ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- שו"ת "במראה הבזק"
- שבת ומועדים
- ראש השנה
- תקיעת שופר
שלום וברכה אני בעל תוקע כבר כמה שנים בבית הכנסת שלי, התבקשתי לתקוע לאחר התפילה במושב זקנים שליד ביתי. שמעתי שיש על כך דיון הלכתי לעניין מי מברך במקרה כזה, מה עלי לעשות? רציתי להבהיר שאני אשמש כבעל תוקע בבית הכנסת לפני שאתקע במושב זקנים.
תשובה
נחלקו הפוסקים במקרה שאדם יצא ידי חובה במצווה ובא להוציא אדם אחר לידי אותה מצוה 1 מי יברך 2 . למעשה, אם אותם אנשים במושב זקנים יכולים לברך עדיף שהם יברכו 3 . אם הם אינם יכולים לברך מותר לך לברך עבורם 4 .
שו"ת "במראה הבזק" (610)
רבנים שונים
238 - אכילה ושתיה אחרי סעודת מפסקת בערב יום הכיפורים
239 - השהיית פדיון הבן
240 - תוקע במושב זקנים
טען עוד
1 הלכה פסוקה בחז"ל (ראש השנה כט, א) ש"כל הברכות כולן - אף על פי שיצא - מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין". על כן, אדם שיצא ידי חובת מצוה יכול לברך לאחרים.
וכך פסק הרמב"ם (הלכות ברכות א, י):
כל הברכות כולן - אעפ"י שבירך ויצא ידי חובתו - מותר לו לברך לאחרים שלא יצאו ידי חובתן כדי להוציאן.
חוץ מברכת ההנייה שאין בה מצוה - שאינו מברך לאחרים אלא אם כן נהנה עמהן.
אבל ברכת ההנייה שיש בה מצוה, כגון: אכילת מצה בלילי הפסחים, וקידוש היום - הרי זה מברך לאחרים ואוכלין ושותים, אף על פי שאינו אוכל עמהן.
אולם, הרמב"ם (שם יא, י) כותב, שאדם שעושה מצוה לאחרים מברך עבורם על המצוה:
אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה אותה לאחרים - מברך קודם עשייתה: "אקב"ו לעשות...", אבל אינו מברך "שהחיינו" אלא על מצוה שעושה אותה לעצמו...
שיטת הרמב"ם ברורה לעניין ברכת המצוות. אמנם, יש לעיין למה הרמב"ם חילק בין ברכת "שהחיינו" וברכת המצוות.
האחרונים הביאו הסברים שונים ויש בכך נפקא מינה:
א. כנסת הגדולה (תקפה, ז) הביא בשם רבו המהרי"ט, שהרמב"ם התכוון דווקא למצוות בעלות שני מרכיבים: עשייה , ובעל דבר . כגון: עשיית מעקה ומילת בן חברו - במצוות כאלו המקיים יברך ברכת המצוות, אבל ברכת "שהחיינו" יברך בעל הבניין ואבי הבן.
בדברי הכנה"ג עצמם, מצאנו שתי אפשריות להסביר דבריו:
• מחצית השקל (תקפ"ה, ג) חידד, שכאשר אדם בונה מעקה לחברו, אעפ"י ששייך שיברך על העשייה כיון שהוא נקרא ה"עושה", אולם לא שייך שיברך "שהחיינו", כיון שאינו מקיים את עיקר המצווה, ואינו בר חיוב, ואפילו ירצה לברך "שהחיינו" בתורת שליחות - אינו יכול, משום שאינו בעל גמור על המצווה.
• כתב סופר (קנ) דחה דברי המחה"ש לגמרי והסביר אחרת את החילוק בדברי הכנה"ג. לדעתו, ודאי עשיית המצווה מתקיימת ע"י "העושה", כיון שיש לו ערבות. אולם, ברכת שהחיינו נתקן על דבר הבא מזמן לזמן, ולפי זה לעושה אין שום שייכות לברכת "שהחיינו", כיון שמצדו אין ייחוד של זמן בקיום המצווה, שהרי הוא יכול לקיים אין סוף פעמים (מוהל יכול למול מאות ילדים בשנה וקבלן יכול לבנות מאות מעקים בשנה...), לפיכך אינו יכול לברך "שהחיינו" כאשר עושה לאחרים.
ב. יד אפרים (שם): הרמב"ם אינו בא לחדש חילוק בין סוגי הברכות, וברור שאם בא להוציא את חברו מברך את שתי הברכות. אלא שהרמב"ם בא ללמד דין עצמאי, שבמקרה של עושה מצוה לאחרים היינו חושבים שהוא חייב לברך בעצמו ברכת שהחיינו כיון שעשה מצוה בפועל לכן הרמב"ם בא ללמד אותנו שכיון שהמצווה נעשית לאחרים אינו מברך שהחיינו כיון שאינו עושה זאת לעצמו אלא לאחרים ועל זה לא נתקן שהחיינו.
2 תרומת הדשן (ק"מ) דן במקרה של חולה שצריך לתקוע לו, האם עדיף שהחולה בעצמו יברך או דווקא התוקע?
בתחילה הוא סבור שראוי שהחולה יברך בעצמו, ואין להקשות מתקיעת שופר בבהי"כ משום ששם התוקע והציבור נמצאים באותה רמת חיוב (כי הש"צ עוד לא שמע), ואילו כאן למה לא יברך החייב במצווה מעיקרה, ואדרבה! אין להרבות בברכות שלא לצורך.
אולם, הוא מסיים, שאעפ"י שמן הדין ראוי לנהוג כך, למעשה לא נוהגים כך ויש לתוקע לברך.
בדעת הרמב"ם נראה בפשטות, שהתוקע יברך, כיון שלא הביא חילוק בדבר, וכתב כלל, שבכל מקרה שאחר עושה המצווה - מברך העושה ולא בעל המצווה, ורק לעניין "שהחיינו" חילק.
וכן כתב הבית יוסף (תקפ"ה,ג) בשם מהרי"ו, שלדעת הרמב"ם, מי שכבר יצא ידי חובת תקיעה, ובא לתקוע לאחר - מברך ברכת המצווה. יוצא אפוא, שלמעשה, אין מח' בין הרמב"ם לתוה"ד, שניהם מסכימים שהתוקע יברך.
3 מוסיף הב"י, שאולי גם לעניין "שהחיינו" הרמב"ם יודה, שהתוקע יברך, משום שניתן לחלק בין מצוה שעיקרה הוא מעשה (שאין למקיים לברך) למצווה שעיקרה דיבור או קול.
הב"י לא כתב דברים אלו בשו"ע, והרמ"א הוסיפם (תקפ"ה, ג):
"ואין חילוק בין אם יברך לעצמו, או שכבר יצא ומברך להוציא אחרים - אפילו הכי מברך התוקע שתי ברכות הנזכרות".
מגן אברהם (ג) מכריע, שאם השומע יודע לברך - עדיף שהוא יברך, וכך משמע מהרבה אחרונים. והזכיר דברי הכנה"ג.
המחה"ש מוסיף כפי שיטתו בהסבר כנה"ג (שבעצמו כותב שבדין תק"ש עדיף שיברך השומע), שכיון שהשומע שייך בשני חלקי המצווה - דהיינו עיקר המצוה ובעל הדבר - דברי המ"א נכונים להלכה.
הכתב סופר כפי שהזכרנו, דוחה את דברי מחה"ש, וכותב שניתן לפרש את פשט הרמב"ם כדעת ה"יד אפרים". לפי דבריהם, אם התוקע מוציא את השומע מדין "שומע כעונה" - אין ספק שהשומע יכול לברך את שתי הברכות אף לדעת הרמב"ם.
אולם, הגר"א (שם) והפרי חדש (שם) פסקו כב"י, ואמרו שאין חילוק בין תקיעת שופר לשאר מצוות, ובכל מצב ראוי שהתוקע יברך
המשנה ברורה (ה) הביא את שתי הדעות, ונראה מדבריו, שאעפ"י שעיקר הדין כב"י - עדיף לעשות כמ"א . (כך הסביר בשו"ת מנחת יצחק ג, נב שהכוונה שבוודאי ראוי לעשות כדעת המ"א אלא שאין למחות שמי נוהג כך לכתחילה ובזה קצת מיושב קושית הכה"ח שתמה למה המ"ב פסק כנגד רוב האחרונים והלך בדרכו של הגר"א) הרב עובדיה יוסף (חזו"ע קטו) הכריע כגר"א ודעימיה משום שכך פסקו הרבה אחרונים. המנהג המקובל הוא כדעת המשנה ברורה ומגן אברהם.
4 כנ"ל ראוי להזכיר שמי שעתיד לתקוע בכמה בתי כנסת, כתבו הפוסקים (מטה אפרים, תקפה שם) שיש לו לכוון לצאת ידי חובה בתקיעה הראשונה. אולם, יש שחששו לדעת בה"ג, שלא אומרים "שיצא מוציא" במצוה דאו', ולכן יכוון לצאת בתקיעות האחרונות (אלף למגן). למעשה לא נהגו לחשוש דעת בה"ג.
בשם צוות המשיבים ובברכת התורה,
הרב משה ארנרייך הרב יוסף כרמל
ראשי הכולל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
