ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- בשלח
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
שמחה בת חנה
הכתוב אומר (תהלים פרק קו פסוק יב) "וַיַּאֲמִינוּ בִדְבָרָיו יָשִׁירוּ תְּהִלָּתוֹ". ועל פי זה אמרו חז"ל שבזכות האמונה אמרו שירה. וז"ל המדרש (שמות רבה (וילנא) פרשה כג, ב):
"ד"א אז ישיר משה, הה"ד (תהלים קו) ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו, א"ר אבהו אע"פ שכתוב כבר שהאמינו עד שהיו במצרים שנאמר ויאמן העם חזרו ולא האמינו שנא' (שם /תהלים ק"ו/) אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך, כיון שבאו על הים וראו גבורתו של הקב"ה היאך עושה משפט ברשעים כמה דתימא (דברים לב) ותאחז במשפט ידי ושקע את מצרים בים מיד ויאמינו בה', ובזכות האמנה שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה. הה"ד: אז ישיר משה ובני ישראל, ואין אז אלא לשון אמנה, שנא' (בראשית לט) ויהי מאז הפקיד אותו בביתו. וכתיב (שם /בראשית ל"ט/) וכל יש לו נתן בידו. הוי: ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו".
לפי המדרש הזה, ישראל הגיעו לדרגת האמונה בה' כבר במצרים, אלא שחזרו ולא האמינו, וכאשר ראו את הנסים שעל הים שוב האמינו, ובזכות האמונה השניה הזאת זכו לומר שירה. נשאלת השאלה במה נתייחדה האמונה שחזרו והאמינו על הים שבזכותה אמרו שירה?
נעיין בכתוב, מה היו המהלכים שהביאו את האמונה השניה?
נאמר בתורה (שמות פרק יד):
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם: וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר: וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' וַיַּעֲשׂוּ כֵן: "
מדוע צווה ה' שישובו בחזרה למצרים? התשובה מפורשת בתורה, כדי לחזק את לבו של פרעה שיחשוב שהם נבוכים במדבר וירדוף אחריהם, וכך הם יענשו ויטבעו בים. אולם תשובה זו טובה מבחינתם של פרעה ומצרים, אבל מדוע נגזר על ישראל הסבל הזה של החזרה והפחד מפני מצרים לאחר שנגאלו משם?
ניצוץ מעורר לתשובה מצאתי בשפת אמת על הפרשה (שנת תרל"א):
"יש לומר טעם הענין, שיציאת מצרים היתה נס שלא בהדרגה, והיא לשעה. ורצה השם יתברך, שתשאר גאולה זו בעצמות ישראל, לכן ציווה שיחזרו מעצמותם".
כלומר, בתחילה העלה הקב"ה את ישראל ממצרים בהתערותא דלעילא ובמתנת חנם, אולם גאולה זו אין לה קיום נצחי, ולכן החזירם למצרים כדי שיצאו משם בכוח עצמם בהתערותא דלתתא, שאז תצדק הגאולה ותתקיים בהם לעולם.
רעיון דומה אומר הבעש"ט, בביאור המצווה של ספירת העומר שמתחילה ממחרת השבת, משום שביום הראשון של פסח מאיר אור הגאולה בהתערותא דלעילא, ולאחר היום הבהיר הזה מסתלק האור הגדול הזה, ואנו צריכים להפנים אותו בתוכנו בהתערותא דלתתא ממחרת השבת בכל ימי ספירת העומר, משל למה הדבר דומה: לאב המלמד את בנו ללכת, שבהתחלה מחזיק את ידו ועושה עמו כמה צעדים, ואח"כ מתרחק ממנו ונותן לו הזדמנות להתנסות בהליכה בעצמו.
וכך אפשר להסביר את שתי הגאולות ממצרים, הראשונה באה משמים, כדי שנטעם טעם הגאולה, ולאחר מכן הקב"ה מסלק את הסייעתא הרוחנית, ומאפשר גאולה שניה מכוחינו – ובה ניתנת לנו ההזדמנות להתנסות בגאולה עצמאית.
לפי זה נראה ליישב שאלה נוספת, מדוע מבקש משה מפרעה שיתן לישראל ללכת דרך שלושת ימים בלבד לעבוד את ה' במדבר, והרי בודאי הכוונה היתה לצאת לחרות עולם, ומדוע היה צריך לרמות את פרעה ולהטעותו בדבר זה?
כמו כן קשה הציווי "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב ושמלות", ובפשטות משמע שהם רק השאילו את הכלים ע"מ להחזירם, וגם כאן היתה זו דרך ערמה, כי הם לא התכוונו להחזיר אותם, וקשה מדוע היה צורך להערים על מצרים בדבר זה?
בפשטות כל זה נעשה כדי להטעות את פרעה ולגרור אותו לרדוף אחרי בני ישראל, שיאמר "כי ברח העם", שלקחו את אוצרותם "וינצלו את מצרים", ואינם חוזרים כפי שהבטיחו. אולם גם אחרי כל זה הרי הקב"ה היה צריך גם לחזק את לבו לרדוף אחרי בני ישראל, וא"כ מדוע היה צריך להשתמש בדרכים של ערמה שיש בהם כדי להקטין את הנס של יציאת מצרים?
ולפי מה שפירשנו שהיו שתי גאולות ממצרים, נראה שהגאולה הראשונה ממצרים היתה אכן לשלושה ימים בלבד כדי לחוג לה' בעולות וזבחים במדבר, ולכבוד החגיגה הזאת השאילו בגדים כלי כסף כלי זהב ושמלות, ע"מ להחזירם בשובם למצרים, אלא שלאחר מכן מסר את הגאולה בידם של ישראל, אם יתחזקו באמונה בה' יוכלו לפעול את גאולה מכוח עצמם, ואז יצאו לחרות עולם. ולכן לאחר שהלכו דרך שלושת ימים נצטוו לחזור למצרים, ע"מ להתנסות בעצמם בניסיון הגאולה.
נתאר את המהלך של הגאולה השניה ממצרים. הקב"ה ציוום לחזור למצרים. ואכן ישראל חזרו על עקבותיהם, ונאמר "ויחנו לפני פי החירת" פירש רש"י – "הוא פיתום, ועכשיו נקרא פי החירות על שם שנעשו בני חורין, והם שני סלעים גבוהים וזקופים, והגיא שביניהם קרוי פי הסלעים". אם כן הם חזרו למקום שעבדו בו עבודת פרך, בבניית פיתום ורעמסס, כדי לנסותם אם הם יכולים להשתחרר נפשית מעבדות מצרים, ולהאמין בה' וללכת אחריו למדבר. הם עמדו שם "לפני בעל צפן", פירש רש"י – "הוא נשאר מכל אלהי מצרים, כדי להטעותן, שיאמרו קשה יראתן. ועליו פירש איוב (איוב יב כג) משגיא לגוים ויאבדם". זה מבחינת מצרים, ולפי האמור לעיל, לישראל היה זה ניסיון קשה, אם יתגברו על היצר ויאמינו בה', וזה רמוז גם כן בשם המקום "בעל צפן" היינו יצר הרע שנקרא צפוני, על שם שהוא צפון במעמקי הלב.
נאמר "ויעשו כן" ופירש רש"י "להגיד שבחן ששמעו לקול משה, ולא אמרו היאך נתקרב אל רודפינו, אנו צריכים לברוח, אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם". אולם מיד לאחר מכן נפל עליהם פחד מצרים, נאמר בתורה "ואמר פרעה נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר", מפרש "עבודת ישראל" (לרבי ישראל מקוז'ניץ זצ"ל) שבאמת ישראל היו נבוכים, והמרגלים ששלח פרעה עם ישראל ספרו לו את האמת, והקב"ה סלק מהם את כל המדרגות הגבוהות של האמונה כדי לתת להם להתנסות בעצמם בניסיון היציאה ממצרים, ולכן הם באמת היו נבוכים, עד שאנו מוצאים אותם אומרים נתנה ראש ונשובה מצרימה, ואמרו חז"ל (ילקוט שמעוני תורה פרשת בשלח רמז רלג):
"ארבע כתות נעשו ישראל על הים אחת אומרת נפול לים, ואחת אומרת נחזור למצרים, ואחת אומרת נעשה מלחמה כנגדן, ואחת אומרת נצווח כנגדן , זו שאומרת נפול לים נאמר להם התיצבו וראו, זו שאומרת נחזור למצרים נאמר להם כי אשר ראיתם, זו שאומרת נעשה מלחמה כנגדן נאמר להם ה' ילחם וזו שאמרת נצווח כנגדן נאמר להם ואתם תחרישון".
מכל התחבטויות הנפש האלו, יצאה ממעמקי הלב צעקה לאביהם שבשמים, "ופרעה הקריב" – אמרו חז"ל, הקריב את ישראל בתשובה לאביהם שבשמים, והקב"ה שמע זעקתם ואמר "דבר אל בני ישראל ויסעו", ואז נחשון בן עמינדב קפץ לים ואחריו כל ישראל במסירות נפש, וכך הם פעלו את הגאולה הראויה בכוח מעשיהם, ונמצאו ראויים להיות גאולים גאולת עולם. על השעה הזאת של גאולה נאמר (שמות פרק יד,ח) "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה".
הרעיון הנ"ל על הצורך בשתי הגאולות רמוז במדרש הבא (שמות רבה (וילנא) פרשה כא):
"כיון שראו ישראל שהיו מוקפין מג' רוחות, הים סוגר והשונא רודף והחיות מן המדבר תלו עיניהם לאביהם שבשמים וצעקו להקב"ה שנאמר ויצעקו בני ישראל אל ה' ולמה עשה הקב"ה להם כך אלא שהיה הקב"ה מתאוה לתפלתן, אמר ריב"ל: למה"ד, למלך שהיה בא בדרך והיתה בת מלכים צועקת לו בבקשה ממך הצילני מיד הלסטים שמע המלך והצילה, לאחר ימים ביקש לישא אותה לאשה היה מתאוה שתדבר עמו ולא היתה רוצה, מה עשה המלך גירה בה הלסטים כדי שתצעוק וישמע המלך, כיון שבאו עליה הלסטים התחילה צועקת למלך, אמר לה המלך לכך הייתי מתאוה לשמוע קולך , כך ישראל כשהיו במצרים והיו משעבדים בהם התחילו צועקים ותולין עיניהם להקב"ה שנאמר (שמות ב) ויהי בימים הרבים ההם וגו' ויזעקו, מיד וירא אלהים את בני ישראל התחיל הקב"ה מוציאן משם ביד חזקה ובזרוע נטויה והיה הקב"ה מבקש לשמוע את קולם פעם אחרת ולא היו רוצין, מה עשה גירה לפרעה לרדוף אחריהם שנאמר ופרעה הקריב מיד ויצעקו בני ישראל אל ה', באותה שעה אמר הקב"ה לכך הייתי מבקש לשמוע קולכם, שנאמר (שיר /שיר השירים/ ב) יונתי בחגוי הסלע, השמיעני קול אינו אומר אלא השמיעני את קולך אותו הקול שכבר שמעתי במצרים לכך כתיב השמיעני את קולך כיון שהתפללו אמר הקב"ה למשה מה אתה עומד ומתפלל כבר קדמה תפלתן של בני לתפלתך שנאמר מה תצעק אלי".
לפי המשל, מדובר בתאווה של המלך ליצור קשר של נישואין עם בת המלך, הקשר הראשוני ביניהם היה רק מצידו של המלך שהצילה והתאהב בה, ובת המלך לא הרגישה צורך לפנות למלך לאחר מכן, מפני שהיא הכירה אותו רק מכורח המציאות כאשר היתה בסכנה וראתה את המלך וקראה לו לעזרה, אולם בפעם השניה כאשר עמדה בסכנה המלך לא היה שם, והיוזמה לצעוק כדי שישמע המלך יצאה ממנה, וכך נוצר קשר הדדי שגם בת המלך הבינה שהיא לא יכולה בלעדיו, אמר המלך לקול הזה הייתי מתאווה, ונשא אותה לאשה. כל זה בא ללמד על הנמשל, הקב"ה בקש לבחור בכנסת ישראל כלה קרואה בנעימה, והנה במצרים ישראל זיהו את הקב"ה לראשונה והאמינו בו שיוכל להושיעם, אבל הדבר לא השפיע עליהם להתמיד בקשר הזה אל הקב"ה, עד שעמדו בסכנה על הים, ויזמו בעצמם את הפניה אליו "ויזעקו אל ה'", ולכך התאווה הקב"ה "השמיעיני את קולך", לאותו קול ישן שיתחדש.
וזה הפירוש במדרש שפתחנו בו, שישראל האמינו בה' במצרים וחזרו ולא האמינו, עד ששוב האמינו על הים, ובזכות האמונה הזאת אמרו שירה, רצונם של חז"ל לומר, שדוקא ע"י האמונה שהשניה שבאה מעצמם, שראשיתה לוותה בהרבה יסורי נפש והתחבטויות וסופה בהתעלות רוחנית של אמונה, בזכותה הוכשרו לבותיהם לומר שירה.
"כימי צאתך מארץ מצרים הראנו נפלאות", מכאן שכך יהיה גם לעתיד לבוא, ישראל יעמדו בניסיונות של אמונה, וכשיעמדו בהם ויאמינו יזכו לומר את שירת הגאולה, וכך מבואר במדרש (שמות רבה (וילנא) פרשה כג):
"(שיר /שיר השירים/ ד) תשורי מראש אמנה א"ר יוסטא הר הוא ושמו אמנה עד אותו ההר א"י ממנו ולהלן ח"ל, א"ר אלעזר ב"ר יוסי כשיגיעו הגליות לשם יהיו אומרים שירה. לכך נאמר תשורי מראש אמנה".
אם נפשך לדעת מה משמעות האמונה שהאמינו, צא ולמד מהמדרש הבא (שם):
"א"ר נחמיה: לא זכו ישראל לומר שירה על הים אלא בזכות אמנה, שנאמר: ויאמן העם וכתיב ויאמינו בה', א"ר יצחק: היו רואין כל אותן נסים שנעשו להם ולא היה להם להאמין? אלא א"ר שמעון בר אבא: בשביל האמנה שהאמין אברהם להקב"ה, שנאמר: והאמין בה', ממנה זכו ישראל לומר שירה על הים, שנאמר: אז ישיר משה, הוי: תשורי מראש אמנה".
הרי לנו, שיש צורך באמונה כאשר יכולים להיות ספיקות, אבל כאשר רואים נסים גלויים אין צורך באמונה. ולכן אמרו במדרש, שאברהם האמין בה', מפני שהוא לא ראה כל אותם נסים שראו ישראל, אולם מה השייכות של אמונת אברהם אל המצב שישראל היו על הים? נראה שגם הם עברו את ניסיון האמונה לפני שראו את הנסים על הים, והאמינו בה' כמו שאברהם אביהם האמין בה', ובזכות אותה אמונה שקדמה לנסים זכו לומר שירה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
