ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- גבורות השם
אָמְנָם עִנְיַן הַמַּצָּה כְּבָר בֵּאַרְנוּ לְךָ לְמַעְלָה עִנְיַן הַמַּצָּה, וְהֶאֱרַכְנוּ בָּזֶה בְּפֶרֶק שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה וּבְפֶרֶק חֲמִשִּׁים וְאֶחָד, בְּאֵיזֶה עִנְיָן הַמַּצָּה מוֹרָה עַל הַחֵרוּת, וְאַתָּה תְּעַיֵּן בְּאוֹתָן דְּבָרִים, כִּי כֻּלָּם הֵם דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים. וְהִנֵּה עוֹד נְבָאֵר בְּאֵיזֶה עִנְיָן הַמַּצָּה מוֹרָה חֵרוּת דַּוְקָא, שֶׁעִם שֶׁהוּא מַצָּה וְהִיא לֶחֶם עֹנִי, הִיא מוֹרָה עַל הַחֵרוּת. שֶׁכְּבָר יָדַעְתָּ כִּי רַבּוֹתֵינוּ קָרְאוּ הַדָּבָר שֶׁהוּא פָּשׁוּט מַצָּה, כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר דָּבָר זֶה פְּעָמִים הַרְבֵּה מְאֹד, וּבִשְׁבִיל כָּךְ קָרְאוּ חֲכָמִים (שבת עט, א) הָעוֹר 1 דְּלָא מְלִיחַ וְלָא קְמִיחַ: מַצָּה, בִּשְׁבִיל הַפְּשִׁיטוּת. וְדָבָר שֶׁהוּא פָּשׁוּט הוּא רָאוּי לְחֵרוּת יוֹתֵר מִכֹּל, וְזֶה כִּי הַדָּבָר שֶׁהוּא מֻרְכָּב הוּא מְשֻׁעְבָּד, כַּאֲשֶׁר יָדוּעַ שֶׁכָּל אֲשֶׁר מֻרְכָּב מִשְּׁנֵי דְבָרִים, הַדָּבָר הָאֶחָד פּוֹעֵל בַּשֵּׁנִי וְכָל אֶחָד פּוֹעֵל וּמִתְפַּעֵל, וְאֵין זֶה בֶּן חוֹרִין, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא מֻרְכָּב מִשְּׁנֵי דְבָרִים וּמֵהֶם נַעֲשֶׂה דָּבָר אֶחָד, הָאֶחָד הוּא שֶׁפּוֹעֵל בְּאֶחָד. אֲבָל הַפְּשׁוּטִים, יֵשׁ בָּהֶם יְצִיאָה לְחֵרוּת מִן הַשִּׁעְבּוּד, שֶׁאֵין דָּבָר פּוֹעֵל בָּם. וְזֶה עִנְיַן הַמַּצָּה, שֶׁהִיא פְּשׁוּטָה שֶׁאֵין בָּהּ שְׂאוֹר, וּלְכָךְ הִיא מוֹרָה חֵרוּת, רַק עוֹמֶדֶת בְּעַצְמָהּ.
היציאה נעשתה בחוזק, דבר המורה על מהירות, על כן חיוב מצה ואיסור החמץ
וְעוֹד יֵשׁ לְפָרֵשׁ לְפִי פְּשׁוּטוֹ כִּי הַגְּאֻלָּה לְהוֹצִיא אוֹתָם מִמִּצְרַיִם הָיָה בְּחֹזֶק, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּכָל מָקוֹם אֵצֶל יְצִיאַת מִצְרַיִם חֹזֶק הַפְּעֻלָּה (שמות יג, יד וטז): כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם, וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא פּוֹעֵל בְּחֹזֶק פּוֹעֵל בִּמְהִירוּת לְפִי חֹזֶק פְּעֻלָּתוֹ. וּלְפִיכָךְ כְּתִיב (שם, ג): זָכוֹר אֶת הַיּוֹם אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם, כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ. פֵּרוּשׁ, כִּי הֶחָמֵץ שֶׁנַּעֲשֶׂה בְּעִכּוּב זְמַן אֵין זֶה חֹזֶק, אֲבָל הַחֹזֶק מַה שֶּׁנַּעֲשֶׂה בְּלִי זְמַן, וּמִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיא אוֹתָם בְּחֹזֶק, לֹא יֵאָכֵל חָמֵץ. וּלְפִיכָךְ צִוָּה לָהֶם לֶאֱכֹל מַצָּה בְּלֵיל הַיְצִיאָה, שֶׁיִּקְנוּ יִשְׂרָאֵל מַעֲלָה זֹאת, שֶׁיִּפְדֶּה ה' אוֹתָם בְּחֹזֶק, כְּמוֹ שֶׁצִּוָּה לָהֶם לֶאֱכֹל פֶּסַח כְּדֵי שֶׁיִּפְסַח ה' עֲלֵיהֶם, וְלֶאֱכֹל בְּחִפָּזוֹן שֶׁהִיא מְהִירוּת גַּם כֵּן, וְהַכֹּל כְּדֵי לְהִדָּבֵק בַּמִּדָּה שֶׁמִּמֶּנָּה הַחֹזֶק לְהוֹצִיא אוֹתָם בִּמְהִירוּת. וְזֶה שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים: מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים עַל שׁוּם מָה? שֶׁלֹּא הִסְפִּיק וכו', פֵּרוּשׁ כֵּיוָן שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֶקֶת אֲבוֹתֵינוּ לְהַחְמִיץ, אִם כֵּן בְּחֹזֶק הוֹצִיאָנוּ ה'. וּלְפִיכָךְ יֵשׁ לָנוּ לֶאֱכֹל מַצָּה, בִּשְׁבִיל שֶׁגְּאָלָנוּ בְּחֹזֶק וּבִמְהִירוּת, וּפֵרוּשׁ זֶה פָּשׁוּט מְאֹד. וְהִנֵּה לְכָל הַפֵּרוּשִׁים הַמַּצָּה הִיא חֵרוּת גָּמוּר, וְהִתְבָּאֵר לְךָ לָמָה הַמַּצָּה נִקְרֵאת לֶחֶם עֹנִי. וְעַיֵּן לְמַעְלָה בְּפֶרֶק שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה וּבְפֶרֶק חֲמִשִּׁים וְאֶחָד.
גבורות השם (75)
בשביל הנשמה
51 - גבורות השם פרק ס' חלק ה'
52 - גבורות השם פרק ס' חלק ו'
53 - גבורות השם פרק ס' חלק ז'
טען עוד
וְהָא דְּאִיתָא בְּסִפְרֵי (פרשת ראה פסקה קל): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: לָמָּה נִקְרָא הַמַּצָּה לֶחֶם עֹנִי? עַל שֵׁם עִנּוּי שֶׁנִּתְעַנּוּ בְּמִצְרַיִם, עַד כָּאן. אֵין הַפֵּרוּשׁ שֶׁהַמַּצָּה הָיָה רֶמֶז לָעִנּוּי, רַק סְבִירָא לֵיהּ כִּי מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַגְּאֻלָּה יֵשׁ לוֹ שִׁעְבּוּד גַּם כֵּן, כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר, וּלְפִיכָךְ נִקְרָא הַמַּצָּה לֶחֶם עֹנִי, לֹא שֶׁתְּהֵא הַמַּצָּה מוֹרָה עַל הַשִּׁעְבּוּד, דְּזֶה אֵינוֹ*, רַק דִּסְבִירָא לֵיהּ כִּי מַדְרֵגַת הַחֵרוּת שֶׁמּוֹרָה עָלָיו הַמַּצָּה, בְּמַדְרֵגָה זֹאת גַּם כֵּן עֹנִי הַשִּׁעְבּוּד.
____________________________
כבר בארנו את עניין המצה למעלה באריכות בפרקים שלושים וששה וחמישים ואחד, שם הסברנו כיצד המצה מורה על החירות, עיין שם כי הם דברי אלוקים חיים, ונבאר עוד כיצד המצה, למרות היותה לחם עוני, מורה על חירות. כידוע חכמינו ז"לכינו את הדבר הפשוט בשם: מצה, דבר זה התבאר פעמים רבות. לכן קראו חכמים לעור 1 שלא נמלח ולא קומח בשם: מצה, מפני שהוא עור פשוט. דבר פשוט ראוי לבטא את החירות יותר מדבר מורכב, משום שדבר מורכב משועבד, כי כל מורכב בנוי משני דברים לפחות, וכל אחד ממרכיביו פועל ומשפיע על האחר, לכן כל אחד מהמרכיבים משפיע ומושפע, על כן אינו בן חורין. לעומת זאת הדברים הפשוטים אינם משועבדים לכח אחר, זה עניין המצה, שהיא פשוטה כיון שאין בה שאור, ומכיון שהיא עומדת בפני עצמה היא מורה על החירות.
ונבאר עוד את עניין המצה לפי הפשט. הוצאת ישראל ממצרים בגאולה היתה בחוזק יד, כמו שנאמר בתורה: כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים. כל פעולה הנעשית בחוזק נעשית במהירות לפי חוזק הפעולה, לכן נאמר: זכור את היום הזה אשר יצאתם מארץ מצרים מבית עבדים כי בחוזק יד הוציא ה' אתכם מזה ולא יאכל חמץ. פירוש: החמץ נוצר כתוצאה משיהוי זמן, כי אין הוא נעשה בחוזק, כי הנעשה בחוזק נעשה בלא שהות. מכיון שהקב"ה הוציא את ישראל ממצרים בחוזק יד, על כן לא יאכל חמץ. זו הסיבה שצווה אותם בהיותם במצרים לאכול מצה, כדי שהקב"ה יפדה אותם בחוזק יד, כמו שציווה אותם לאכול קרבן פסח כדי שיפסח עליהם. וכן ציווה אותם לאכול בחפזון בלא שיהוי זמן, כדי שיהיו דבקים במידה שממנה ההוצאה בחוזק יד. זו הכוונה במה שאנו אומרים: מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ. פירוש: כיון שלא הספיק בצקם להחמיץ, אם כן במהירות הוציאם, ומשמעות הדבר שבחוזק יד יצאו ולכן יש לאכול מצה, פירוש זה פשוט. בארנו כמה פירושים ומכולם עולה שהמצה היא חירות, והתבאר למה נקראת המצה לחם עוני. ועיין בפרקים לו ונא.
ומה שמצאנו בספרי: אמר רבי שמעון: למה נקראת המצה לחם עוני? על שם העינוי שהתענו במצרים. אין הכוונה שהמצה רמז לעינוי, אלא סובר רבי שמעון שמי ששייך בגאולה, שייך גם בשעבוד, כמו שבארנו למעלה. אם כן הסיבה שהמצה נקראת לחם עוני, היא לא משום שהיא מורה על השעבוד, אלא משום שמעלת החירות שעליה מורה המצה, היא מורה גם על השעבוד.
[ דְּזֶה אֵינוֹ – הבנה זו אינה נכונה.]
ביאורים
איך יודעים מיהו בן חורין באמת? ככול שדבר הוא פשוט יותר, חסר מורכבות, כך יש לו יותר עצמאות. מספר ראשוני, למשל, אינו תלוי במכפלה קודמת כדי לגלות את קיומו, ובדומה לכך המצה אינה צריכה חומרי התפחה לצורך חימוצה ואפייתה, אלא נאכלת כמות שהיא בפשטות. זמן הכנת המצה אף הוא מלמד על חירות, חירות ממסגרות הזמן. הכנת המצה במהירות נועדה למנוע חימוץ, וכך גם ביציאת מצרים יצאנו ביד חזקה ובמהירות, כדי שלא יהיה זמן להסחת הדעת מהגאולה האלוהית בשום אופן. מסיבה זו המצה מרמזת לעולם הרוחני, מציאות אשר איננה תלויה בפרטים טכניים, אלא הקב"ה בעצמו קובע את אופן ההתנהלות שלה. לפי שני הטעמים הללו מובן למה המצה נקראת לחם עוני: המצה איננה מוגבלת במגבלות כלכליות ופיזיות, אלא מעבירה אותנו היישר אל התוכן העצמי הרוחני שגילה לנו ה' ביציאת מצרים, אל החירות הגמורה.
אמנם ב'ספרי' מצאנו ביטוי הפוך, הספרי קורא למצה 'לחם עוני' על שם השעבוד . אמנם, כפי שהתבאר בדברינו לעיל, המצה בעיקרה היא סמל לחירות, ורק אם ישראל אינם מקיימים את רצון ה' בשלמות, המצה מקבלת ביטוי גם דרך השעבוד. השלמות הרוחנית הטמונה בעם ישראל מחייבת אחת מהשתיים, או חירות וגאולה כשכר על מילוי רצון ה' בעולם, או שעבוד כעונש לעבֵרה על רצונו. המצה רומזת להכרח שיהיה שעבוד אם לא יזכו ישראל לחירות עולם. על ידי השעבוד אנו חוזרים לגאולה נקיים מטעויות העבר, כמו כור המצרף את הזהב, ולכן כלילת השעבוד בתוך המצה הכרחית לשם הגאולה השלמה, כי אנו יוצאים אליה בזכות המצה.
הרחבות
גאולה מהירה וגאולה איטית
וְהַכֹּל כְּדֵי לְהִדָּבֵק בַּמִּדָּה שֶׁמִּמֶּנָּה הַחֹזֶק לְהוֹצִיא אוֹתָם בִּמְהִירוּת. גאולת מצרים הייתה במהירות ובחיפזון. לעומת זאת, בגאולה העתידה מצינו גם אופן של גאולה 'קמעא קמעא', באופן איטי והדרגתי.
את סיבת ההבדל בין גאולת מצרים לגאולה העתידה מבאר הרב חרל"פ : "בגאולה העתידה יגאלו הנפש והגוף גם יחד, הן בדרך נס והן בדרך טבע, הן לאט לאט והן בחפזון – הנפש בנס ובחיפזון והגוף בטבע ולאט לאט. ולפי שבמצרים היה בעיקר שחרור הנפש, לכן היתה הגאולה בחפזון 'כי בחפזון יצאת מארץ מצרים'. ומצד הגוף נשאר עם ישראל בצביונו הגלותי, לפחד מכל דבר ולחשוק ולחזור אל הגלות, 'נתנה ראש ונשובה מצרימה'. לא כן הגאולה העתידה, הגאולה האחרונה שאין אחריה גלות, שאז יגאל גם הגוף, ולפיכך היא מתנהלת לאט לאט 'קימעא קימעא'. 'כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' ומאסיפכם אלהי ישראל'" [מי מרום, ממעייני הישועה כא]. במצרים אמנם נגאלנו, אך הטבע הגופני של העבדות עוד נשאר שקוע בתוכנו, נשארנו 'גלותיים' במובן מסוים. הגאולה העתידה לעומת זאת תהיה שלמה יותר בכך שגם הטבע הגופני שלנו יהפוך להיות טבע של חירות גמורה. הגאולה תהיה עקירת הגלותיות מנפשנו באופן מוחלט. בשביל זה יש צורך בגאולה הדרגתית, בתהליך של הפנמה עמוקה שהעם כולו עובר.
לעילוי נשמת נפתלי הרצקא בן אלתר אברהם ז"ל
לעילוי נשמת רפאל פרג'י רובר גז ז"ל בן ברוך חי ורחל ז"ל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
