ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- גבורות השם
וּבְפֶרֶק בְּנֵי הָעִיר (מגילה לא, ב): אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אִלְמָלֵא מַעֲמָדוֹת* לֹא נִתְקַיְּמוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית טו, ח): וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל ה' בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה? אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שֶׁמָּא בָּנַי חַס וְשָׁלוֹם חוֹטְאִים לְפָנֶיךָ וְאַתָּה עוֹשֶׂה לָהֶם כְּאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל וּכְאַנְשֵׁי דּוֹר הַפַּלָּגָה?! אָמַר לֵיהּ: לָאו. אָמַר לוֹ: בַּמָּה אֵדַע? אָמַר לוֹ: קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת. אָמַר לְפָנָיו: תֵּינַח* בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם מַה תְּהֵא עֲלֵיהֶם? אָמַר לוֹ: כְּבָר תִּקַּנְתִּי לָהֶם סֵדֶר קָרְבָּנוֹת, בִּזְמַן שֶׁקּוֹרִין בָּהֶם מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיהֶם כְּאִלּוּ הִקְרִיבוּ לְפָנַי קָרְבָּן, וַאֲנִי מוֹחֵל לָהֶם עַל כָּל עֲוֹונוֹתֵיהֶם, עַד כָּאן. וְיֵשׁ לִתְמֹהַּ, שֶׁאִם בָּא לוֹמַר שֶׁבִּשְׁבִיל הַקָּרְבָּן מְכַפֵּר לָהֶם הַשֵּׁם חֵטְא שֶׁלָּהֶם, אִם כֵּן לָמָּה לֵיהּ לְמֵימַר* שֶׁאִלְמָלֵא מַעֲמָדוֹת לֹא נִתְקַיְּמוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, דְּמָה עִנְיָנוֹ לְזֶה שֶׁלֹּא נִתְקַיְּמוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ? אֲבָל הַפֵּרוּשׁ: שֶׁהָיָה יָרֵא אַבְרָהָם כִּי יִתְרַחֲקוּ בָּנָיו מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּסִבַּת חֶטְאָם, וְיִהְיֶה עוֹשֶׂה לָהֶם כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה לְדוֹר הַמַּבּוּל וְדוֹר הַפַּלָּגָה, שֶׁבִּשְׁבִיל חֶטְאָם נִתְרַחֲקוּ מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְנִדְחוּ מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ. אָמַר שֶׁבִּשְׁבִיל הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁהֵם הֲשָׁבַת הֶעָלוּל אֶל עִלָּתוֹ, אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה נַעֲשֶׂה לָהֶם כְּמוֹ שֶׁנַּעֲשָׂה לְדוֹר הַמַּבּוּל וְדוֹר הַפַּלָּגָה, שֶׁהֵם נִתְרַחֲקוּ מִן הָעִלָּה, וְיִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְיִשְׂרָאֵל הַקָּרְבָּנוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהֵם עֲלוּלִים בְּעַצְמָם, וְכָל עָלוּל כְּמוֹ שֶׁבָּא מִמֶּנּוּ יֵשׁ לוֹ הֲשָׁבָה אֶל עִלָּתוֹ וְלֹא יִתְרַחֲקוּ. כִּי אַף אִם מִתְרַחֲקִים מִמֶּנּוּ בִּשְׁבִיל חֵטְא מָה* בְּמִקְרֶה, מִכָּל מָקוֹם כַּאֲשֶׁר הַקָּרְבָּן הוּא הֲשָׁבַת הֶעָלוּל אֶל עִלָּתוֹ, הֲרֵי יִשְׂרָאֵל הֵם אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאֵינָם נִפְרָדִים מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וְתָבִין דְּבָרִים אֵלּוּ. וּלְפִיכָךְ כָּל זְמַן שֶׁעוֹסְקִים בַּקָּרְבְּנוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְכַפֵּר לָהֶם חֶטְאָם, שֶׁאֵין מַגִּיעַ לָהֶם הַרְחָקָה מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי חֵטְא, כִּי בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ לָהֶם הֲשָׁבָה אֶל הָעִלָּה הוּא סִלּוּק וְכַפָּרַת הָרִחוּק שֶׁגּוֹרֵם הַחֵטְא. וְכֵן אִם אֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם וְהֵם מִתְעַסְּקִין בְּהִלְכוֹת קָרְבָּנוֹת וְסֵדֶר הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁהַקָּרְבָּן הוּא הֲשָׁבַת הֶעָלוּל אֶל עִלָּתוֹ בְּמַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר לְמַעְלָה, וְכָךְ הַתּוֹרָה שֶׁל הַקָּרְבָּנוֹת הוּא סֵדֶר הֲשָׁבַת הֶעָלוּל אֶל הָעִלָּה, וּכְמוֹ שֶׁמְּכַפֵּר לָהֶם עַל יְדֵי הַקְרָבַת הַקָּרְבָּן בְּמַעֲשֶׂה, כָּךְ מְכַפֵּר לָהֶם עַל יְדֵי סֵדֶר הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁיֵּשׁ בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם עֲלוּלִים מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הֲכָנָה וְסֵדֶר הֲשָׁבַת הֶעָלוּל אֶל הָעִלָּה, וְזֶהוּ כַּפָּרַת חֵטְא. וּלְפִיכָךְ אִם לֹא הָיָה מַעַמְדוֹת הַקָּרְבָּן, לֹא הָיָה קִיּוּם אֶל כָּל הַנִּמְצָאִים, שֶׁאֵין הַנִּמְצָאִים בְּצַד עַצְמָם יֵשׁ לָהֶם קִיּוּם כְּלָל, רַק שֶׁהֵם עוֹמְדִים בּוֹ יִתְבָּרַךְ וְאֵינָם נִפְרָדִים מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ. וּבְמַה שֶּׁהֵם שָׁבִים אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, יֵשׁ לָהֶם קִיּוּם, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְמַעְלָה. כִּי הָעוֹלָם עוֹמֵד עַל הָעֲבוֹדָה, כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר בְּפֶרֶק שִׁירָה וּבִשְׁאָר מְקוֹמוֹת.
אף שהנברא בהכרח שב לבוראו, ציווה על קרבנות כדי שיזכה האדם במעשה שלו
וּמֵעַתָּה הִתְבָּאֵר לְךָ כִּי לֹא הָיוּ הַקָּרְבָּנוֹת רְאוּיִים אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל, בְּמַה שֶּׁהֵם עֲלוּלִים 1 בַּעֶצֶם וּבָרִאשׁוֹנָה מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְכָל עָלוּל כְּמוֹ שֶׁבָּא מִן הָעִלָּה יֵשׁ לוֹ הֲשָׁבָה אֵלָיו. וּמִפְּנֵי זֶה צִוָּה לְהַקְרִיב לוֹ קָרְבָּן, כִּי לֹא צָרִיךְ 2 הֲשָׁבָה גְּמוּרָה, שֶׁיַּקְרִיב עַצְמוֹ אֵלָיו לְגַמְרֵי, רַק הוֹרָאָה שֶׁהַנִּמְצָאִים שָׁבִים אֵלָיו, תְּלוּיִים בְּמִי שֶׁהוּא נוֹתֵן קִיּוּמָם. וּמִפְּנֵי זֶה נִקְרָא: אִשַּׁי, לַחְמִי, מִטַּעַם אֲשֶׁר הִתְבָּאֵר. כִּי כַּאֲשֶׁר הוּא יִתְבָּרַךְ הַכֹּל, וְכָל הַנִּמְצָאִים שָׁבִים אֵלָיו, הֲרֵי הוּא בִּלְתִּי חָסֵר. וְאַף עַל גַּב שֶׁכָּל הַנִּמְצָאִים בְּוַדַּאי שָׁבִים אֶל הַשֵּׁם, שֶׁכָּל עָלוּל תּוֹלֶה בְּעִלָּתוֹ. חָפֵץ הוּא יִתְבָּרַךְ לְזַכּוֹת הָאָדָם שֶׁהוּא יַעֲשֶׂה זֶה בְּפֹעַל שֶׁלּוֹ. וְאֵין לְהַאֲרִיךְ בָּזֶה עוֹד, בְּאֵלּוּ דְּבָרִים הָעֲמֻקִּים מְאֹד מְאֹד.
____________________________
גבורות השם (75)
בשביל הנשמה
65 - גבורות השם פרק ס"ט חלק ו'
66 - גבורות השם פרק ס"ט חלק ז'
67 - גבורות השם פרק ע' חלק א'
טען עוד
התבאר לך, שאין הקרבנות ראויים אלא לישראל, מפני שהם נבראו 1 מעצמותו יתברך והם שנבראו בראשונה. כל נברא חוזר למקורו, ומפני זה ציווה הקב"ה להקריב לו קרבן. אין צורך שהאדם 2 יקריב את עצמו, אלא להורות שהנבראים שבים אליו, תלויים במי שהוא נותן להם את קיומם. מפני זה נקרא הקרבן: לחמי ואשי, מהטעם שהתבאר. כיון שהוא יתברך הכל, וכל הנמצאים שבים להדבק בו, משום כך הוא אינו חסר. ואף על פי שכל הנמצאים בהכרח שבים אל ה', שהרי כל הנמצאים נמצאו ממנו, בכל זאת ציווה בהקרבת הקרבן כדי לזכות את האדם שיעשה הוא מעשה בפועל כדי להדבק בבורא. ואין להאריך עוד בזה, בדברים אלו שהם עמוקים מאד מאד.
[ מַעֲמָדוֹת – האדם שעומד בשעת הקרבת קורבנו. תֵּינַח – תנוח דעתך, מובן הדבר. לֵיהּ לְמֵימַר – לו לאמר. מָה – מסוים.]
ביאורים
המהר"ל חותם את הפרק העוסק בענייני הקרבנות. חז"ל אמרו שלולא המעמדות לא היו שמים וארץ מתקיימים, דהיינו – שבלי הקרבנות והזכרת עניינם, עם ישראל עלול חלילה לעבור מן העולם אם יחטא. לפי זה יש לשאול מה הקשר בין קיום העולם לאחר חטא לבין קיום שמים וארץ? המהר"ל מתרץ שעניינם של הקרבנות הוא הדבקות של הנבראים בבורא, וביטוי לכך שכל המציאות היא ממנו, ותלויה בו. דבקות מתמדת זו עומדת ביסוד בריאתו של העולם. העולם כולו נברא לכבודו של הבורא, ודבקות הברואים בבורא עומדת ביסודו. לכן הקרבת הקרבנות, כמו גם העיסוק בקריאה ובלימוד פרשיות הקרבנות שבתורה, נותנים קיום לשמים ולארץ, וממילא מתקנים את החטאים בשורשם, וגורמים לכך שגם אם יהיו בעולם מציאויות של חטא – הוא לא ייהרס. הוא מסיים בכך שהקב"ה יכול היה אמנם לגרום שהמציאות תבטא מעצמה את דבקותה בבורא, אולם הוא רצה לזכות אותנו להיות אלה שמגלים במעשינו, דרך הקרבת הקרבנות, את המציאות הזאת בפועל.
הרחבות
מסירות הנפש שבקרבנות
אָמַר לוֹ: בַּמָּה אֵדַע? אָמַר לוֹ: קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת. המהר"ל מביא את דברי חז"ל, שלפיהם ברית בין הבתרים היא המקור לעבודת הקרבנות. המלבי"ם בפירושו לתורה מסביר את משמעות דבריהם: "פירשו במדרש... שזכות מה שמסרת את עצמך להשרף על כבוד שמי והוא מתמיד בקרבנות (מסירות הנפש ממשיכה להתקיים בקרבנות), שעניין הקרבן הוא שיחשוב החוטא שהוא המוסר את עצמו להשחט ולהקרב על דבר כבוד שמו, רק שהשם מקבל גוף הבהמה תחת גוף האדם, ומחשיב מחשבת המקריב שיחשוב שהוא הוא העולה כליל על האש, כאלו הקריב את עצמו ונשרף בפועל, אחר שכבר היה זה בפועל במקור מחצבתו שמסר נפשו לכבשן , וכל מה שנעשה בהשורש נחשב כי נעשה גם בהענפים ותולדותיו אשר יוליד" [בראשית טו, ט].
המלבי"ם מסביר שהקרבנות הם המשך ישיר למסירות הנפש של אברהם אבינו, שהשליך עצמו לאש למען כבוד ה'. כלומר, מטרת הקרבנות היא שהמקריב יחשוב שמקריב את עצמו לה', והוא הוא הנשחט והנשרף, אלא שהקב"ה מקבל את הבהמה במקומו. רצונו להקריב את עצמו על המזבח נחשב לפני הקב"ה כאילו הוקרב ממש, וכאילו מסר נפשו על כבוד ה'. במבט מעמיק, המקריבים קרבנות (או האומרים את פרשיות הקרבנות) בכל הדורות באמת מסרו (ומוסרים) נפשם. במעשה מסירות הנפש של אברהם אבינו הוטבעה תכונה שורשית זו בנפש, ומאז נמצאת אצל צאצאיו בכל הדורות.
לעילוי נשמת אברהם אספיס בן משה הלוי ע"ה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
