ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- גבורות השם
וְכֵן מַה שֶּׁאָמְרוּ שֶׁנִּבְרָא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, זֶהוּ מִצַּד הַמַּעֲרָב. כִּי הַמַּעֲרָב נִקְרָא: אָחוֹר, וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא אָחוֹר הוּא הַשְׁלָמָה, כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר לְמַעְלָה. וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ הוּא הַשְׁלָמָה, שֶׁהוּא מַשְׁלִים הָעוֹלָם, וְהִיא הַשְׁלָמָה פְּשׁוּטָה. שֶׁהַמַּעֲרָב הוּא הַשְׁלָמָה אֲבָל הוּא בִּלְתִּי פָּשׁוּט לְגַמְרֵי, שֶׁצַּד הַמַּעֲרָב בָּעוֹלָם הַגַּשְׁמִי הַמֻּרְכָּב מִכָּל צְדָדִין אֵינוֹ פָּשׁוּט. אֲבָל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הוּא נִבְדָּל בְּעַצְמוֹ, כִּי מַעֲלַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵינוֹ הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים, רַק קְדֻשָּׁתוֹ הָאֱלֹהִית שֶׁדָּבֵק בַּמִּקְדָּשׁ. וְדָבָר זֶה נִבְרָא קֹדֶם 1 שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, מֵאַחַר שֶׁבְּרִיאַת הַפָּשׁוּט קוֹדֵם לַמֻּרְכָּב, וְדָבָר זֶה מְבֹאָר.
שמו של משיח כנגד הלמטה
וְכֵן מַה שֶּׁאָמַר שְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, רָצָה לוֹמַר עֶצֶם מַעֲלַת הַמָּשִׁיחַ מַה שֶּׁהוּא מְיֻחָד מִבֵּין שְׁאָר הַנִּבְרָאִים, מַעֲלָתוֹ הַמְיֻחֶדֶת לוֹ נִקְרָא שְׁמוֹ, כִּי הַשֵּׁם הוּא מוֹרֶה עַל דָּבָר הַמְיֻחָד בּוֹ מִבֵּין שְׁאָר הַנִּמְצָאִים. וּלְפִיכָךְ אַף כִּי הַמָּשִׁיחַ בְּעַצְמוֹ לֹא נִבְרָא קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, אֲבָל שְׁמוֹ, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁהוּא מְיֻחָד בּוֹ, נִבְרָא קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁגָּזַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם עַל הַמַּעֲלָה שֶׁלּוֹ הַמְיֻחֶדֶת לוֹ, וּגְזֵרָתוֹ יִתְבָּרַךְ 2 הִיא הַבְּרִיאָה בְּעַצְמוֹ. וְדָבָר זֶה הוּא כְּנֶגֶד צַד הַמַּטָּה, כִּי צַד הַמַּטָּה בִּבְחִינָה מָה הוּא עֶלְיוֹן, כְּמוֹ שֶׁהָעֶלְיוֹן אֵין דָּבָר עָלָיו כָּךְ אֵין דָּבָר עַל הַמַּטָּה, וְדָבָר זֶה יָדוּעַ מֵעִנְיַן הַמַּטָּה. וְנִמְצָא כִּי הַמַּטָּה מִצַּד זֶה הוּא עֶלְיוֹן, כִּי אֵין דָּבָר עָלָיו, וְהוּא כְּנֶגֶד שְׁמוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ, שֶׁיִּהְיֶה מוֹשֵׁל בַּתַּחְתּוֹנִים, שֶׁאֵין עָלָיו מֶמְשָׁלָה, דִּכְתִיב (ישעיהו נב, יג): וְיָרוּם וְגָבַהּ וְנִשָּׂא. וּלְפִיכָךְ הַמַּטָּה הוּא רֵאשִׁית, מִפְּנֵי שֶׁמִּצַּד הַמַּטָּה אֵין קוֹדֵם לוֹ. וְנִבְרְאוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ בְּרֵאשִׁית, וְהָאֶחָד הוּא הַמַּעְלָה וְהַשֵּׁנִי הַמַּטָּה. וְכֵן מָשִׁיחַ נִקְרָא: רִאשׁוֹן מִטַּעַם זֶה, דִּכְתִיב (שם מא, כז) רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם, מִפְּנֵי שֶׁאֵין קוֹדֵם לוֹ בַּהִתְנַשְּׂאוּת. וּלְפִיכָךְ שְׁמוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ נִבְרָא קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, כִּי הַפָּשׁוּט הוּא קוֹדֵם לַמֻּרְכָּב.
גבורות השם (75)
בשביל הנשמה
73 - גבורות השם פרק ע' חלק ו'
74 - גבורות השם פרק ע' חלק ז'
75 - גבורות השם פרק ע' חלק ח'
טען עוד
____________________________
וכן אמרו שבית המקדש נברא קודם לבריאת העולם, והוא כנגד צד מערב, כי המערב נקרא: אחור, וכל דבר שהוא אחרון בו ההשלמה, כמו שבארנו למעלה. בית המקדש הוא השלמת הבריאה, וזו השלמה רוחנית, שהיא פשוטה. צד מערב בעולם הוא צד גשמי, אבל בית המקדש 1 רוחני במהותו, כי אין מעלת בית המקדש העצים והאבנים מהם הוא בנוי, אלא הקדושה האלוקית השורה בו. מעלה זו נבראה קודם שנברא העולם, מכיון שבריאת הפשוט קודמת לבריאת הגשמי, דבר זה ברור.
וכן מה שאמרו ששמו של משיח נברא קודם שנברא העולם, כוונתם למעלת המשיח המיחדת אותו מבין שאר הנבראים, והיא הנקראת: שמו של משיח, כי השם משמעותו היחוד של אותו דבר. אף שהמשיח עצמו לא נברא קודם שנברא העולם, שמו, כלומר המיוחדות שלו, נבראה קודם שנברא העולם. הקב"ה גזר קודם שנברא העולם שיהא המשיח בעל מעלה מיוחדת משאר הנבראים, ועל גזירת ה' 2 נאמר שברא קודם שנברא העולם. מעלת המשיח היא כנגד צד המטה, כי צד המטה הוא מבחינה מסוימת הצד העליון, כי כמו שצד מעלה אין מעליו דבר, כך צד מטה אין עליו דבר. והוא כנגד שמו של משיח, שתהיה ממשלת המשיח על התחתונים ולא תהא ממשלה מעליו, שנאמר: ירום ונשא וגבה. לפיכך המטה הוא ראשית, מפני שאין דבר הקודם למטה. השמים והארץ נבראו תחילה, השמים הם המעלה והארץ היא המטה. מבחינה זו נקרא שמו של משיח: ראשון, שנאמר: ראשון לציון הנה הינם, מפני שאין דבר שיהיה יותר ממנו בהתנשאות, לכן שמו של משיח נברא קודם שנברא העולם, כי הפשוט נברא קודם למורכב. העולה ממאמר זה אשר בו העמיקו חכמים: שכל דבר שנברא בעולם מורכב, ובודאי הדבר הפשוט הרוחני, קדם לדבר המורכב. שבעה הדברים שהזכירו חכמים, הם דברים פשוטים, כמו שהתבאר למעלה. בארנו כי בית המקדש הוא השלמת העולם, לכן הוא מתייחס לצד מערב, שהוא צד ההשלמה של העולם. ועוד יתבאר דבר זה בפרק הבא.
ביאורים
כהמשך לימים הקודמים נעסוק היום במקדש וב'שם המשיח'. בית המקדש הוא הפשטות שמקבילה לצד מערב, צד המסמל את ההשלמה, השיא, הסיום המוצלח. בהתאם לכך, בבית המקדש לא נמצא עיקר העבודה של עם ישראל, אלא שיאה. למרות חשיבות המקדש, מבחינה היסטורית רוב ימיו של עם ישראל, וממילא הנתח הדומיננטי של פעילותו, היו בלא מקדש. מדוע ה' עשה זאת? כי קומות שלמות של קדושה צריכות להתבסס כהכנה בעבורו. זה היה הבלבול שנוצר בישראל, והצריך את החרבתו של המקדש. כיוון שהיה להם את השיא – השקיעו בו בלבד, והזניחו את כל השאר. רק כשניטל מהם אותו השיא, הם התחילו לשים לב לבניין כולו (ראה אורות פרק ג עמ' קו). אמנם, מובן שהמקדש 'עצמו' הוא נשמתו של המקדש, הקדושה שלו, ולא העצים והאבנים. קדושה זו היא שנבראה עוד לפני הופעת העולם. כיוון שבית המקדש מבטא שלמות רוחנית, הוא כנגד הצד הרוחני של צד מערב, צד המבטא שלמות.
גם שמו של המשיח נברא לפני העולם. שם מצביע על ייחוד. שם של מכשיר או משחק אינו משתנה בעקבות שינוי של פרטים שולִיים. בסך הכול יוסיפו הסבר, כמו 'מזלג ארוך' או 'מחשב נייד'. אבל אם השתנה משהו מהותי, היצירה החדשה תקבל שם חדש. ייחודיות של העצם החדש מצדיקה שם ייחודי משלו. כך המשיח, אף-על-פי שהוא יופיע בסוף ההיסטוריה, השם שלו, הרעיון הרוחני המופשט שלו, מוכן הוא מההתחלה, שהרי כל ההיסטוריה חותרת מראשיתה רק אליו. הוא מקביל לצד מטה, שצד מטה יש לו שייכות, מבט אפשרי, עם העליונות. הוא 'הכי למטה', אין מעבר אליו, כך שבעיני המתבונן 'משם' הוא הפסגה העליונה. כך המשיח, ממבט מהארץ הוא ייראה העליון על הכול, וימשול על כל הנבראים התחתונים.
למדנו אם-כן שלכל דבר גשמי שבקרבנו קדם רעיון מופשט. זהו מבט מאמין ועמוק על כל הבריאה, וכל שכן ביחס לשבעת הדברים שהם יסוד הבריאה. ובאשר למקדש, שייכותו למערב מבטאת את מהותו המשלימה, ומצביעה על תפקידו כמוציא אל הפועל את הפסגה של יצירת ישראל.
הרחבות
שמו של משיח
שְׁמוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, רָצָה לוֹמַר עֶצֶם מַעֲלַת הַמָּשִׁיחַ. בגמרא נאמרו כמה אפשרויות לגבי שמו של המשיח: "מה שמו (של המשיח)? דבי רבי שילא אמרי: שילה שמו, שנאמר עד כי יבא שילה. דבי רבי ינאי אמרי: ינון שמו, שנאמר יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו. דבי רבי חנינה אמר: חנינה שמו, שנאמר אשר לא אתן לכם חנינה..." [סנהדרין צח:]. כל אחד מהחכמים אמר ששמו של המשיח כשמו [רש"י], ומסביר המהר"ל שאין מחלוקת ביניהם, אלא לגודל מעלתו של המשיח הוא כולל בתוכו את כל המעלות, ולא שייך דווקא לזרם מסוים, ולכן כל אחד מהחכמים מצא בו את הזווית המיוחדת שיש בו: "דבר זה מורה על מעלת המשיח אשר כולל הכל, ולפיכך הוא אל המעיין בו ומשיג בו, כאשר הוא אותו המעיין. ודבר זה אמרו על המלך המשיח, לפי שהוא כלול מכל מעלות כמו שיתבאר, ולכך נדמה למשיג בו כפי מה שהוא. ואינו דומה לשאר צדיקים, אשר יש להם שמות פרטיים. ומפני שהוא כולל הכל, לכך יקרא לו הקורא שם כפי מה שהוא הקורא, כי שם הקורא עצמו הוא יותר ראשון אליו... ולא פליגי אלו החכמים כלל, רק כי כל אחד אמר שהמשיח שיהיה במהרה בימינו יהיה כולל כל המעלות, ולכך אמר כל אחד שנקרא בשמו" [נצח ישראל מא].
לעילוי נשמת זאב בן רחביה יצחק שטריגלר ז"ל
לעילוי נשמת אהרן בן נתן הלוי ז"ל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
