ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- שו"ת "במראה הבזק"
- שבת ומועדים
- ראש השנה
- תקיעת שופר
שלום וברכה אני בעל תוקע כבר כמה שנים בבית הכנסת שלי, התבקשתי לתקוע לאחר התפילה במושב זקנים שליד ביתי. שמעתי שיש על כך דיון הלכתי לעניין מי מברך במקרה כזה, מה עלי לעשות? רציתי להבהיר שאני אשמש כבעל תוקע בבית הכנסת לפני שאתקע במושב זקנים.
תשובה
נחלקו הפוסקים במקרה שאדם יצא ידי חובה במצווה ובא להוציא אדם אחר לידי אותה מצוה 1 מי יברך 2 . למעשה, אם אותם אנשים במושב זקנים יכולים לברך עדיף שהם יברכו 3 . אם הם אינם יכולים לברך מותר לך לברך עבורם 4 .
שו"ת "במראה הבזק" (608)
רבנים שונים
238 - אכילה ושתיה אחרי סעודת מפסקת בערב יום הכיפורים
239 - השהיית פדיון הבן
240 - תוקע במושב זקנים
טען עוד
1 הלכה פסוקה בחז"ל (ראש השנה כט, א) ש"כל הברכות כולן - אף על פי שיצא - מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין". על כן, אדם שיצא ידי חובת מצוה יכול לברך לאחרים.
וכך פסק הרמב"ם (הלכות ברכות א, י):
כל הברכות כולן - אעפ"י שבירך ויצא ידי חובתו - מותר לו לברך לאחרים שלא יצאו ידי חובתן כדי להוציאן.
חוץ מברכת ההנייה שאין בה מצוה - שאינו מברך לאחרים אלא אם כן נהנה עמהן.
אבל ברכת ההנייה שיש בה מצוה, כגון: אכילת מצה בלילי הפסחים, וקידוש היום - הרי זה מברך לאחרים ואוכלין ושותים, אף על פי שאינו אוכל עמהן.
אולם, הרמב"ם (שם יא, י) כותב, שאדם שעושה מצוה לאחרים מברך עבורם על המצוה:
אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה אותה לאחרים - מברך קודם עשייתה: "אקב"ו לעשות...", אבל אינו מברך "שהחיינו" אלא על מצוה שעושה אותה לעצמו...
שיטת הרמב"ם ברורה לעניין ברכת המצוות. אמנם, יש לעיין למה הרמב"ם חילק בין ברכת "שהחיינו" וברכת המצוות.
האחרונים הביאו הסברים שונים ויש בכך נפקא מינה:
א. כנסת הגדולה (תקפה, ז) הביא בשם רבו המהרי"ט, שהרמב"ם התכוון דווקא למצוות בעלות שני מרכיבים: עשייה , ובעל דבר . כגון: עשיית מעקה ומילת בן חברו - במצוות כאלו המקיים יברך ברכת המצוות, אבל ברכת "שהחיינו" יברך בעל הבניין ואבי הבן.
בדברי הכנה"ג עצמם, מצאנו שתי אפשריות להסביר דבריו:
• מחצית השקל (תקפ"ה, ג) חידד, שכאשר אדם בונה מעקה לחברו, אעפ"י ששייך שיברך על העשייה כיון שהוא נקרא ה"עושה", אולם לא שייך שיברך "שהחיינו", כיון שאינו מקיים את עיקר המצווה, ואינו בר חיוב, ואפילו ירצה לברך "שהחיינו" בתורת שליחות - אינו יכול, משום שאינו בעל גמור על המצווה.
• כתב סופר (קנ) דחה דברי המחה"ש לגמרי והסביר אחרת את החילוק בדברי הכנה"ג. לדעתו, ודאי עשיית המצווה מתקיימת ע"י "העושה", כיון שיש לו ערבות. אולם, ברכת שהחיינו נתקן על דבר הבא מזמן לזמן, ולפי זה לעושה אין שום שייכות לברכת "שהחיינו", כיון שמצדו אין ייחוד של זמן בקיום המצווה, שהרי הוא יכול לקיים אין סוף פעמים (מוהל יכול למול מאות ילדים בשנה וקבלן יכול לבנות מאות מעקים בשנה...), לפיכך אינו יכול לברך "שהחיינו" כאשר עושה לאחרים.
ב. יד אפרים (שם): הרמב"ם אינו בא לחדש חילוק בין סוגי הברכות, וברור שאם בא להוציא את חברו מברך את שתי הברכות. אלא שהרמב"ם בא ללמד דין עצמאי, שבמקרה של עושה מצוה לאחרים היינו חושבים שהוא חייב לברך בעצמו ברכת שהחיינו כיון שעשה מצוה בפועל לכן הרמב"ם בא ללמד אותנו שכיון שהמצווה נעשית לאחרים אינו מברך שהחיינו כיון שאינו עושה זאת לעצמו אלא לאחרים ועל זה לא נתקן שהחיינו.
2 תרומת הדשן (ק"מ) דן במקרה של חולה שצריך לתקוע לו, האם עדיף שהחולה בעצמו יברך או דווקא התוקע?
בתחילה הוא סבור שראוי שהחולה יברך בעצמו, ואין להקשות מתקיעת שופר בבהי"כ משום ששם התוקע והציבור נמצאים באותה רמת חיוב (כי הש"צ עוד לא שמע), ואילו כאן למה לא יברך החייב במצווה מעיקרה, ואדרבה! אין להרבות בברכות שלא לצורך.
אולם, הוא מסיים, שאעפ"י שמן הדין ראוי לנהוג כך, למעשה לא נוהגים כך ויש לתוקע לברך.
בדעת הרמב"ם נראה בפשטות, שהתוקע יברך, כיון שלא הביא חילוק בדבר, וכתב כלל, שבכל מקרה שאחר עושה המצווה - מברך העושה ולא בעל המצווה, ורק לעניין "שהחיינו" חילק.
וכן כתב הבית יוסף (תקפ"ה,ג) בשם מהרי"ו, שלדעת הרמב"ם, מי שכבר יצא ידי חובת תקיעה, ובא לתקוע לאחר - מברך ברכת המצווה. יוצא אפוא, שלמעשה, אין מח' בין הרמב"ם לתוה"ד, שניהם מסכימים שהתוקע יברך.
3 מוסיף הב"י, שאולי גם לעניין "שהחיינו" הרמב"ם יודה, שהתוקע יברך, משום שניתן לחלק בין מצוה שעיקרה הוא מעשה (שאין למקיים לברך) למצווה שעיקרה דיבור או קול.
הב"י לא כתב דברים אלו בשו"ע, והרמ"א הוסיפם (תקפ"ה, ג):
"ואין חילוק בין אם יברך לעצמו, או שכבר יצא ומברך להוציא אחרים - אפילו הכי מברך התוקע שתי ברכות הנזכרות".
מגן אברהם (ג) מכריע, שאם השומע יודע לברך - עדיף שהוא יברך, וכך משמע מהרבה אחרונים. והזכיר דברי הכנה"ג.
המחה"ש מוסיף כפי שיטתו בהסבר כנה"ג (שבעצמו כותב שבדין תק"ש עדיף שיברך השומע), שכיון שהשומע שייך בשני חלקי המצווה - דהיינו עיקר המצוה ובעל הדבר - דברי המ"א נכונים להלכה.
הכתב סופר כפי שהזכרנו, דוחה את דברי מחה"ש, וכותב שניתן לפרש את פשט הרמב"ם כדעת ה"יד אפרים". לפי דבריהם, אם התוקע מוציא את השומע מדין "שומע כעונה" - אין ספק שהשומע יכול לברך את שתי הברכות אף לדעת הרמב"ם.
אולם, הגר"א (שם) והפרי חדש (שם) פסקו כב"י, ואמרו שאין חילוק בין תקיעת שופר לשאר מצוות, ובכל מצב ראוי שהתוקע יברך
המשנה ברורה (ה) הביא את שתי הדעות, ונראה מדבריו, שאעפ"י שעיקר הדין כב"י - עדיף לעשות כמ"א . (כך הסביר בשו"ת מנחת יצחק ג, נב שהכוונה שבוודאי ראוי לעשות כדעת המ"א אלא שאין למחות שמי נוהג כך לכתחילה ובזה קצת מיושב קושית הכה"ח שתמה למה המ"ב פסק כנגד רוב האחרונים והלך בדרכו של הגר"א) הרב עובדיה יוסף (חזו"ע קטו) הכריע כגר"א ודעימיה משום שכך פסקו הרבה אחרונים. המנהג המקובל הוא כדעת המשנה ברורה ומגן אברהם.
4 כנ"ל ראוי להזכיר שמי שעתיד לתקוע בכמה בתי כנסת, כתבו הפוסקים (מטה אפרים, תקפה שם) שיש לו לכוון לצאת ידי חובה בתקיעה הראשונה. אולם, יש שחששו לדעת בה"ג, שלא אומרים "שיצא מוציא" במצוה דאו', ולכן יכוון לצאת בתקיעות האחרונות (אלף למגן). למעשה לא נהגו לחשוש דעת בה"ג.
בשם צוות המשיבים ובברכת התורה,
הרב משה ארנרייך הרב יוסף כרמל
ראשי הכולל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
