(במדבר י"ד ח).
על פי זה, מצאנו גם מקור למאמר חז"ל "דריש רבי עקיבא: איש ואשה, זכו - שכינה ביניהן" (סוטה דף יז ע"א) שמבוסס על "פשט" בפסוקים ולא רק על דרש צירוף אותיות. שהרי הצלע היא צלם האלקים שמאפשר גם למי שיסודו מעפר להיות בעל שאיפות כלפי מעלה לדבקות בשכינה. ממילא החיבור בין אישה לאיש הוא המאפשר זאת. על פי זה גם ברור למה רק לאחר הופעת הביטוי אישה בתורה מופיע גם הביטוי איש ומאפשר את דרשתו של רבי עקיבא.
נחזור אם כך לתחילת השבוע, לחג הסוכות, גם שם ישבנו בצל, בצילא דמהימנותא, בבחינת "בצל ש-די יתלונן", עיקרה של הסוכה הוא הצל וההלכה העיקרית היא "צלתה מרובה מחמתה". הצל רומז לא רק להצללה אלא גם להצלה, מי שחוסה בצל השכינה הוא המוגן.
הבה נתפלל כולנו כי יסודות חשובים אלו בחיינו כפרטים וכעם, אכן ישמשו בסיס לכל קשר בין איש ואישה בבחינת "זכו שכינה ביניהם" ובזכות ה"צלע" יזכו ל"צלם" ולהצלה.
בימים טרופים אלה, נחזק את רוח כולם, נגביר תפילותינו להצלה, לרפואה שלמה לכל הפצועים ותנחומים מן השמים לכל משפחות הנרצחים.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
