^ 1.מפורש בגמרא (נדה סז ע"ב) שמהתורה חציצה היא רק דבר המכסה את רוב הגוף, ומקפידים עליו להסירו. מדרבנן גזרו שגם המכסה את מיעוטו של הגוף חוצץ אם מקפידים עליו, וכן דבר המכסה את רוב הגוף חוצץ אפילו אם לא מקפידים עליו. יש לברר מה הדין כשהאישה עכשיו לא מקפידה להסיר את החציצה (ואדרבה מקפידה להשאיר אותה במקומה), אבל לאחר זמן תקפיד להסיר אותה.
התוספתא במסכת נדה (ו, ה) אומרת ששירים ונזמים וקטלאות וטבעות חוצצים כשהם 'אוצין' ולא כשהם רפויים. ופירשו הראב"ד בבעלי הנפש (שער הטבילה עמוד צג) והרשב"א (תורת הבית הקצר בית ז שער ז) שבכל אלו מקפידה האישה לפעמים להסירם, כגון בשעת לישה. וגם הרא"ש הביא דברי הראב"ד בהלכות נדה שלו (סימן כו). אבל באמת אין זה דומה למקרה שבשאלה, שכאן בשום מצב לא תרצה האישה להסיר את החציצה עד הזמן שקבעו הרופאים, מה שאין כן בטבעת, שאילו הייתה לשה עכשיו, הייתה מקפידה להסיר אותה. וכן פסק הגר"מ פיינשטין (אגרות משה יו"ד חלק א סימן צז), שתפירות שבתוך הפה אינן חוצצות מטעם זה, ועיקר טעמו הוא משום שלא מסתבר לומר שצריכה לא להקפיד לעולם. ובטהרת הבית (חלק ג עמוד סה) הביא שכן דעת רוב האחרונים. אמנם במקום אחר (יו"ד חלק ב סימן פז) פסק הגר"מ פיינשטין שהתפירות חוצצות, וצ"ע. ואולי יש ליישב ששם דיבר במקרה שכבר הגיע הזמן להסיר את התפירות, ואז ודאי האישה מקפידה להסיר אותן.
הדין שבשאלה דומה יותר לדין המופיע במשנה במסכת מקוואות (ט, א-ב), שרטייה שעל גבי המכה חוצצת. לכאורה צ"ע בזה, שהרי רוצים שהרטייה תישאר על המכה כדי להגן עליה. הצמח צדק (לובאוויטש, יו"ד סימן קנח ס"ק ה) תירץ שכיוון שלאחר זמן מסירים את הרטייה, היא חוצצת. אבל הכתב סופר (יו"ד סימן צא) דחה את דבריו, ופירש שהטעם הוא משום שלפעמים מסירים את הרטייה גם עכשיו כדי לראות אם נרפאה המכה או כדי לתקן את הרטייה. ונראה שיש להוסיף שרטייה אינה קבועה כל כך, שבדרך כלל היא זזה קצת, וגם אין זמן קבוע שתישאר על המכה.
האבני נזר (יו"ד סימן רנג וסימן רנה) כתב שרק דבר שיישאר לפרק זמן כמו השיעור של קשר של קיימא בהלכות שבת נחשב אינו מקפיד לענין חציצה. אלא כיוון שדין חציצה על מיעוט המקפיד הוא רק דין דרבנן, אפשר לסמוך על שיטת רבנו ירוחם (נתיב יב חלק יד) שקשר של קיימא הוא מה שעומד לשישה חודשים. לפי דבריו, במקרה שלנו שהחוטים נשארים הרבה פחות מכך, אי אפשר להקל. אבל גם החלקת יואב (חלק א יו"ד סימן ל), שגם הוא קיבל את ההשוואה לדיני קושר בשבת, כתב שכיוון שמיעוט המקפיד אינו חוצץ אלא מדרבנן, מספיק אם יישאר כשיעור של קשר של קיימא דרבנן, שהוא רק שבוע. לפי דבריו אפשר להקל במקרה שלפנינו; וכיוון שמדובר בדין דרבנן, אפשר לסמוך להקל במקום חשש ביטול פרייה ורבייה או מצוות עונה. ואמנם יש שפסקו שאפשר להקל רק כשהדבר אמור להישאר לפחות חודש, ראו נשמת אברהם (יו"ד סימן קצח עמ' רלו) בשם הגרש"ז אויערבאך, אך במקרה המתואר בשאלה, החוטים אמורים להישאר כחודש ואף יותר.
צד נוסף להקל הוא שמדובר בחציצה שנמצאת בתוך הפה, שהוא בית הסתרים. אמנם בית הסתרים צריך גם הוא שיהיה ראוי לביאת מים (ראו נדה סו ע"ב), אבל כיוון שיש מהראשונים שסוברים שמדובר בדין דרבנן (ראו ריטב"א קידושין כה ע"א), הפוסקים הקלו בו יותר במקום של ספק או של מחלוקת, ראו אבני נזר (יו"ד סימן רס) ודובב מישרים (חלק א סימן פד).
עוד בענין חציצה שהאישה רוצה בקיומה, ראו לעיל תשובות מח–מט.