ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- גבורות השם
וּמַה שֶּׁלֹּא הָיוּ יְכוֹלִים לָצֵאת כִּי אִם עַל יְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא דָּבָר עָמֹק. וְזֶהוּ עַל דֶּרֶךְ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּפֶרֶק קַמָּא דְּתַעֲנִית (ב, א): שְׁלשָׁה מַפְתְּחוֹת לֹא נִמְסְרוּ לְשָׁלִיחַ: מַפְתֵּחַ שֶׁל חַיָּה וְשֶׁל גְּשָׁמִים וְשֶׁל תְּחִיַּת הַמֵּתִים. וּמַיְיתֵי הָתָם 1 קְרָא לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא הַפּוֹתֵחַ. וְהַטַּעַם בְּאֵלּוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים: כִּי כָּל דָּבָר שֶׁהוּא בְּכֹחַ 2 וְיוֹצֵא לַפֹּעַל, אֵין יְצִיאָתוֹ לַפֹּעַל כִּי אִם עַל יְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא בִּלְבַד בַּפֹּעַל הַגָּמוּר. וְזֶהוּ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ נִבְדָּל מִן הַחֹמֶר, שֶׁכָּל עִנְיַן הַחֹמֶר הוּא בְּכֹחַ, וְכָל אֲשֶׁר יֵשׁ בּוֹ צֵרוּף גַּשְׁמִי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה בַּפֹּעַל הַגָּמוּר. לָכֵן, הוּא יִתְבָּרַךְ נִבְדָּל לְגַמְרֵי מִן הַחֹמֶר, וְהוּא בִּלְבַד בַּפֹּעַל הַגָּמוּר. וְלֹא כָּךְ הַמַּלְאָכִים, כִּי אַף שֶׁאֵינָם גַּשְׁמִיִּים מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לָהֶם יִחוּס וְקֵרוּב אֶל הַגֶּשֶׁם, וּלְכָךְ אֵינָם בַּפֹּעַל הַגָּמוּר, רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁאֵין מַדְרֵגָתָם בְּתַכְלִית הַשְּׁלֵמוּת. כִּי הַנִּמְצָא שֶׁהוּא חָסֵר וְאֵינוֹ שָׁלֵם בְּתַכְלִית אֵינוֹ בְּפֹעַל, כִּי הַמְּצִיאוּת בְּפֹעַל כַּאֲשֶׁר הוּא שָׁלֵם כְּבָר וְאֵינוֹ חָסֵר. וּלְפִיכָךְ הַדְּבָרִים שֶׁכֻּלָּם הֵם יְצִיאָה לַפֹּעַל הַגָּמוּר, אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה רַק עַל יְדֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא בַּפֹּעַל הַגָּמוּר. וּמִפְּנֵי כִּי אֵלּוּ הַדְּבָרִים הַשְּׁלֹשָׁה, וְהֵם: מָטָר, חַיָּה, תְּחִיָּה הֵם אֵינָם בְּפֹעַל וְיוֹצְאִים אֶל הַפֹּעַל, כִּדְמוּכָח קְרָא, דִּכְתִיב גַּבֵּי מָטָר (דברים כח, יב): יִפְתַּח ה' אֶת אוֹצָרוֹ, וְגַבֵּי חַיָּה (בראשית ל, כב): וַיִּפְתַּח ה' אֶת רַחְמָהּ, וְגַבֵּי תְּחִיָּה (יחזקאל לז, יג): בְּפִתְחִי קִבְרוֹתֵיכֶם, שֶׁזֶּה מוֹרֶה שֶׁכֻּלָּם דְּבָרִים יוֹצְאִים אֶל הַפֹּעַל אַחַר שֶׁלֹּא הָיוּ בְּפֹעַל. הִנֵּה הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ יוֹצְאִים מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל, וְאֵין הַמּוֹצִיא רַק מִי שֶׁהוּא בְּפֹעַל לְגַמְרֵי, וְזֶה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא בַּפֹּעַל הַגָּמוּר. וְאִם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְחַדֵּשׁ פְּעֻלּוֹת אַחַר שֶׁלֹּא הָיוּ, וְנִרְאֶה כְּאִלּוּ פְּעֻלּוֹתָיו יָצְאוּ מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל, זֶה 3 שֶׁהָיָה חִסָּרוֹן מִצַּד הַמְקַבֵּל, וְכַאֲשֶׁר הָיָה מוּכָן הַמְקַבֵּל אֵין צָרִיךְ הוֹצָאָה לַפֹּעַל. וְאֵין דָּבָר בַּמְּצִיאוּת שֶׁהוּא יְצִיאָה לַפֹּעַל כְּמוֹ דָּבָר זֶה, כִּי חַיָּה יְצִיאָה לָעוֹלָם בְּרִיאַת הָאָדָם, וְכֵן הַתְּחִיָּה יְצִיאָה לַפֹּעַל לְחַיִּים אַחַר הַמָּוֶת, וְכֵן הַמָּטָר פַּרְנָסַת הָעוֹלָם, שֶׁבּוֹ תָּלוּי חַיּוּת הָאָדָם. וּלְפִיכָךְ בְּאֵלּוּ דַּוְקָא כָּתַב לְשׁוֹן פְּתִיחָה, כִּי אֵלּוּ דְּבָרִים נֶחְשָׁבִים יְצִיאָה לַפֹּעַל. אֲבָל צְמִיחַת הָעֵצִים וּשְׁאָר הֲוָיוֹת אֵינָם הֲוָיָה שְׁלֵמָה, וּמִפְּנֵי שֶׁאֵינָם הֲוָיָה שְׁלֵמָה אֵינָם בְּפֹעַל גָּמוּר, כִּי דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נִשְׁלָם אֵינוֹ נֶחְשָׁב מִן הַמְּצִיאוּת שֶׁהוּא בְּפֹעַל, כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר וְזֶה יָדוּעַ. וְרָאוּי שֶׁיִּהְיֶה שְׁלֵמוּת הָעוֹלָם הַזֶּה מַה שֶּׁהוּא בְּפֹעַל מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁהוּא בַּפֹּעַל הַגָּמוּר וְהוּא הַמּוֹצִיא הַכֹּל אֶל הַפֹּעַל, וּלְפִיכָךְ תּוֹלְדוֹת הָאָדָם, שֶׁהוּא בָּעוֹלָם הַתַּחְתּוֹן עַל יְדֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּמְטַר הַשָּׁמַיִם מִן עוֹלָם הָאֶמְצָעִי, שֶׁהֲרֵי נִקְרָא מְטַר הַשָּׁמַיִם, וְהַתְּחִיָּה הוּא הַשְׁפָּעַת הַחַיּוּת מִן עוֹלָם הָעֶלְיוֹן, וְרָאוּי שֶׁיִּהְיוּ עַל יְדֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְכָל אֵלּוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים מְקַבֵּל הָעוֹלָם הַזֶּה, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵעוֹלָם מְיֻחָד, וּלְפִיכָךְ כָּל אֶחָד יֵשׁ לוֹ פְּתִיחָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, שֶׁהוּא הַיְצִיאָה אֶל הַפֹּעַל, וְהוּא עַל יְדֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֲשֶׁר הוּא בַּפֹּעַל הַגָּמוּר. 4 וּבְמַעֲרָבָא אָמְרִי: אַף מַפְתֵּחַ שֶׁל פַּרְנָסָה. זֶה דָּבָר עוֹד מֻפְלָג בְּחָכְמָה. וְזֶה שֶׁכְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ הוֹצָאָה אֶל הַפֹּעַל בְּאֵלּוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים בְּמַה שֶּׁמְּקַבֵּל הָעוֹלָם הַזֶּה, כָּךְ צָרִיךְ הוֹצָאָה אֶל הַפֹּעַל דָּבָר שֶׁהוּא קִיּוּם הָעוֹלָם וְהוּא הַפַּרְנָסָה שֶׁהוּא קִיּוּמוֹ. וּלְפִיכָךְ אָמַר שֶׁזֶּהוּ גַּם כֵּן מַפְתֵּחַ רְבִיעִי. נִרְמַז לְךָ דָּבָר מְעַט מִזְּעֵיר, אָמְנָם עִקַּר הַדָּבָר הוּא דָּבָר נֶעֱלָם יוֹתֵר. גַּם מַפְתֵּחַ שֶׁל פַּרְנָסָה יֵשׁ לְהָבִין מִמַּה שֶּׁיִּתְבָּאֵר אֵצֶל הַלֵּל הַגָּדוֹל בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.
____________________________
הטעם לכך שלא היו יכולים לצאת אלא רק על ידי הקב"ה הוא טעם עמוק. עניין זה מתבאר על פי מאמר חכמים במסכת תענית: שלושה מפתחות לא נמסרו לשליח: מפתח של יולדת, מפתח של גשמים ומפתח של תחית המתים. הגמרא שם מביאה 1 פסוק ביחס לכל אחד מהם, להוכיח שרק הקב"ה הוא הפותח. הטעם שבשלושת הדברים הללו רק הקב"ה הוא הפותח, כי כל דבר שנמצא בכח 2 וצריך לצאת מן הכח אל הפועל, ואין יציאה אל הפועל אלא רק על ידי הקב"ה, מפני שרק הוא בפועל לגמרי, כי הוא נבדל לחלוטין מן החומר. החומר תמיד נמצא בכח ואין הוא יכול לצאת לגמרי אל הפועל, לכן רק הוא יתברך בפועל לגמרי. גם המלאכים אף שאינם גשמיים יש להם קשר אל החומר, לכן גם הם אינם לגמרי בפועל, כלומר גם הם אינם בשלמות מוחלטת, כי כל נברא חסר ואינו שלם בתכלית השלמות ולכן אינו בפועל לחלוטין, רק מי שנמצא בפועל לגמרי הוא בתכלית השלמות. לכן דברים שהם יציאה אל הפועל לגמרי יכולים להעשות רק על ידי הקב"ה, שהוא בפועל לגמרי. שלושת הדברים הללו: יולדת, גשמים ותחיית המתים, אינם בפועל ויוצאים אל הפועל, כמו שמוכח מהפסוקים: יפתח ה' לך את אוצרו, הנאמר על הגשם, ויפתח את רחמה, הנאמר על יולדת, ובפתחי את קברותיכם, הנאמר על תחיית המתים. הפסוקים הללו מורים, ששלושת אלה אינם בפועל ויוצאים אל הפועל, ולכן הם יוצאים אל הפועל על ידי הקב"ה, כי אין מי שמוציא מן הכח אל הפועל מלבד הקב"ה, מפני שרק הוא בפועל לגמרי. כאשר הקב"ה מחדש דברים ומוציאם אל הפועל אחר שלא היו בעולם, נראה 3 שיש כביכול חסרון במעשיו, שהרי רק עתה יצאו אל הפועל. אולם החסרון הוא מצד הנבראים, שיוצאים עכשיו לפועל מפני שלא היו ראויים לצאת אל הפועל קודם לכן, כי אם היו ראויים, היו כבר בפועל מתחילה. אין במציאות דברים שהם יציאה מן הכח אל הפועל כמו שלושת הדברים הללו. בלידה יש יציאה לעולם, בריאה של אדם. בתחיית המתים יש יציאה אל החיים לאחר המוות. והגשם הוא פרנסה לעולם, דבר שכל חיות העולם תלוי בו. לכן דוקא בשלושת אלו נאמרה לשון פתיחה, כי הם יציאה אל הפועל. על צמיחת העצים ושאר ההוויות לא נאמרה לשון זו, כי אין הם הוויה שלמה, ומכיון שאינם דבר שלם, אינם נחשבים לקיימים בפועל, וזה דבר ידוע. וראוי שדבר שהוא שלמות העולם הזה יצא אל הפועל מהקב"ה, שהוא בפועל לגמרי, והוא המוציא כל דבר אל הפועל. לכן יציאת האדם לעולם היא בעולם התחתון, וירידת המטר מן השמים מהעולם האמצעי, ותחיית המתים שהיא השפעת חיות מן העולם העליון, ראויים כולם להתהוות על ידי הקב"ה. העולם הזה מקבל כל אחד משלושת אלו מעולם מיוחד, לכן לכל אחד מהם יש פתיחה בפני עצמה. 4 בארץ ישראל אמרו שגם מפתח של פרנסה בידי הקב"ה. בדבר זה יש חכמה עמוקה. ביאור הדברים: כמו שצריכה היציאה אל הפועל של שלושת הדברים הללו, הבאים להשלים את העולם הזה, להיות על ידי הקב"ה, כך קיום העולם, דהיינו הפרנסה, צריך הוצאה אל הפועל על ידי הקב"ה. לכן אמרו שיש מפתח רביעי. רמזנו לך דבר מועט, ועיקר הדבר הוא מהדברים הנעלמים. את מפתח הפרנסה תוכל להבין גם ממה שיתבאר בהלל הגדול בעזרת השם יתברך.
גבורות השם (75)
בשביל הנשמה
37 - גבורות השם פרק נ"ב חלק ד'
38 - גבורות השם פרק נ"ב חלק ה'
39 - גבורות השם פרק נ"ב חלק ו'
טען עוד
העולם הוא גשמי, וככזה – הוא חסר. השלמות קיימת ברובד הרוחני. ה'שלם' היחיד זה הקב"ה, אין בו שום חיסרון וגם לא שייך בו אף מֵמד של גשמיות (לקב"ה הלא אין להיכן להשתלם, כיוון שהוא בשלמות).
דברים רבים עושים תהליך מסוים בעולם הזה כדי להתהוות ולהגיע לשלמות. לדוגמה, צמיחת העצים – במקום שהייתה רק אדמה חשופה, פתאום גדלים עצים תמירים ואיתנים. המהר"ל לומד מדברי חז"ל שיש שלושה עניינים שהתהליך שלהם מיוחד משאר הדברים: תחיית המתים, לידה, וירידת המטר. המיוחד בשלושת דברים אלו הוא שהם יוצאים לפועל לגמרי, ביציאתם לפועל נוצרת הוויה מחודשת . שאר הנבראים נמצאים כל העת בתהליך התפתחות נורמלי, דהיינו "בתוך" חוקי העולם. בשלושת הדברים האלו נוצרת מציאות שהיא מיוחדת, חדשה, ושונה מאוד ממה שהיה קודם. הקב"ה כביכול מתערב בחוקי הטבע הנורמליים והסדירים, ופותח פרצה להופעה של דבר חדש. לכן זה נקרא יציאה אל הפועל, כיוון שבשאר הדברים – המציאות שנוצרה כבר הייתה אך עוד לא נראתה, כי הגיעה בתהליך אִטי ובהדרגה, אך בשלושת דברים אלו נוצר ממש משהו חדש, כביכול מעין 'יש מאין'. כך יש להבין את הפסוקים המייחדים לעניינים אלו את הלשון 'פתיחה'. פתיחה מורה שיש כאן איזושהי התפרצות של משהו שהיה סתום.
באיזה מובן זו הוויה שלמה? בתחיית המתים מתחדשים חיים אחר המוות, וזוהי הוויה מחודשת. לידת האדם מהווה הוויה מחודשת, כיוון שנוצרו חיים חדשים בעולם. ירידת המטר נותנת חיים חדשים, כיוון שבו תלויה חיותו של האדם. חז"ל מלמדים אותנו שעניות היא מעין מיתה לאדם [נדרים ז:]. כאשר האדם והעולם מקבלים פרנסה – אלו חיים (לפרנסה יש משמעויות רבות מעבר למה יאכל האדם בארוחה הבאה. יש לה משמעות קיומית, חברתית, נפשית ועוד) לכן הגעת הפרנסה מהווה גם היא יציאה לפועל של האדם.
כיוון שהקב"ה הוא השלם היחיד, רק הוא יכול להביא דברים למצב של יציאה לפועל לגמרי. שאר הנבראים, גם העליונים שבהם שהם כמלאכים, הרי הם בתוך העולם. העולם חסר ולכן גם בהם יש חיסרון כלשהו. הקב"ה הוא היחיד שהוא לגמרי מחוץ לחוקי העולם. הוא יכול להביא תחייה וחיים חדשים. זה ההסבר לדברי חז"ל ששלושה מפתחות נתונים אך ורק בידי הקב"ה – מפתחות תחיית המתים, לידה וירידת הגשמים.
הרחבות
משמעות הגשמים
וּמְטַר הַשָּׁמַיִם מִן עוֹלָם הָאֶמְצָעִי, שֶׁהֲרֵי נִקְרָא מְטַר הַשָּׁמַיִם. על מעלתם של הגשמים אומרת הגמרא במסכת תענית [ז.]: "אמר ר' אבהו: גדול יום הגשמים מתחיית המתים... ופליגא [וחולק על דברי] דרב יוסף, דאמר רב יוסף: מתוך שהיא שקולה כתחיית המתים – קבעוה בתחיית המתים". הנביא ישעיהו השווה את פעולת הגשמים ללידה: "כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ" [ישעיה נה, י]. אם-כן, לגשמים יש את מעלת שאר המפתחות שלא נמסרו לשליח (תחיית המתים ולידה), וצריך להבין מדוע לגשם מעלה עליונה כל-כך.
אומר רבי נחום מטשרנוביל : "באמת זהו חיותו של הקדוש ברוך הוא היורד בעולם, רק בבואו לעולם הגשמי הוצרך ונקרא גשמים. והנה הארץ, מקבלת מן השמים... ולכן מולידה ומצמיחה. אמנם הלא ידוע כי הם שני הפכים, השמים הם רוחני והארץ גשמיות בתכלית. וצריך ביניהם דבר ממוצע, כי אי אפשר לקרב ב' הפכים בלי אמצע, והצדיק הוא האמצעי שנשמתו היא רוחנית מן העליונים וגופו גשם מן התחתונים... והוא המקשר שמים וארץ... ולכן בברכה, כשהם צדיקים, כתיב ונתתי גשמיכם וגו', כי יהיה התקשרות ביניהם (=בין שמים לארץ) על ידי צדיקים, אבל בהיפך – נמצא אין מי שיקשרם, ואז ועצר את השמים וגו'" [ליקוטים].
הגשם מבטא את תפקידו של היהודי – לחיות בעולם הזה חיים של קודש, וכך לקשר שמים וארץ. כך נרמז בדבריו של המהר"ל, שהגשמים הם 'הוֹצָאָה אֶל הַפֹּעַל' – היהודי הצדיק מבטא את כל עומק עולמו הרוחני בעשייה שלו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
