^ 1.
בגמרא (פסחים מ ע"א) מצינו: "ת"ר, אין לותתין שעורין בפסח, ואם לתת, נתבקעו — אסורות, לא נתבקעו — מותרות". ובהמשך הסוגיה — "אמר רבה, בעל נפש לא ילתות". ומקשה הגמרא, והלא בברייתא לעיל נאמר שכולי עלמא אוסרין ללתות שעורים? ומתרצת, "בעל נפש, אפילו חיטים דשרירי (רש"י — שהם קשות) לא ילתות". כלומר, אף על פי שחיטים רחוקות מלהחמיץ מחמת הלתיתה — משום קשיותן, לכתחילה בעל נפש יחשוש לחימוץ ולא ילתות. ושם בסוגיה מסופר דבבית רב הונא ורבא בר אבין לתתו חיטין לפני פסח, ודעת רבא למסקנת הסוגיה — שמותר ללתות חיטין לפסח.
ורי"ף (דף יב ע"א בדפיו) ורא"ש (פרק ב סי' כה) הביאו דעת הגאונים, שאף כי למסקנת הסוגיה מותר ללתות החיטין לפסח, הרי מכיוון שאנו איננו בקיאים בלתיתה (דהיינו, אין אנו יודעים בדיוק את הדרך שבה לתתו החיטין בזמן האמוראים כך שהחיטה לא באה לידי ביקוע וחימוץ) הלכך אסור ללתות החיטים לפסח כלל וכלל. וכן פסק רמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ה, הל' ו-ז) "אין בוללין (=לותתין) את השעורים במים בפסח, מפני שהם רפין ומחמיצין במהרה... החיטים — מותר לבלול אותן במים כדי להסיר סובן, וטוחנין אותן מיד, כדרך שטוחנין הסולת, וכבר נהגו כל ישראל בשנער ובארץ הצבי ובספרד ובערי המערב שלא יבללו החיטין במים, גזירה שמא ישהו ויחמיצו". עכ"ל. וכתב בעל "מגיד משנה" שם, שמקורו של רמב"ם במנהג הגאונים הנ"ל, ומדברי רמב"ם משמע שהמנהג נתפשט לאסור בכל קהילות ישראל.
ועוד יש לדקדק בדברי רמב"ם הנ"ל שאף מעיקר דינא דגמרא מותר ללתות החיטין רק אם יטחנו אותן מיד אחר הלתיתה, דדווקא בכהאי גוונא התירו ללתות. וכן כתב רש"י להדיא במס' סנהדרין (ה ע"ב ד"ה מותר ללתות), "מותר לשרות מעט במים, ולכותשן במכתשת, ולא חיישין לחמוץ, הואיל וכותשן מיד". דהיינו, דווקא בלתיתה מועטת, ודווקא באופן שיטחנו מיד לאחריה. ומקור לדברי רש"י ורמב"ם הוא בסוף הסוגיה הנ"ל, שם מסופר על ספינה מלאה חיטים שטבעה בנהר, ואסר רבא את החיטין ליהודים, והתיר למכור לגוי בלבד. ואף על פי שרבא התיר ללתות חיטין לפסח, מכל מקום — חיטי הספינה ששהו הרבה במים, חיישינן בהו שבאו לידי חימוץ.
ובשו"ע אורח חיים (סי' תנג סע' ה) כתב — "האידנא אסור ללתות בין חיטין ובין שעורין". וב"משנה ברורה" (שם ס"ק כז) כתב שטעם הגאונים, משום שאנו לא בקיאין בלתיתה, ושמא יחמיצו בשעת הלתיתה, ועוד, שמא יבואו לשהות מעט אחר גמר הלתיתה (כדברי רמב"ם) קודם הטחינה, ויחמיצו החיטין.
והוסיף ה"משנה ברורה" שאף בדיעבד, אם עבר ולתת החיטין, אסור לאכלן בפסח. והביא ראיה ממה שנפסק בשו"ע (או"ח סי' תסז סע' ב) "דגן שנטבע בנהר, או שנפלו עליו גשמים, אף על פי שלא נתבקע — אסור, דכיון דמינח נייחי, אתי לידי חמוץ". והוסיף רמ"א, "ולכן יש ליזהר שלא יבואו מים או גשמים מזלפים על החיטין, כי אז אפילו לא נתבקעו — אסורות. ודגן שהיה מונח בעליה, וירדו גשמים דרך הגג בקצת מקומות, אותן שנתלחלחו — אסורות". וכתב שם "משנה ברורה" (שם ס"ק ח) דאף שיש פוסקים שאין איסור בדיעבד אלא אם כן נתבקעו או על כל פנים שיהיו קרובות להתבקע, שאני התם שבעת הלתיתה עסוק בחיטין ואינו מניחן להחמיץ, אבל כאן שהחיטים מונחות סתם, חיישינן לחמוץ אף שלא נתבקעו.
ובנדון דידן, הקמח המצוי בחנויות כל השנה עשוי מגרעיני חיטה שעברו לתיתה קודם טחינתן, כדי לשפר את הטחינה (עיין הערה 2 ההסבר הטכני), ויבואר לקמן ששיטת הלתיתה כיום כוללת השהית החיטים ברטיבותן זמן ממושך לפני הטחינה, ואם כן ודאי שאין להשתמש בקמח הרגיל כדי לאפות בו מצות לפסח.
ויש להוסיף שהנה בסוגיה הנ"ל בפסחים נחלקו אמוראים בפירוש הפסוק "ושמרתם את המצות", ממתי בעינן שימור למצות, משעת קצירה, משעת טחינה או משעת לישה; ונחלקו ראשונים להלכה. רמב"ם ורי"ף פסקו שלכתחילה יש לשמר החיטים משעת קצירה, וכמו שאמר רבא לפועליו, כשתהפכו העומרים של החיטים, הפכו לשם מצה, ובלשונו של רמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ה הל"ה) "... ואינו אלא מדברי סופרים, משום שנא' ושמרתם את המצות, כלומר, הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד של חמוץ. לפיכך אמרו חכמים — צריך אדם להיזהר בדגן שאוכל בפסח, שלא יבוא עליו מים אחר שנקצר, עד שלא יהיה בו שום חמוץ".
וברא"ש שם הביא שהמנהג באשכנז ובצרפת הוא, לשמור לשם מצת מצוה רק משעת הטחינה ואילך, דאז מתחיל הדגן לבוא בקירבת מים (המטחנות שבימיהם היו בדרך כלל מונעות במים), והשימור משעת הקצירה אינו אלא חומרא. ואמנם, לכתחילה שימור משעת הלישה בלבד איננו מספיק.
ומרן בשו"ע (אורח חיים סי' תנג סע' ד) פסק — "החיטים שעושים בהם מצות מצוה טוב לשומרן, שלא יפול עליהם מים משעת קצירה, ולפחות משעת טחינה. ובשעת הדחק מותר ליקח מן השוק". היינו — שלכתחילה פסק שצריך שימור משעת קצירה, ולכל הפחות משעת טחינה, ורק בשעת הדחק, כאשר אין לו קמח שמור שכזה, יקח מן השוק ויסתפק בשמירה משעת הלישה ואילך. מקור דין זה בדברי הגאון שהובא בר"ן שם, ובטור סי' תנג, שהתיר לקחת לאפית מצות מצוה קמח מן השוק – בשעת הדחק, וכתב בעל "משנה ברורה", (שם ס"ק כד) שטעמו של המחבר, משום שיש פוסקים, שלדעתם אין צריך שימור אלא משעת לישה, ועוד, שאין מחזיקין איסורא לומר שהחמיצו, ואפילו אם לתתו את החיטין, מסתמא אין שורין אותן עד שיחמיצו, אלא מציפים עליהם מים ומדיחין אותם וטוחנין מיד. ואף על־ פי שהמחבר פסק, שהאידנא אסור ללתות, שאני הכא שהוא שעת הדחק. אלא שה"משנה ברורה" סיים בשם אחרונים, שכיום שנוהגים כל השנה ל"כבס" (בהרבה מים) את החיטים ולהשהותן במים, הרי זה גרוע מלתיתה ואסור ליקח קמח חיטין מן השוק אפילו בשעת הדחק, דהוא כמו מה שנפסק בסי' תסז סע' ב בדגן שנטבע בנהר, שאסור אפילו בדיעבד לכל הפסח, וכל שכן למצת מצוה, ומשום חשש חימוץ. וכן כתב ב"חיי אדם" (כלל' קכו סע' פ), שחיטים שנתלחלחו ושהו בלחותן, אסורים מדינא.
ובשו"ע הרב כתב הגר"ז, (סי' תנג סע' יז) שבמקום שנהגו ללתות חיטים קודם הטחינה ומשהים אותם במים יותר מזמן הלוך מיל (=18 דקות), אסור להשתמש בקמח זה לפסח אף בשעת הדחק. ועיין ב"חזון איש" (או"ח סי' קכא ס"ק כד ד"ה ולפי) שכתב, ששיעור מיל הוא דוקא לגבי חימוץ הקמח שנתערבב במים, אבל גרעיני החיטה קשים, וזמן חימוצם ארוך בהרבה משיעור מיל, ואפשר לומר שלדברי ה"חזון איש" אף אם שהו החיטים לאחר הלתיתה יותר ממיל לפני טחינתן, אין להחשיבן כחמץ, ויהיו מותרות בשיהוי בפסח (ע' הערה 3). ואמנם ב"משנה ברורה" (סי' תסז ס"ק ט) כתב בשם "מגן אברהם", שחיטין שנפלו עליהם מים או טבעו בנהר, אם שהו יותר משיעור מיל — באים לידי חימוץ (ובפחות מזה מתיר למכור לגוי אף בפסח), משמע לדעתם כי שיעור מיל הוא הקובע לעניין חימוץ גרעיני חיטה, ודלא כ"חזון איש".
העולה מכל הנ"ל, שבימינו, לכתחילה ודאי יקח חיטים השמורות משעת קצירה, ולכל הפחות משעת טחינה (וכתב "משנה ברורה" שם ס"ק כה שמנהג ישראל קדושים, שאף מצות כל הפסח עושים מחיטין שנשתמרו כך, ולא רק מצות מצוה) ואף בשעת הדחק לא יקח קמח רגיל מן השוק, אלא אם ידוע לו בבירור שלא לתתו החיטין, כי אז בשעת הדחק שרי, וישמור משעת לישה. אך מכיוון שכיום נוהגין ברוב המקומות ללתות החיטים קודם הטחינה (ע' הערה 2), לא ישתמשו בקמח הרגיל לאפיית מצות.
ולעניין איסור שהייה בפסח, עיין להלן הערה 3.^ 2.
במשך הדורות עברה פעולת הלתיתה שינויים רבים, וכבר הגאונים כתבו שאין אנו בקיאין בלתיתת החיטה שהוזכרה בגמרא, לעשותה באופן שלא יחמיצו החיטין.
נראה מן הפוסקים האחרונים שבימיהם דרך הטוחנים הייתה לשרות החיטין במים כדי לרכך את הגרעינים, וכדי להקל בזה על פעולת הטחינה. אחר השרייה הדיחו את הגרעינים וטחנום. ריכוך גרעין החיטה עוזר לפעולת הטחינה, וכן הוא מועיל להורדתה של קליפת הגרעין בשלימות קודם הטחינה ולסילוקה, כך שרק הגרעין נטחן (ואכן, הקמח המיוחד לאפיית מצות לפסח, שנעשה מחיטין שאינן לתותות, איננו לבן לגמרי כקמח הרגיל של כל השנה, משום שיובש הגרעין וקליפתו גורם לשבירת הקליפה קודם הטחינה, כך שגם חלקים ממנה נטחנים לקמח).
אמנם כיום נהוגות בארץ שתי שיטות לתיתה השונות מן הנ"ל. המשותף להן הוא שהמטחנות מעונינות להביא את גרעין החיטה ללחות של 17-16% ע"י הרטבתו באופן מבוקר (החיטים מגיעות למטחנה בלחות טבעית של 14-12%, ותהליך ההרטבה מעלה את הלחות לדרגה הנ"ל).
בשיטה אחת מעבירים את גרעיני החיטה אל תוך מסוע חילזון שלתוכו נשפכים מים מצינור המחובר למסוע, ועל־ ידי זה מרטיבים את הגרעינים. לעיתים חוזרים על פעולה זו פעמיים או שלוש, בהפרש של כמה שעות בין הרטבה להרטבה, וזאת כדי לאפשר לחיטים לספוג את דרגת הלחות המבוקשת. בשיטה האחרת עוברים הגרעינים אל תוך תא הרטבה, ורסיסי מים מותזים באוויר התא במינון הדרוש ליצירת הלחות המבוקשת.
בשתי השיטות הללו מניחים לחיטים לשהות ברטיבות במשך עשר עד עשרים וארבע שעות קודם הטחינה. על־ ידי ההשהיה סופגים הגרעינים את דרגת הרטיבות הדרושה ונעשים לחים ורכים, ורק אז טוחנים אותם.
לענייננו — בשיטות החדשות הללו כמות המים שעמה באות החיטין במגע, היא קטנה מאשר בשיטת הלתיתה הישנה (ולכן קורים לה "הרטבה" ולא "לתיתה"). ומאידך, נותנים לגרגירים לשהות ברטיבות זו זמן רב כדי לספוג את הלחות (וכבר כתבנו בהערה (1) שלתיתת החיטים שהותרה מדינא דגמרא, הייתה דווקא אם טחנו מיד לאחריה), ומשום כך יש להתייחס לחיטים הלתותות היום, כספק חמץ גמור, ולכן כל קמח העשוי מחיטים לתותות, דינו כדין ספק חמץ מדאורייתא.
מתוך בירור שעשינו באמצעות הרב מנחם גנק, הובהר לנו שגם עמדת ארגון הכשרות .o.u היא, שקמח מחיטה לתותה הוא בכלל ספק חמץ מדאורייתא בשל העובדה שמשהים את החיטין ברטיבותן שעות מספר קודם הטחינה.^ 3.
מחמת הדברים שכתבנו בהערות לעיל, בהן הסקנו שלקמח הרגיל (העשוי מחיטה לתותה) יש דין ספק חמץ מדאורייתא, הרי שאסור להשהותן בביתו בפסח. וכן כתב בעל "משנה ברורה" (סי' תנג, ס"ק כד) שהרבה אחרונים סברו, שאסור להשהותו בפסח. ואמנם העיר שם (ס"ק כז), שאם לתת את החיטין וטחנן מיד, מותר להשהותן בפסח, אך כבר ביארנו ששיטות הלתיתה הנהוגות היום גורמות להשהיה ארוכה לאחר הלתיתה, קודם הטחינה, ולכן, מי שיש לו קמח רגיל לפני הפסח, יכול למוכרו לגוי בתוך שאר החמץ שהוא מוכר לו. והמחמיר שלא להשהות בביתו חמץ או ספק חמץ בפסח (ולא לסמוך בזה על מכירת חמץ), יש טעם רב שישרוף אף את הקמח הרגיל, או יאבדו ע"י פסילתו לאכילת כלב.^ 4.
בשו"ע (אורח חיים סי' תמח, סע' ה) נפסק — "חמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח, אסור, אעפ"י שביטל". והנה בקמח הרגיל שיש בו ספק חמץ, כתב ה"משנה ברורה" (סי' תנג, ס"ק כד), שאם עבר ושיהה בפסח, יש אוסרין אותו בהנאה כדין חמץ שעבר עליו הפסח. אך "אליהו רבה" בשם זקנו התיר למוכרו לגוי אחר הפסח, שכן אינו אלא ספק חמץ, ובספק חמץ לא גזרו לקונסו.
אמנם ה"חזון איש" (או"ח סי' קכא ס"ק כג) חלק על דברי ה"משנה ברורה" וכתב שמכיוון שקמח זה עשוי מחיטים ששהו הרבה אחר הלתיתה, ואסור היה להשהותם בפסח מספק דאוריתא, הרי זה בכלל הקנס שקנסו בחמץ שעבר עליו הפסח, (אם לא מכרו אותו לגוי קודם הפסח), הקמח אסור בהנאה, ואף למוכרו לגוי אסור.