בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • שבת
קטגוריה משנית
  • שבת ומועדים
  • כללי מלאכות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שמחה בת חנה

undefined
11 דק' קריאה 34 דק' צפיה
שאלות: א. קריעת עור ונייר ב. רחיצת ידים – מוחק? ג. זומר ואינו צריך לעצים ד. הקוטם קיסם שלא על מנת לעשות כלי
מהי תולדה בשבת? א. שני מיני תולדות ב. תולדה שאינה צריכה לגופה.
תשובות לשאלות לאור ההסבר מהי תולדה: א. זומר ואינו צריך לעצים, ואכילת עוגה שיש עליה אותיות ב. רחיצת ידים ג. קריעת עור ונייר ד. הקוטם קיסם שלא על מנת לעשות כלי.
דוגמאות נוספות המוסברות לאור ההבנה מהי תולדה: א. החובל בטריפה ב. דין 'קים ליה בדרבה מיניה' במקלקל ג. מיעוט ותוספת יניקה לעציץ, ודין פתיחת וילון בבית שיש בו עציצים ד. טוחן על מנת לבשל ה. תלישת ענבים מאשכול ה. לישה בשינוי

שאלות
נתבונן תחילה בכמה הלכות הדורשות ביאור.
א. קריעת עור ונייר
כתב השולחן ערוך 1 "אין קורעין הנייר, מפני שהוא כמתקן כלי". שואלים האחרונים, להיכן נעלם איסור קורע? הביאור הלכה 2 הביא את תשובתו של שולחן ערוך הרב שלא נוהג קורע אלא באריג אבל לא בעור שהוא גוף אחד, אך כתב על כך ש"זה אינו", שכן מפורש בירושלמי שהקורע את העור חייב משום קורע. ומצוה ליישב את דברי שולחן ערוך הרב.

ב. רחיצת ידים – מוחק?
החיי אדם בהלכות נטילת ידים כותב שמי שידו מלוכלכת בצבע שחור אסור לרחצה בשבת, כי במחיקת כתם שייכת כתיבה 3 ואם עושה זאת על מנת לכתוב על היד חייב, ולמרות שכאשר הוא רוחץ את ידיו הוא לא עושה זאת על מנת לכתוב – הרי גם מוחק שלא על מנת לכתוב אסור מדרבנן. החיי אדם כתב דבריו דוקא לגבי צבע שחור אבל לא ברור איזו משמעות יש לצבע, ולפי דבריו יוצא דבר מוזר, שאסור לרחוץ ידים בשבת. ויש להבין מדוע סברתו אינה נכונה.

ג. זומר ואינו צריך לעצים
בגמרא "אמר רב כהנא הזומר וצריך לעצים חייב שתים, אחת משום קוצר ואחת משום נוטע". וכתבו התוספות במקום:
וצריך לעצים - נראה דאפילו לר' יהודה דמחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה בעינן צריך לעצים דלא מיקרי בעצים קוצר אלא בענין זה, מידי דהוה אקורע על מנת לתפור ומוחק על מנת לכתוב וכדאמר רבי יוחנן לקמן בפרק חבית (קמה ע"א) אחד כבשים ואחד שלקות שסחטן לגופן מותר למימיהן חייב חטאת ואמאי שרי לגופן ליהוי כמלאכה שאינה צריכה לגופה אלא טעמא לפי שאין דרך דישה בכך.

היה מקום לומר שהזומר ואינו צריך לעצים הריהו עושה מלאכה אלא שהיא "אינה צריכה לגופה", אבל התוספות מחדשים שאין זו מלאכה כלל. ומדמים זאת התוספות למוחק שלא על מנת לכתוב וקורע שלא על מנת לתפור (וכוונתם לקורע שלא על מנת לתקן, ואין צורך שירצה דוקא לתפור, כמבואר בגמרא שגם הקורע בחמתו הריהו חייב משום שמתקן בכך את יצרו). ותמוה, מנין לקחו התוספות את דבריהם? גם בקורע שלא על מנת לתפור או לתקן, וכן במוחק שלא על מנת לכתוב – מנין שאין זו מלאכה כלל? בפשטות היינו אומרים שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, או 'מקלקל', אבל מכל מקום שם מלאכה עליה! גם ביחס לדוגמא האחרונה שהביאו התוספות שהסוחט כבשים לגופן ואינו צריך את מימיהן אינו מלאכה כלל, יש להבין מדוע באמת לא נאמר שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה.

ד. הקוטם קיסם שלא על מנת לעשות כלי
הרב המגיד 4 חידש חידוש במלאכת מכה בפטיש, שהקוטם קיסם שלא על מנת לעשות ממנו כלי - אין זו מלאכה כלל. וגם כאן יש להבין את יסוד הדברים.

בכל הדוגמאות האלו יש להבין מדוע הן אינן נחשבות כלל מלאכה, במקום להחשיבן כמלאכה שאינה צריכה לגופה. ונבאר את העניין.

מהי תולדה בשבת?
א. שני מיני תולדות
למדנו בתחילת מסכת מועד קטן 5 :
אתמר, המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת, משום מאי מתרינן ביה? רבה אמר משום חורש, רב יוסף אמר משום זורע. אמר רבה כוותי דידי מסתברא, מה דרכו של חורש לרפויי ארעא, האי נמי מרפויי ארעא. אמר רב יוסף כוותי דידי מסתברא, מה דרכו של זורע לצמוחי פירא, הכא נמי מצמח פירא. אמר ליה אביי לרבה לדידך קשיא ולרב יוסף קשיא. לדידך קשיא משום חורש אין משום זורע לא? לרב יוסף קשיא משום זורע אין משום חורש לא? וכי תימא כל היכא דאיכא תרתי לא מיחייב אלא חדא, והאמר רב כהנא זומר וצריך לעצים חייב שתים, אחת משום נוטע ואחת משום קוצר? קשיא.

הגמרא דנה בחיובו של המנכש והמשקה מים לזרעים: לדעת רבה הריהו חייב משום חורש, שהרי הוא מרפה את הקרקע, ולדעת רב יוסף הריהו חייב משום זורע, שהרי הוא מצמיח את הפרי. ומבארים התוספות במקום את המחלוקת, שרבה הולך אחרי המעשה החיצוני, ופעולת ניכוש דומה בצורתה החיצונית לפעולת חרישה כי הקרקע מתרפה, ורב יוסף הולך אחרי מחשבת הנפש, ומטרתה של פעולת הניכוש היא להצמיח את הפרי. הגמרא טוענת כנגד רבה ורב יוסף מדוע לא יתחייב פעמיים, ונשארת בקושיא.

היסוד העולה מגמרא זו, וכבר הרגיש בו התפארת ישראל בהקדמתו למסכת שבת, שיש שני מיני תולדות: יש תולדה הדומה לאב במעשה החיצוני, ויש תולדה הדומה לאב במחשבת הנפש. אם אין דמיון כלל, לא מצד המעשה החיצוני ולא מצד מחשבת הנפש – אין זו מלאכה כלל.

ב. תולדה שאינה צריכה לגופה
הר"ן 6 אמר שכל תולדה שאינה צריכה לגופה אינה תולדה כלל, והרעיש על דבריו האגלי טל 7 , הרי מצאנו כמה וכמה תולדות שאינן צריכות לגופן! התשובה לכך פשוטה, דברי הר"ן אינם מתייחסים לכל התולדות, אלא רק לתולדה שהיא תולדה מצד מחשבת הנפש, שאז אם אינו עושה אותה לגופה - אין גם את מחשבת הנפש. אבל בתולדה מצד הדמיון החיצוני, גם אם היא אינה צריכה לגופה הריהי תולדה.

עוד מקשים על הר"ן, הרי הגמרא שאלה מהו ההבדל בין אב לתולדה, ומדוע היא לא תירצה שזהו ההבדל – שבמלאכה שאינה צריכה לגופה נחלקו התנאים אם היא אסורה או מותרת, ואילו תולדה שאינה צריכה לגופה היא ודאי מותרת? גם שאלה זו מתורצת לפי דברינו, שיש תולדות שחייב עליהן גם אם הן צריכות לגופן. אבל באמת קושיא זו אינה מתחילה כלל, שהרי לפי הר"ן תולדה שאינה צריכה לגופה אינה תולדה כלל, וכיצד שייך לומר שזהו ההבדל בין אב לתולדה?

תשובות לשאלות לאור ההסבר מהי תולדה
נחזור לשאלות שפתחנו בהם.
א. זומר ואינו צריך לעצים, ואכילת עוגה שיש עליה אותיות
על דברי התוספות שזומר וצריך לעצים אינו נחשב קוצר כבר כתב המהרש"א שדוקא בקוצר עצים אומרים כך. כידוע, בלשון הקודש במקרא יש לכל ליקוט פרי שם אחר. זומר עצים אינו דומה בצורתו החיצונית לקוצר תבואה, אבל כשהוא צריך את העצים הרי זו תולדה של קוצר, כי אז יש דמיון מצד מחשבת הנפש. כיון שכל הסיבה להחשיבו כתולדה היא מצד הדמיון במחשבת הנפש, אם אינו צריך את העצים אין כאן שום מלאכה. לעומת זאת בקוצר פרי יש דמיון מצד המעשה החיצוני, ולכן גם אם אינו צריך את העצים הריהו חייב.

והביא התוספות ראיות ממוחק שלא על מנת לכתוב, ומקורע שלא על מנת לתפור. הנה האור שמח טוען שלא יתכן לומר שהשורף ספר נחשב מוחק, אבל הראשונים לא הבינו כך, כמו למשל בדין אכילת עוגה שיש עליה אותיות, שכתב הרמ"א על פי המרדכי שהדבר אסור מטעם מוחק 8 . מהו ביאור המחלוקת? לדעת האור שמח, מוחק פירושו מכין רקע לכתיבה, ולכן כשהוא משחית את הכל אין זה מוחק. הראשונים שנוקטים ששייך כאן מוחק סוברים שלמרות שכאשר הוא משחית את הכל אין כאן דימוי למלאכה מצד מחשבת הנפש, מכל מקום יש דמיון מצד המעשה החיצוני; ואילו האור שמח הבין שבאופן זה אין דמיון גם מצד המעשה החיצני.

ב. רחיצת ידים
שאלנו כיצד מותר לרחוץ ידים בשבת, הרי הוא מסיר מהם לכלוך והריהו כמוחק כתם? התשובה היא שבמחיקת כתם אין דימוי למלאכה מצד המעשה החיצוני אלא רק מצד מחשבת הנפש, וזאת דוקא כאשר כוונתו היא להכין רקע לכתיבה. כאשר אין כוונה להכין רקע לכתיבה אין זה מוחק כלל, ולכן הרוחץ ידים אינו מוחק אלא רוחץ. מה שכתבו התוספות שמוחק שלא על מנת לכתוב אינו מוחק כלל כוונתם שיש אופן כזה, אבל הם לא באו לאמר שכך הוא בכל מוחק שלא על מנת לכתוב. מעתה, אין מקום לחידושו של החיי אדם.

ג. קריעת עור ונייר
הביאור הלכה הביא את דברי הירושלמי שהקורע את העור חייב, והקשה על שולחן ערוך הרב שכתב שלא שייך קורע בדבר שהוא גוף אחד. ביאור שיטת שולחן ערוך הרב היא, שהדימוי החיצוני של קורע שייך דוקא באריג, בבגד שעשוי מחוטים, ולא בעור שהוא גוף אחד. ועל כן האפשרות היחידה שתהיה בקריעת עור משום קורע היא רק כאשר יש דמיון מצד מחשבת הנפש, כאשר האדם קורע על מנת לתפור, ובכך עוסק הירושלמי – כגון סנדלר שקורע עור כדי לעשות מנעלים. לעומת זאת קורע עור שלא על מנת לתפור אינו קורע כלל, לא מצד המעשה החיצוני ולא מצד מחשבת הנפש.

וזהו ביאור דברי התוספות שהסוחט כבשים ואינו צריך למימיהן אינו נחשב דש, כי הדימוי של סוחט לדש הוא רק מצד מחשבת הנפש, וכשאין דמיון במחשבת הנפש כי אין כוונה להשתמש בדבר שנסחט – הרי אין דמיון כלל.

ד. הקוטם קיסם שלא על מנת לעשות כלי
הרב המגיד כתב שבמלאכת מכה בפטיש אם אין כוונה לעשיית כלי אין כאן מלאכה, כי במלאכה זו לא שייכת כלל תולדה מצד המעשה החיצוני, אלא רק מצד מחשבת הנפש – שהוא מתקן כלי. אם אין כוונה, אין כאן כלום.

דוגמאות נוספות המוסברות לאור ההבנה מהי תולדה
א. החובל בטריפה
התוספות רי"ד 9 מביא בשם ריב"א שהחובל בטריפה 10 אינו חייב משום נטילת נשמה, וכבר הקשו על כך - הרי מפורש במשנה 11 שהשוחט את הפסח ונמצא טריפה חייב חטאת! 12 התשובה לכך פשוטה, המשנה עוסקת בשוחט טריפה, שזו תולדת שוחט כי יש דמיון במעשה חיצוני לשוחט רגיל, אבל הריב"א עוסק בחובל , שהדמיון שלו לשוחט הוא רק מצד מחשבת הנפש שהרי הוא נוטל נשמה, ולכן כאשר אין בטריפה נטילת נשמה - אין כאן דמיון כלל לאב המלאכה.

ב. דין 'קים ליה בדרבה מיניה' במקלקל
רש"י 13 חידש חידוש גדול, שכשם שדין 'קים ליה בדרבה מיניה' 14 באדם שעושה מלאכה בשוגג, כך נאמר דין זה גם באדם שעושה מלאכה דרך קלקול ('מקלקל'). התוספות במקום חולקים עליו, משום שמקלקל אינו מלאכה כלל. האחרונים שואלים על רש"י מהגמרא במסכת כתובות 15 : הגמרא מביאה את דברי רבי אבין "הזורק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו פטור, שעקירה צורך הנחה היא". כלומר, כיון שאדם זה עבר על מלאכת הוצאה שהרי הוא העביר את החץ ארבע אמות ברשות הרבים, הוא לא מתחייב על קריעת הכסות, מטעם "קים ליה בדרבה מיניה". ולמרות שכאשר חיוב הממון חל לפני חיוב המיתה לא אומרים "קים ליה בדרבה מיניה", וכאן הוא התחייב בקריעת השיראין לפני שהחץ נח, מכל מקום "עקירה צורך הנחה" ומסביר רש"י שהמלאכה התחילה כבר בעקירה. ויש לשאול, מדוע הגמרא דנה מצד מלאכת ההוצאה, ומפלפלת האם אומרים "עקירה צורך הנחה", הרי ברגע קריעת השיראין הוא עבר גם על מלאכת קורע, ומצד זה הוא ייפטר! לפי התוספות שבמקלקל לא אומרים "קים ליה בדרבה מיניה" הגמרא מובנת, אבל לפי רש"י – לכאורה קשה! התשובה היא שכאשר אדם קורע שלא על מנת לתפור, שייך לומר שהוא קורע רק מצד הדמיון במעשה החיצוני לאב מלאכת קורע, וכיון שאין דרך לזרוק חץ על מנת לקרוע – אין גם דמיון חיצוני, ואין כאן מלאכה כלל.

ג. מיעוט ותוספת יניקה לעציץ, ודין פתיחת וילון בבית שיש בו עציצים
בגמרא 16 מובא דין 'פרפיסא' - עציץ נקוב שזרעו: אם העציץ היה מונח על קרקע והניחו על גבי יתידות "מחייב משום תולש", שהרי מיעט את יניקתו בכך, ואם היה מונח על גבי יתידות והניחו על גבי קרקע – "מיחייב משום נוטע", שהרי הוסיף ביניקתו. שואל על כך רש"י במקום, כיצד יתכן לומר שיש על כך חיוב, הרי לצורך כבוד הבריות (קינוח) מותר לטלטל צרור שעלו בו עשבים! ומבאר רש"י שאכן אין הכוונה לחיוב גמור מהתורה אלא רק מדרבנן, ובמקום כבוד הבריות התירו. אבל הרמב"ם 17 הביא את לשון הגמרא "חייב" ומבואר שלדעתו יש כאן חיוב גמור, ושואלים על כך נושאי הכלים את שאלת רש"י, אם כן כיצד מותר לקנח בו במקום כבוד הבריות? גם כאן התשובה על פי היסוד שביארנו: תוספת יניקה נחשבת זורע ומיעוט יניקה נחשב קוצר רק כאשר מחשבת הנפש לכך, שהרי אין כאן תולדה של מעשה חיצוני. על כן, כאשר כוונתו לכבוד הבריות אין מקום לחייבו.

לאור דין פרפיסא הרעישו האחרונים, היאך אפשר להסיט וילון או לפתוח דלת בבית שיש בו עציצים, הרי בכך מתמעט ונוסף אויר לצמחים? ובאמת אין בכך כלום, כי אין מחשבת הנפש. כאשר גנן מזיז עציצים עם מחשבת מיעוט ותוספת יניקה הריהו חייב כי יש כאן מחשבת הנפש, אבל כאשר שרת עושה זאת אין כאן לא דימוי חיצוני ולא דימוי מצד המעשה החיצוני.

הגמרא 18 דנה בשאלה אם מותר ללכת על גבי עשבים בשבת, ואומרת שלפי ר' שמעון ודאי שמותר שהרי זהו דבר שאינו מתכוין, ואין כאן 'פסיק רישא'. שואלים האחרונים – והרי בעצם ההליכה הוא ממעט ביניקה, ומצד זה יהיה הדבר אסור? התשובה כפי שביארנו, שמי שממעט יניקה ואינו מתכוין לכך – אם לא עושה זאת בצורה חיצונית הדומה לתלישה, אין בכך כלום.

ד. טוחן על מנת לבשל
הגמרא 19 אומרת שמי שחותך סלק חייב משום טוחן, וכתבו התוספות במקום שדוקא בסלק שייכת טחינה. במה חטא הסלק? כבר הסבירו את שיטת התוספות שסלק דרכו לבשל, והרמב"ם כותב במפורש "המחתך את הירק דק דק על מנת לבשלו חייב" 20 . ושואלים על כך, הרי יש כמה דוגמאות שחייב משום טוחן למרות שלא עושה זאת על מנת לבשל, כגון השף לשון של מתכת 21 , וכן אומר הירושלמי שהשוחק שום חייב משום טוחן, למרות שהוא עושה זאת לסלט. עוד יש להבין את דברי ר"ח על חיתוך סלק, שמדובר דוקא שטוחן דרך כתישה אבל לא דרך חיתוך. מה בין כתישה לחיתוך?

ביאור הדברים הוא על פי מה שכתב הרלב"ג בפירושו לחומש, שכל פעולה שמשותפת לאדם ולבעלי חיים אינה נחשבת מלאכה בשבת. והרעישו על דבריו, הרי הרבה מל"ט מלאכות עושים גם בעלי חיים - כגון נטילת נשמה, צידה ועוד מלאכות! דברי הרלב"ג צריכים תיקון: פעולה שעושים אותה גם בעלי חיים יכולה להיחשב מלאכה בשבת רק אם דרך בני אדם לעשות אחריה מלאכה אחרת שהיא כן מלאכת אנוש, כיון שהפעולה הראשונה היא הכנה למלאכה גמורה – זכתה גם פעולה זו להיחשב מלאכה. בעל חי הורג ואוכל , אבל אדם הורג ומבשל , ולכן נטילת נשמה נחשבת מלאכה. כך גם ביחס לצידה –בעל חי צד ואוכל, ואילו האדם צד ומבשל.

על כן, את הגמרא שאומרת שהחותך סלק חייב משום טוחן אפשר להסביר בשתי אפשרויות: או כדברי רבינו חננאל שמדובר שעושה זאת דרך כתישה, שאז פעולתו דומה לצורה החיצונית של טחינה, או כדברי הרמב"ם שהוא חותך על מנת לבשל, שאז יש כאן תולדה מצד מחשבת הנפש. מי שחותך שלא על מנת לבשל - אין כאן לא דימוי מעשה ולא דימוי מחשבת הנפש. לעומת זאת מי ששף לשון של מתכת או מי ששוחק שום – חייב למרות שאין מטרתו לבשל, כי הוא עושה זאת בצורה של טחינה, ויש כאן תולדה מחמת הדימוי החיצוני.

בדברינו מיושבת גם עצם סברת הרמב"ם, שכתב שהחותך סלק חייב רק מטרתו לבשלו, ולא מצאנו שמלאכה תלויה במלאכה אחרת אלא בסותר על מנת לבנות, כותב על מנת למחוק וקורע על מנת לתפור. 'טוחן' לא היה ראוי להיות מלאכה, כי גם בעלי חיים עושים זאת, ורק בגלל שיש מחשבת הנפש לעשות בעקבות הטחינה מלאכה אחרת – נחשבת הטחינה מלאכה.

ה. תלישת ענבים מאשכול
בגמרא 22 אמר רב פפא שמי שזורק אבן ומשיר בכך תמרים מהאשכול חייב משום תולש ומשום מפרק. על כך אמר רב אשי "אין דרך תלישה בכך, ואין דרך פריקה בכך". האם לדעת רב פפא אסור ליהודי לתלוש ענבים מאשכול? מהו הסבר המחלוקת?

התשובה היא שצורתה החיצונית של מלאכת דש היא בדרך כתישה, בדרך לחץ. כשעושים זאת ביד אין כבר את הצורה החיצונית של המלאכה, ולכן רק אם עושים זאת על מנת לעשות מלאכה אחרת הרי זו תולדת דש מצד מחשבת הנפש. לגבי מי שזורק אבן ומשיר בכך תמרים, סבר רב פפא שהואיל והתמרים נושרים בלחץ האדמה הרי זה דש מצד הצורה החיצונית של המלאכה, ולדעת רב אשי אין זה דומה לצורה החיצונית; אבל לתלוש ביד מותר לגמרי 23 , שהרי אין כאן דימוי מצד המעשה החיצוני וגם לא מצד מחשבת הנפש.

ו. לישה בשינוי
מלאכת לש היא מלאכה משונה: בכל המלאכות עשו חכמים גזירות ואפילו גזירה לגזירה, והנה במלאכת לש – יש דברים שכאשר עושים אותם כדרכם הרי זו מלאכה דאורייתא, וכאשר עושים אותם בשינוי – מותר לכתחילה! 24 לא מצאנו כן בשאר המלאכות, בהם חכמים אסרו לעשותם גם בשינוי. ההסבר לכך הוא שגם מלאכת לש משותפת לאדם ולבעלי חיים, וההצדקה להחשיב לישה כמלאכה היא שאחריה באה מלאכת בישול, שהיא מלאכה המיוחדת לבני אדם. כאשר אדם לש שלא על מנת לבשל אפשר להחשיב זאת כלישה רק אם יש בכך דימוי למעשה החיצוני, וממילא כאשר עושה זאת בשינוי אין כאן כל מלאכה 25 .

יש עוד דוגמאות רבות לעיקרון זה, ותן לחכם ויחכם עוד. יש להדגיש כי כל הדברים האלה לא נאמרו אלא בדרך פלפול, לא להלכה למעשה – בהלכות שבת לא נוגעים.


^ 1 אורח חיים סימן שמ, סעיף יג.
^ 2 ד"ה אין שוברין.
^ 3 עיין משנה ברורה, סימן ש"מ סעיף קטן י'.
^ 4 הלכות שבת פרק י"ב, הלכה ב'.
^ 5 ב ע"ב.
^ 6 פרק כלל גדול.
^ 7 במלאכת דש.
^ 8 ראה רמ"א בסימן שמ, ג ובנושאי הכלים.
^ 9 שבת קל"ו ע"א, לקראת סוף ד"ה 'מאי'.
^ 10 אדם שיש לו חולי פנימי שימות ממנו בתוך שנים עשר חודשים.
^ 11 פסחים עא ע"א.
^ 12 המשנה שם אומרת שהשוחט את הפסח ונמצא טריפה במקום פנימי הריהו פטור מחטאת מטעם אונס, ומבואר שיש כאן מלאכה, ואם יעשה זאת בשוגג או במזיד יתחייב.
^ 13 בבא קמא לה ע"א ד"ה 'רבא אמר', ועיין גם בתוספות ד"ה' מתניתין בשוגג'.
^ 14 כלומר, מי שהתחייב על מעשה מסויים גם חיוב מיתה וגם חיוב ממון, מעמידים אותו רק על החיוב החמור, כלומר על חיוב המיתה, ונפטר מחיוב הממון.
^ 15 לא ע"א.
^ 16 שבת פא ע"ב.
^ 17 הלכות שבת פרק ח, הלכה ד.
^ 18 עירובין ק ע"ב.
^ 19 שבת עד ע"ב.
^ 20 הלכות שבת פרק כא, הלכה יח.
^ 21 הלכות שבת פרק ח, הלכה טו.
^ 22 שבת עג ע"ב.
^ 23 כמפורש בביצה יג ע"ב.
^ 24 עיין שולחן ערוך סימן שכ"א, סעיפים יד-טז.
^ 25 לחידוד הדברים - בשאר מלאכות הסיבה שמותר מהתורה לעשותם בשינוי היא שאז אין זו מלאכת מחשבת, וחכמים גזרו גם על אופנים שאינם מלאכת מחשבת; אבל כאן אין זו מלאכה כלל (העורך).

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il