ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
יש לברר מהי סברת ריש לקיש ובהקשר לכך להבין את מחלוקת הראשונים מה הדין בסתם הלוואה. עוד יש לדון מדוע חזקה זו מועילה להוציא ממון הרי הלכה כשיטת שמואל שבממון לא הולכים אחר הרוב ובמה שונה חזקה זו מכל דין רוב.
סתם הלוואה
לשונו של ריש לקיש היא "הקובע זמן לחברו" ור"י (ד"ה הקובע) מבאר שדקדק בלשונו משום שדווקא בקובע אומרים חזקה זו אך בסתם הלוואה אף שיש לפורעה תוך שלושים יום, כמבואר במכות ג ע"ב, נאמן הלווה בתקופה שלפני יום השלושים לומר שפרע. וכן דעת רוב הראשונים וביניהם הרמב"ן בשם הרי"ף והגאון , הריטב"א , הר"ן ורבנו יונה . ואילו הרשב"א חולק וסובר שאף בסתם מלווה אינו נאמן.
הטעם שאין אדם פורע תוך זמנו
סברת הרשב"א נראית ברורה. בפשטות הטעם שאין אדם פורע תוך זמנו הוא שאדם שמח על כל רגע שיש ברשותו מעות המאפשרות לו לנצלם לעת הצורך ולפיכך אם אינו מחוייב אינו משיבם עדיין, ואם כן מה לי קבעו זמן מפורש מה לי לא קבעו אך חז"ל הגדירו שאינו מחוייב לפרוע עד שלושים יום. יש להבין מהו טעם החולקים.
התוס' אינם מנמקים דבריהם אולם ברבנו יונה מנמק: "כיון שלא פירש לו המלוה זמן, לא נתיאש מן הפרעון בתוך שלושים יום, והלוה בוש ממנו שמא צריך הוא למעות". גם לדרכו היסוד הוא כדברי הרשב"א שאם יש לאדם אפשרות שמעות יהיו ברשותו הוא מעדיף לא להשיבם אלא שלדעתו עקרונית אדם בוש מן המלווה ובכל זאת מחזיר אלא אם כן קבעו זמן שאז אינו בוש.
לעומת זאת הרא"ש בתשובה (כלל עו סי' ג) מנמק שכשקובעים זמן מסתמא קבעו כן משום שהלווה ידע שעד אז זקוק למעות ולא יוכל להשיב קודם ולכן חזקה שלא השיב קודם אולם כשלא קבעו יתכן שהצליח להשיג מעות בפחות משלושים יום, וכן נימק גם הסמ"ע (עח ס"ק א). נמצא שלנימוק רבנו יונה בדרך כלל קביעת הזמן נעשית מצד המלווה ואילו לנימוק הרא"ש בדרך כלל נעשית מצד הלווה, ואולי תהיה נפקא מינה בין השיטות במקרה שידוע שהמלווה יזם את קביעת הזמן, שלרא"ש יתכן שלא תהא חזקה ויהא נאמן לומר שפרע הואיל ולא גילה דעתו שזקוק למעות לתקופה זו.
הקצות (עח ס"ק ח) דחה את נימוקו של הסמ"ע מכך שמצאנו (בבא מציעא קב ע"ב) גם לגבי שכירות ופדיון הבן שאומרים חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, וכן בסוגייתנו לגבי כותל שנפל, ובכל המקרים הללו לא היה גילוי דעת מצד הלווה שזקוק למעות עד לזמן הפירעון ובכל זאת אינו נאמן לומר שפרע. ומסיק מכך דרך שלישית, שאין זה תלוי בסיבה מסויימת אלא פשוט כך המנהג לא לפרוע תוך הזמן, ומנהג זה קיים דווקא כשקובעים זמן. צריך לומר לדבריו, שגם בשכירות ופדיון הבן ידוע שהמנהג לא לפרוע תוך הזמן.
יש להעיר על דבריו שמסתבר שיש משהו שגרם למנהג זה ולחילוק במציאות בין סתם הלוואה להלוואה שנקבע לה זמן, ואם כן ראוי למצוא את טעם המנהג ולא להסתפק רק באמירה שכך המנהג. עוד קשה מהגמרא בבבא מציעא שהשוותה שכירות לפדיון בכור, ואם כל דבר תלוי במנהגו קשה כיצד ניתן ללמוד ממקרה אחד לרעהו. מפאת הדוחק אולי אפשר לפרשו שסבר כסברת הרשב"א וכוונתו שאין סיבה צדדית הגורמת להנחה שלא פרע, כגון סברת הסמ"ע שהואיל וביקש זמן מוכח שזקוק למעות, אלא פשוט זהו הטבע כסברת הרשב"א וטבע זה מצוי דווקא כשקובעים זמן כי אז הלווה חש יותר שאינו זקוק להזדרז, בשונה מסתם הלוואה. בעניין סתם מלווה דעתו שונה כמובן מדעת הרשב"א. לפי זה יתיישבו שתי הקושיות. אכן אין כאן מציאות מקרית ללא סברא וכן יובן כיצד הגמרא השוותה פדיון ושכירות למלווה עם זמן, משום שגם שם יש זמן ידוע ומוגדר וחש הלווה כמלווה עם זמן, בניגוד לסתם מלווה שלא הוגדר זמן אלא רק יש הלכה של גמילות חסדים לא לגבות לפני שלושים יום.
נראה ליישב את הסמ"ע מקושיות הקצות על פי דברי התוס' בשיטת אביי ורבא. התוס' (ד"ה כי היכי) מקשים על אביי ורבא מהמשנה (בכורות מט ע"א) שבכור בחזקת שלא נפדה עד שלושים יום וכן מהשוואת רבי ינאי (בבא מציעא קב ע"ב) הלומד מכך שגם בשוכר ומשכיר המתווכחים ביניהם אם כבר שילם את שכר הדירה אומרים שהרי הוא בחזקת שלא שילם, ומתרצים שבמקרים אלו לא שייכת הסברא שאמרו כאן אביי ורבא שעשוי לפרוע תוך זמנו כדי שלא יטרידנו בעל חובו משום שכלל עוד לא התחייב ויתכן שגם לא יתחייב לעולם כגון שימות הבכור או ייפול בית המשכיר. על פי זה יש ליישב גם את קושיית הקצות שבמקרים אלו, אף שלא שייכת הסברא הרגילה של ריש לקיש, שהלווה גילה דעתו שזקוק למעות, מכל מקום מצד הסברא של התוס' אינו פורע תוך הזמן, וכן תירץ בפירוש התוס' רא"ש (ד"ה הקובע זמן).
הנימוקי יוסף (ד"ה הקובע זמן) מתרץ את קושיית התוס' על אביי ורבא באופן אחר וכותב שהם חולקים וסוברים שאדם עשוי לפרוע בתוך הזמן דווקא במלווה הואיל והמלווה עשה עימו גמילות חסד אולם בפדיון הבן ובשכירות הם מודים שאינו עשוי לפי שלא עשה עימו חסד. גם לפי דבריו ניתן לתרץ 1 את קושיית הקצות בדעת ריש לקיש ולומר שדווקא בסתם מלווה מודה לאביי ורבא שעשוי לפרוע בתוך הזמן משום שהמלווה עשה עימו גמילות חסד והוא בוש ממנו, אך בפדיון הבן ובשכירות וכן בכותל שנפל הואיל ולא עשה עימו חסד הוא לא עשוי לפרוע למרות שלא בוצעה קביעת זמן כתוצאה מבקשה מיוחדת של הלווה.
הדבר אברהם (ח"א סי' לב אות א) דן בדברי הב"ח (סז, יג) שלמרות שבמלווה שקבעו מועד פרעונה לאחר השמיטה אין השביעית משמטת מכל מקום במלווה סתם שסוף שלושים היום מסתיימים לאחר שנת השמיטה היא כן משמטת. ושואל הדבר אברהם מה הטעם בכך הרי בתוך השמיטה עוד לא הגיע זמן הפירעון, ועונה על פי דרשת חז"ל במכות ג ע"ב: "קרבה שנת השבע שנת השמטה... לומר לך: יש שמטה אחרת שהיא כזו, ואיזו זו? המלוה את חבירו סתם, שאינו רשאי לתובעו בפחות משלשים יום". מדרשה זו משמע שהטעם שאין גובים לפני שלושים יום אינו מצד אומדנא שבסתם כוונתו להלוות לשלושים יום אלא יש כאן צד איסורי בדבר מעין איסור הגבייה לאחר השמיטה. לפי זה זמן הפירעון הוא כבר בתוך השלושים אלא שאסור לדרוש את הפירעון, ובכך יובנו דברי הב"ח שהשמיטה משמטת חוב כזה.
על פי זה מבאר גם את החילוק בסוגייתנו. בסתם מלווה לא אומרים חזקה שלא פרע, משום שכאמור, סתם מלווה אינה נחשבת כמלווה שנקבע זמנה לשלושים יום, אלא חיוב הפירעון חל מיד אלא שהמלווה אינו רשאי לדרוש את הפירעון.
הוצאת ממון מכח החזקה
קיימא לן כשיטת שמואל שאין הולכים בממון אחר הרוב, ולפיכך יש לברר מדוע מכח חזקה זו שאין אדם פורע תוך זמנו ניתן להוציא ממון מהלווה, ומה החילוק בין חזקה זו או חזקה בכלל לבין רוב.
האם כל החזקות שוות?
ראשית יש לדון אם הדין שבסוגייתנו נכון לכל החזקות או שיש לחלק בין חזקה לחזקה.
הגמרא בהמשך דנה אם מיגו מועיל במקום חזקה זו או לא ונשארת בספק. התוס' (ד"ה מי) מתקשים מהגמרא ביבמות קיא ע"ב שיבמה שאמרה לא נבעלתי, אם טענה כן תוך שלושים יום כופים אותו אך לאחר שלושים יום לא כופים אותו משום שחזקה שלא הצליח לעמוד בכך אלא בא עליה, ובמקרה זה יש לה מיגו שיכלה לומר אינו יכול לבוא עלי שבכך נאמנת ובכל זאת הואיל ויש כנגדה חזקה אינה נאמנת.
לעומת זאת, ראשונים רבים וביניהם הרמב"ן , הרשב"א והריטב"א בקידושין (סד ע"ב) וכן הנימוקי יוסף ביבמות (לט ע"א) כותבים ביחס לספק הגמרא אצלנו שאין כל החזקות שוות, ולפי דרכם לא קשה קושיית התוס', וכן נקט הש"ך בכללי מיגו (סי' פב), ומשמע שהתוס' הבינו שכל החזקות שוות ביחס לספק זה.
האם החזקה בסוגייתנו מוציאה ממון?
למעלה התקשינו מדוע חזקה מוציאה ממון הרי אין הולכים בממון אחר הרוב. אולם כפי שנראה כלל לא פשוט שהחזקה בסוגייתנו מוציאה ממון, ולפ הצד שלא כמובן אין כל קושי.
רבי עקיבא איגר (בתשובה סוף סי' קצז) כותב באופן פשוט שנראה שחזקה מוציאה ממון, אך לבסוף מסייג שיש לומר שרוב עדיף מחזקת אין אדם פורע תוך זמנו והסיבה שהחזקה מועילה להוציא ממון היא רק משום שהיא מצטרפת לחזקת חיוב, שכן ידוע שהמלווה הלווה לו והשאלה היא אם פרע.
בשיעורי רבי שמואל (ס"ק קטז) באחד מהסבריו מציע לבאר שכאשר יש חזקת חיוב אדם צריך לטעון טענה טובה כנגד, ולכן יכול לטעון פרעתי הואיל ומלווה עומדת לפירעון אך אינו יכול לטעון מחלת לי. לפי זה יש לומר שתוך הזמן הואיל ואינה עשויה להיפרע שוב אין כאן טענה טובה. גם לפי הסבר זה הדין כאן שייך דווקא במקום שיש חזקת חיוב (כמו לפי האפשרות שהעלה רבי עקיבא איגר), כי רק במקום כזה נדרשת טענה טובה של הנתבע כנגד חזקת החיוב.
הש"ך (עח סוף ס"ק טו) מכריע שכאשר ישנה חזקה זו נוטל המלווה את החוב ללא שבועה אולם לאחר שנוטל רשאי הלווה להשביעו היסת. הש"ך מסביר את טעם הדבר, שחזקה זו משווה את המלווה למוחזק בממון כמו חזקת שלוש שנים, ולפיכך נוטל ולאחר מכן יכול הלווה להשביעו היסת. ביאור דבריו הוא שאין כאן ראיה מוחלטת כמו אנן סהדי ולפיכך אינה יכולה לבטל את שבועת ההיסת, אולם היא כן משווה אותו למוחזק. כיצד? יש כאן יסוד חשוב בדיני המוחזקות, שלא תמיד המוחזק הוא מי שהכסף בידו אלא כל המשנה ידו על התחתונה והוא נחשב המוציא. תוך זמנו תפיסת העולם היא שהמלווה הוא הבעלים על הכסף כי מסתמא לא נפרע ועל כן הרוצה לשנות מתפיסה זו הוא נחשב המוציא. לפי דרכו אמנם בפועל החזקה גורמת להוציא ממון אולם לא משום שבכוחה להוציא ממון אלא משום שהיא הופכת את המלווה למוחזק, ואם כן גם כן תורצה השאלה כיצד ניתן להוציא ממון. אולם הש"ך אינו מגדיר מהו החילוק בין מקרה זה לשאר רוב, וצריך עיון בדבריו אימתי אומרים כן ואימתי לא, האם בכל חזקה? באלו חזקות? האם דווקא במקרים שיש גם חזקת חיוב? מסתבר מאוד לצמצם את חידושו דווקא במקרים כגון כאן שיש גם חזקת חיוב (ועדיין יש לברר האם בכל מקרה שיש חזקת חיוב או שהמקרה שלפנינו ייחודי), ולפי זה תיושב השאלה עוד יותר וכפי שכבר ראינו בהסברים הקודמים שאין בכח החזקה ממש להוציא ממון אלא דווקא במקרה שיש חזקת חיוב.
דרך אחרת באחרונים היא לחלק בין חזקה לרוב, שאמנם רוב לא מוציא ממון אך חזקה כן, וכן צריך לומר לפי נטייתו העיקרית של רבי עקיבא איגר. עדיין עלינו לברר מהו הגדר המחלק בין חזקה לרוב. גם הסוברים שחזקה אינה מוציאה ממון יכולים להסכים עם ההגדרות שיובאו.
גדר החילוק בין חזקה לרוב
המהרי"ט (ח"ב אה"ע סי' כז) כותב שאף שרוב לא מוציא ממון וכן לא מוציאים מכח חזקה קמייתא מכל מקום חזקת אין אדם פורע בתוך זמנו באה מכח סברא וחשובה כעדים דאנן סהדי שלא פרע. משמע מדבריו שמחלק חילוק עקרוני בין כל החזקות הבאות מכח סברא (לאפוקי חזקה קמייתא) לבין רוב, שרוב לא בנוי כלל על סברא ואילו חזקה בנויה על סברא. כמו כן, המהרי"ט מגדיר חזקות כאנן סהדי ולפיכך הן מוציאות ממון כשם שעדים מוציאים ממון.
כעין זה כתב הגר"ש שקופ (שערי ישר שער ג פרק ג אות מג). אמנם הוא לא נקט שחזקה נחשבת כאנן סהדי אך ביאר שההבדל בין רוב לחזקה הוא שבחזקה לא הולכים משום הרוב אלא משום הכרת השכל. מאידך, מסתבר שגם המהרי"ט לא התכוון ממש לאנן סהדי שהרי הגמרא הסתפקה אם אומרים מיגו במקום חזקה וכנגד אנן סהדי ודאי מיגו לא מועיל, אלא עיקר כוונתו לומר שהחזקה אינה פועלת מצד רוב והסתברות בעלמא אלא מצד הוכחה וראיה.
החתם סופר (ה ע"ב ד"ה מי) מחלק שברוב הוקבע מיעוט כנגד הרוב, כגון ברוב קונים לחרישה, ידוע שקיים גם מיעוט הקונה לשחיטה, אולם בחזקה שבסוגייתנו שהיא חזקת מנהג העולם שאנשים לא פורעים תוך הזמן לא הוקבע כנגד מיעוט הפורעים תוך הזמן. יש לבאר דבריו שאמנם אנו כן רואים לפעמים אנשים שפורעים תוך הזמן אך ההליכה אחר החזקה אינה משום שמנינו וראינו שהרוב לא פורעים, שאם כן אכן היה גם מיעוט שהוקבע מנגד, אלא ההליכה היא מסברא וכנגד הסברא לא שייך לומר שהוקבע להפך. אם כן, נראה שגם חילוקו עולה בקנה אחד עם חילוק המהרי"ט אלא שנימק זאת מטעם אחר.
למעלה ראינו שהקצות חלק על הסמ"ע וביאר שהטעם שבהלוואה שנקבע לה זמן אין אדם פורע תוך זמנו אינה מצד שגילה הלווה דעתו שזקוק למעות, אלא פשוט זהו המנהג ובסתם הלוואה המנהג כן לפרוע. לכאורה לדבריו לא ניתן ללכת בכיוון של המהרי"ט, הגר"ש שקופ והחתם סופר (אלא אם נסביר שסבר כנימוקו של הרשב"א, כפי שהוצע לעיל), שהרי לפי הסברם החזקה בנויה על סברא.
בשיעורי רבי שמואל הביא אפשרות נוספת לחלק בין רוב לחזקה, שהחילוק הוא כמותי. כאשר הרוב הוא גמור ואינו קרוב להיות שקול הריהו הופך לחזקה.
^ 1.ר' משה לוין. והוסיף שנראה שגם רש"י (ד"ה הקובע) סובר כנימוקי יוסף, ולפיכך טרח לציין שמדובר בסוגייתנו "במלוה שהלוהו".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
