ישיבה בית המדרש
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
סוגיית הגמרא בבא-בתרא דף ה.
תוספות ד"ה ובא.
שו"ע חו"מ ס' ע"ה סעיף יג.
עמוד ב - תוס' ד"ה כי היכי.
דף לב ע"ב סוגיה דרבא בר שרשום.
דף לג ע"א ברשב"ם ד"ה אמר ליה.
בא"ד "ואי נמי" ועיי"ש בשיטמ"ק על דברי הרשב"ם.
רמב"ם פרק י"א מלוה, הלכה א.
קצוה"ח סימן ע"ה ס"ק י'.
שו"ע ס' ק"ח ס' ד' וש"ך שם ס"ק ז'.
ס' ס"ט סעיף ה', וש"ך שם ס"ק כ"ו.
גיטין דב ב. תוס' ד"ה אם, ושם במהר"ם.
שיטמ"ק דף ו. בשם הגיליון.
בא"ד "עוד כתבו שם".
סיכום זה נכתב בז' כסלו תשס"ד על שיעורו הראשון של הרב חיים כץ בסוגיה זו, והוא מתאים בחלקו לשיעור הוידאו.
שאלות שונות
נאמר בגמרא במסכת בבא בתרא בדף ה. "אמר ריש לקיש הקובע זמן לחברו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן ולוואי שיפרע בזמנו". תוס' גורס "ובא בזמנו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני". ויש לשאול לפי גירסא זו מדוע ריש לקיש דיבר דווקא על בא בזמנו (כלומר ביום שבו נשלם זמן ההלוואה), הרי לכאורה הוא הדין בבא בתוך זמנו?
עוד מבאר התוס' שמדובר שיש עדים על-כך שהלווה לו וגם על-כך שקבע לו זמן, אחרת יש לו מיגו שיכל לטעון שלא לווה או שלא קבע לו זמן, והרי הגמ' נסתפקה בהמשך מה הדין כאשר יש מיגו ולא פשטה מדברי ריש לקיש. בשו"ע בסימן ע"ה סעיף י"ג נכתבו דברי הרמב"ם "מנה הלויתיך והרי עד אחד והלה אומר כן הוא אבל פרעתיך אם זה העד מעיד שהוא תוך זמנו הוה ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם". האחרונים דייקו מלשון התוס' שהבאנו שחולק על הרמב"ם, שהרי העמיד שמדובר שיש שני עדים ולו סבר כרמב"ם היה מסתפק בעד אחד.
הגמרא בדף לב: מספרת שיצא קול על רבא בר שרשום שהוא מחזיק בנכסי יתומים ושאלו אביי על-כך וענה לו שאכן הקרקע בידו בתורת משכנתא, אלא שיש הלוואה אחרת שאביהם לווה ממנו וחב לו, ומשום שהבא להיפרע מנכסי יתומים חייב להישבע, העדיף לאחוז בקרקע כדי שיהיה נאמן על המלווה במיגו שהקרקע לקוחה בידו, וכך יחסוך מעצמו שבועה. ענה לו אביי שכיוון שיש קול שהקרקע של היתומים, אין לו מיגו ועליו להמתין עד שיגדלו היתומים ואז ישבע ויטול. הרשב"ם מפרש שאפילו אם המלווה היתה בלא שטר, אלא שיש עליה עדים, יוכל להישבע וליטול. בשיטה מקובצת מובא ברשב"א שהקשה על הרשב"ם באיזה אופן מדובר, הרי אם אם אביהם מת לאחר זמן הפרעון, טענינן ליתמי שפרע ואפילו על-ידי שבועה לא יוכל ליטול, ואם מת תוך הזמן יוכל ליטול אף ללא שבועה שהרי יש חזקה לטובתו.
מקור הנאמנות בטענת פרעתי
ישנה חקירה באחרונים מדוע הטוען פרעתי נאמן ונפטר, אם משום שיש לנו ספק מי מהצדדים דובר אמת ולכן המוציא מחברו עליו הראיה, או שמצד המוציא מחברו אינו נפטר, מאחר ומודה שלווה ויש כאן חזקת חיוב, אלא שטענת פרעתי היא זכות שיש לכל לווה. כלומר- כשאני נותן למישהו הלוואה בעל-פה, מוסכם ביניהם שיהא נאמן לטעון פרעתי. כעין זה מצאנו במלווה בשטר שיש מסבירים שאינו נאמן משום שיש נגדו חזקת שטרך בידי מאי בעי, אולם מלשון הרמב"ם משמע שזה נובע מכך שכשכותבים שטר מונחת בכך הסכמה שלא יהא נאמן לטעון פרעתי.
נפקא מינה מהחקירה הנ"ל אליבא דרמב"ם שפסק שתקפו כהן אין מוציאין מידו, ואם-כן אם נגדיר זאת כספק, נמצא שאם יתקוף המלווה נשאיר בידו, ולא שמענו פסק כזה בשום מקום, לכן נראה שסבר כמו הצד השני בחקירה, שיש כאן הסכמה שהלווה נאמן, ולכן תקיפה לא תועיל למלווה.
דעת אביי ורבא בבא בתוך הזמן
המהרי"ק בשורש פ"ט נשאל על מקרה שאדם לווה כסף, האם מועילה מחילה בתוך הזמן, או שזו מחילה על דבר שלא בא לעולם, שהרי החוב עדיין לא קיים. וענה המהרי"ק שאמנם עדיין אינו צריך לפרוע ולשלם, אין חיוב תשלומים בפועל, אך עצם החוב קיים כבר, ולכן תועיל מחילה. על-פי-זה אפשר לומר שכשאין חיוב תשלומים בפועל אין את הזכות לטעון פרעתי, משום שהמלווה נתן לו את הזכות לטעון פרעתי רק על הזמן שבו חייב כבר תשלומים בפועל, הזמן שבו יכול כבר לתובעו.
על-פי-זה יש לומר חידוש מסויים ששמעתיו מר' חיים שמואלביץ זצ"ל. ריש לקיש שאמר שאדם אינו נאמן משום שאין אדם פורע תוך זמנו, נזקק לחדש חידושו דווקא במקרה שתובעו בזמנו, שאז כבר יש לו את הנאמנות לטעון פרעתי, ומחדש ריש לקיש שכשיש חזקה נגדו אינו נאמן, אך במקרה שתובעו בתוך הזמן, גם אביי ורבא מודים שאינו נאמן, משום שאז אין לו את זכות הנאמנות. לכן התוס' גרס שריש לקיש עסק דווקא בבא בזמנו.
ישוב השאלות
עכשיו נוכל ליישב את השו"ע בסימן ע"ה יחד עם התוס' ולומר שאינם חלוקים. התוס' מדבר בבא בזמנו, שיש לנתבע זכות לטעון פרעתי, אלא שיש חזקה נגדו, ובכך יתכן שאף הרמב"ם והשו"ע יודו שלא אומרים מתוך שאינו יכול להישבע משלם, אולם הרמב"ם עסק בבא בתוך זמנו שאין בכלל את הזכות לטעון פרעתי ולפיכך אומר מתוך שאינו יכול להישבע משלם.
הסברנו עד כה את השו"ע על-פי הבנת הסמ"ע. הקצות חולק על הסברו ומקשה שעד אחד אינו מחייב שבועה אלא כשמעיד על דבר שגופו ממון, אך לא כשמעיד על ראיה. לפי העמדתנו נוכל ליישב את הסמ"ע, שמכיוון שמעיד העד שעכשיו עדיין תוך הזמן הוא בעצם מעיד שאין לנתבע זכות לטעון פרעתי, וזה כבר נחשב עדות על ממון ולא על ראיה.
כעת נשוב לבאר הרשב"ם וליישבו מקושיית הרשב"א. אמרנו שבתוך הזמן גם אביי ורבא מודים לריש לקיש, אמנם יש חילוק ביניהם, כי לריש לקיש אינו נאמן גם בגלל שאין לו זכות וגם בגלל שיש חזקה נגדו, אולם לפי אביי ורבא החולקים על החזקה, אינו נאמן רק בגלל שלא קיבל זכות זו. בגמ' בדף לב: אביי הוא זה שאומר לרבא בר שרשום שימתין עד שיגדלו, והרי לשיטתו אין חזקה, וכיוון שמדובר שם שהאב מת בתוך הזמן, הרי שמצד אחד אין את הזכות לטעון פרעתי אולם מצד שני לאביי גם אין חזקה נגדו. בגלל שאין את הזכות לא טענינן ליתמי, אך מכל מקום התובע חייב להישבע כי אין לו ראיה נגדם.
בבבא בתרא דף קסח. אמר אביי שלא יחתום אדם בסוף מגילה שמא ימצאנו אדם שאינו הגון ויכתוב שעל החתימות שלווה ממנו. יש ראשונים הסוברים שעל כתב ידו נאמן לטעון פרעתי, ונתקשו בדברי אביי ממה יש לחשוש הרי יוכל לטעון פרעתי. הריטב"א עונה שיש לחשוש שהזייפן יכתוב זמן פרעון ויתבענו בתוך הזמן, כדי שלא יהיה נאמן לטעון פרעתי, ומתקשה ר' עקיבא איגר שהרי דעת אביי היא שאדם נאמן לטעון שפרע בתוך הזמן. לפי דברינו אין קושי, כי אביי מודה בתובע בתוך הזמן.
תוס' בגיטין דף ב. כותב שודאי טענינן ליתמי פרוע במיגו דמזויף, ומתאמץ להוכיח שאף טענינן להם טענת מזויף. המהר"ם שואל מאי נפקא מינה אם טוענים להם פרוע או מזויף, ועונה שנפקא מינה אם האב מת תוך זמנו, שאז אי אפשר לטעון פרוע בגלל חזקת אין אדם פורע תוך זמנו, אלא אפשר לטעון רק טענת מזויף. הפני יהושע מקשה על-כך, הרי גם תוך זמנו הגמרא הסתפקה אם האב היה נאמן לומר פרוע אם היה לו מיגו, וזו בעיא דלא איפשטא והמוציא מחברו עליו הראיה, ואם-כן למעשה האב היה נפטר בטענת פרוע מיגו דמזויף, וכך יש לטעון גם ליתומים פרוע. נמצא שהנפקא מינה נופלת. לדברינו המהר"ם מובן, כי כל הספק של הגמרא אם נאמן במיגו זה דווקא בבא בזמנו שיש לו זכות נאמנות אלא שיש חזקה כנגד, אולם בבא בתוך זמנו גם מיגו לא יועיל מאחר ואין לו בכלל את הזכות לטעון פרעתי, ולפיכך כדברי המהר"ם יש נפקא מינה בין טענינן מזויף לטענינן פרוע.
מקורות ללימוד:
ב"ב דף ה.-ו.
תוס' ד"ה "ובא"
שו"ע חו"מ סי' ע"ה סעיף י"ג
דף לג. סוגיית רבא בר שרשום, רשב"ם שם
קצות החושן סי' ע"ה ס"ק י'
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.

אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.

יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.

עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.

רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.

עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.

חיי שרה כיצד לבקש בקשה -ארבעה ביקשו שלא כהוגן ושלושה נענו כהוגן
המבקשים אליעזר עבד אברהם, כלב בן יפונה, שאול המלך, יפתח הגלעדי.

חיי שרה פרשת חיי שרה – נפילת בני ישמעאל
כשהאויב הערבי מרים ראש בהתנשאות על המדינה היהודית ועוד מבפנים זו בדיוק נקודת המפנה שתביא לצמיחה ישראלית

תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.

מאמר שלישי מדרגת החסיד וחיבורו לאלוקות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בהגדרת דמות ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, כמי שחי את הנוכחות האלוקית בכל תנועה ואיבר בגופו. בהמשך לכך, נבחנים האופנים שבהם האדם מבטא קרבה זו הלכה למעשה – החל מכבוד השכינה, דרך מצוות כציצית ותפילין, ועד להרבות בברכות ובשבחים.

מידות הראי"ה סוד תיקון המידות בנפש האדם
אל המידות א'
עבודת המידות היא הגשר המחבר בין נשמת האדם הטהורה לבין חיי החומר והמעשה בעולם הזה. השינוי האמיתי מתאפשר כאשר מקדימים את התבוננות השכל והדעת לעבודה הרגשית, ובכך יוצרים הרגלים נכונים ומרוממים.

לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.











